לבנות תשתית פוליטית לשלום / יואל מרשק, לשעבר ראש אגף המשימות בתנועה הקיבוצית
הפנייה של אבו-מאזן לאו"ם היא משחק, אין לה משמעות אמיתית. הפלשתינים היום נמצאים בכל מוסדות האו"ם, נציגיהם מופיעים בערי בירה של ארצות חשובות וברחוב המדיני הבינלאומי מכירים בהם. זה נכון שהפנייה שלהם היא בניגוד להסכמי אוסלו ואבו-מאזן לא בסדר שהוא פועל כך. אבל מה נעשה, נעמיד אותם למשפט?! הרי ייקחו עשר-עשרים שנים עד שבית הדין בהאג יעמיד אותם לדין על זה.
אז מה אם אבו-מאזן פונה לאו"ם? לא זו הבעיה שלנו. הבעיה שלנו היא שגם אם היינו הולכים על תהליך שלום, גם אם היינו הולכים למשאל עם וההצעה הייתה עוברת, למחרת ראש הממשלה ייפול. אין היום ראש ממשלה שיש לו תשתית פוליטית לממש הסכם שלום, למרות שמרבית העם רוצים בכך.
ראש הממשלה עסוק בשאלה איך למחרת ההסכם הוא ישרוד. איש לא יכול להבטיח לו את זה. אריק שרון ביצע את תוכנית ההתנתקות רק כשהייתה לו תשתית קואליציונית לבצע מהלך כזה.
עלינו לפתור את הבעיות הפנימיות שלנו קודם כול, לפני שמאשימים את אבו-מאזן.
אנחנו צריכים להבטיח את עתידו של ביבי, אם אנחנו רוצים שיקבל החלטה אמיצה. עלינו לעצור ולחשוב איך יוצרים בשביל ראש הממשלה תשתית פוליטית שתאפשר לו לממש הסכם שלום. אני מאמין שהיום ביבי הוא היחיד שמסוגל ללכד כוחות על מנת להגיע לרוב שיאפשר את ביצוע ההסכם.
סוגיה נוספת שצריך למצוא לה פתרון היא היישובים שנמצאים ביהודה ושומרון. אני לא רואה במצב הנוכחי פינוי המוני של מאה אלף איש. חמש משפחות לא הצליחו לפנות. התנחלות אחת כמו יצהר, אנחנו לא מסוגלים לפקח על מה שקורה שם. צריך למצוא פתרון יצירתי לנושא היישובים. יצטרכו להגיע להסכמים, להבטיח את ביטחונם וזכויותיהם של מי שיבחר להישאר במקומו במצב של שתי מדינות. לשם עלינו לחתור על מנת לשמור על אופייה היהודי, הציוני והדמוקרטי של מדינת ישראל.
הבוקר שאחרי אוסלו / ד"ר מוטי קידר, מזרחן, אוניברסיטת בר אילן
מיד עם הכרת העולם במדינה פלשתינית על ישראל לנקוט את הצעדים הבאים:
* הכרזה על כך שהפלשתינים הפרו את הסכמי אוסלו ולכן הסכמים אלו בטלים ומבוטלים. כתוצאה מכך מבוטל כל מה שנבנה על בסיסם בהיבט המשפטי, הפוליטי, הגיאוגרפי והכלכלי.
* הכרזה על "ארגוני הביטחון" הפלשתיניים כהתארגנות בלתי חוקית. על צה"ל לפשוט על בסיסיהם ולהחרים את כל כלי הנשק שלהם.
* הכרזה על יהודה ושומרון כשטח ריבוני ישראלי על בסיס החלטות ועידת סן רמו משנת 1920, שהעניקו את ארץ ישראל לעם היהודי.
* סילוק כל המוסדות המזוהים עם הרשות הפלשתינית, אש"ף או כל ארגון פלשתיני אחר מירושלים.
* קביעה בחוק יסוד שישראל לעולם לא תנהל משא ומתן על ירושלים וחזרת פליטים.
* סילוק כל פלשתיני שאיננו בן יהודה ושומרון, לדוגמה אבו-מאזן, שהוא יליד צפת.
