אחד המוטיבים החוזרים ביהדות הוא עניין הזיכרון. אנחנו מצווים לזכור דברים רעים וטובים שעברו עלינו מתוך מטרה שהדבר יוטמע וייכנס למחזור החיים שלנו. ישנה אותם מיסודם.
בנוסף לזכר יציאת מצריים, אנחנו מצווים לזכור את אשר עשה לנו עמלק. לזכור את מעמד הר סיני ואת מעשה העגל שאחריו, לזכור את השבת, לזכור את חורבן ירושלים, ומעגלי הזכירה מתרחבים והולכים גם לדורות האחרונים.
לזכור את השואה האיומה ואת הנאצים ועוזריהם משאר העמים, לזכור ולברך על תקומתה של המדינה, יום זכרון לנופלים, לחיילים, לנפגעי טרור לאהובים ועוד ועוד...
יש משהו בזיכרון שמאפשר לנו ללמוד. לקחת לקחים לחיים שהיו צריכים להיטמע בנו. כאשר הם בתוכנו והלקח נלמד, הוא כאילו לא צריך להיצרב שוב. ההבנה נכנסה למחזור חיינו. ואנו משפרים אותם ומשתפרים איתם ועם הלקחים הללו.
מעגל החיים מקשה עלינו מאוד את הזיכרון. מאורעות היום יום גורמים לנו להיכנס למערבולת הדברים הדחופים והמיידיים ואנו שוכחים פעמים רבות את הדברים החשובים. את הדברים ואת האנשים שאנחנו צריכים לזכור. קושי הזיכרון ומעורבותו בחיי היום יום הוא לעיתים חיובי - יש שזיכרון משתלט על חיינו ואנחנו מתקשים לקיים שגרת יום יום.
כמו משפחות שכולות השמות במרכז חייהן את יקיריהם שאינם. ופעמים שאינם מצליחים לקיים שגרת חיים עם אלה שנותרו סביבם. ישנם גם זכרונות שגויים של דברים שלא באמת עברנו או של הגזמות מהעבר. נוסטלגיות של "איך היה פעם" שבינם לבין המציאות קיימים פערים עצומים. כמו עם ישראל שיצא ממצריים ונזכר בשומים בבצלים ובכל הטוב שהיה לו בעבדות הנוראה ההיא.
אחרי שנפצעתי קשה בפיגוע בעתניאל בסוף שנת 2002 הייתי בין קירות בית החולים חודש ימים. אני זוכר את התפעמותי מכל התקדמות של הגוף. את הברכות שבירכתי כאשר עוד איבר פעל ועבד, את "שהחיינו" על הטבע שנגלה לנגד עיני ביציאה מבית החולים. ידעתי שעלי לשמר התפעמות זו לכל חיי. ולצד זה ידעתי שבשגרת היום יום היא תשכח. וטוב שכך. יום הזיכרון מחייה תחושות ומחשבות. לא אוותר עליו. ובשאר השנה, יכולת השכחה נותנת את האפשרות להתקדם.
אנחנו חווים תקופה היסטורית בימים אלה שידברו עליה ועל השלכותיה עוד שנים רבות. העולם משתנה וישתנה בעקבות וירוס קטן שהקב"ה שתל בחיינו. עלינו לקחת מימים אלה את הפרופורציות ואת הזיכרונות שיעזרו לנו למנוע ימים כמותם בהמשך חיינו, לתרום לעולם טוב ונקי יותר, ולהכין את הימים הבאים. ובמקביל השכחה תעזור ותסייע לנו לחזור לשגרה. לחבק שוב ללא חשש. להיטמע. להיות ישראלים כמו שאנחנו ובני אנוש כמו שאנחנו.
אז בחרתי בשבחי הזיכרון והשכחה. בשבחי המנגנון שניטע בנו בהיוולדנו המאפשר לנו להפנים זיכרונות, לשכוח לעיתים את שצריך לשכוח, ולהתקדם. כי אנחנו כל-כך זקוקים כעת להתקדמות. והיא תבוא. בזכות הזיכרון ובזכות השכחה.
אסף פאסי הוא שותף ובעלים בחברת הפרסום והדיגיטל "פאסי.קראוס"