* קביעת ראשי העיריות של יריחו, רמאללה, טול-כרם, קלקיליה, שכם, ג'נין וחברון הערבית כממונים על הערים. על ישראל להגיש להם כל שנדרש כדי לנהל חיים מסודרים בערים אלו, מתוך מגמה להפוך אותן לאמירויות עצמאיות ונפרדות המבוססות על החמולות המקומיות.
* הכרה במשטר חמאס בעזה כמדינה הפלשתינית.
* גיוס כללי של כל ידידי ישראל בעולם למסע הסברה שיצדיק את הצעדים שישראל נוקטת, שכן כישלון בזירה זו יהפוך את הצעדים הנדרשים לבלתי אפשריים.
* חשיפת המידע שהצטבר בידי ישראל על השחיתויות של ראשי הרשות הפלשתינית, גם אם חשיפה זו תגרום אי נחת לישראלים ששיתפו פעולה עם השחיתויות הללו.
לצאת ממעגל הסחיטה / ח"כ אורית סטרוק, סיעת הבית היהודי
לפני הכול, עלינו להבין שהרשות הפלשתינית, שהוקמה מכוחם של הסכמי אוסלו, מחויבת על פי הסכמים אלה להימנע מקידום מעמדה הבינלאומי באמצעות צעדים חד-צדדיים. מבחינת המציאות ההסכמית שבין ישראל לרשות הפלשתינית, מצב שבו אבו-מאזן אינו פונה לאו"ם וליתר הארגונים הבינלאומיים הוא לא לפנים משורת הדין, אלא הוא-הוא שורת הדין. כל הפרה של התחייבות זו היא למעשה הפרה בוטה של הסכמי אוסלו, והשושבינות הראשיות של הסכמים אומללים אלה, ארה"ב ומדינות אירופה, היו צריכות לפעול במקרה כזה בחריפות נגד הרשות, ולסכל את צעדיה החד-צדדיים. על ישראל להבהיר לשושבינות דאז, שמציעות את עצמן בתפקיד דומה היום, שאם ההסכמים הקודמים אינם מכובדים על ידן, אין כל טעם להתקדם להסכמים נוספים. הסכמים חותמים כדי לכבד, ולא כדי להפר.
לכן מלכתחילה לא היה מקום לשלם שום מחיר תמורת הסכמת הרשות הפלשתינית להימנע מפנייה לאו"ם במשך מספר חודשים. כשהרשות מתכחשת למחויבות הבסיסית ביותר שלה, ומשתמשת באיום להפר אותה כאמצעי לסחיטת תשלומים חוזרים ונשנים מישראל – היא יוצרת מערכת יחסים בלתי נסבלת שהשם הראוי לה ביותר הוא פרוטקשן. עם מערכת יחסים כזו אסור להשלים.
על ישראל לנקוט צעדי ענישה חמורים כלפי הרשות בתגובה לכל צעד מדיני חד-צדדי, ואף לדרוש מארה"ב וממדינות אירופה שינהגו באופן דומה. התנהלות כזו תעביר את האיום מהמגרש הישראלי אל המגרש של אבו-מאזן וחבריו, והם ייאלצו לחשוב שבע פעמים לפני פנייה נוספת לאו"ם.
על ישראל לצאת מהמעגל השוטה שבמסגרתו היא משלמת פעמיים (ואף יותר) על מה שמגיע לה ממילא. אני סבורה שבצומת הנוכחי עלינו לעצור ולשנות את ההתנהלות, שאין מילה מוצלחת יותר לכנותה מאשר פראיירית, וחמור מכך: חסרת אחריות.
לשמחתי, ממשלת ישראל נוטה להבין היום את הדברים האלה. יותר ויותר גורמים בממשלה מבינים שעלינו להתעשת, לעצור ולהבהיר מחדש את כללי המשחק. כבר התקבלה החלטה להטיל סנקציות על הרשות הפלשתינית בשל הפנייה האחרונה לאו"ם. לטעמי הן לא מספקות, ויש לשפרן ולהחריפן. עם זאת, הכיוון הוא נכון, ואם נדבק בו, ונקפיד לדרוש מחיר מלא על כל פנייה לאו"ם בפרט, ועל כל הפרת הסכם בכלל, נוכל לצאת למסלול אחר, טוב בהרבה.