התלמוד הירושלמי (פסחים י, ו) לומד משירת דבורה שיש לומר הלל על כל נס. על קביעה זאת שואל התלמוד הירושלמי הרי יש לנו את גאולת מצרים? ועונה התלמוד הירושלמי שגאולת מצרים שונה שהרי היא תחילת הגאולה.
היות והשאלה והתשובה לא ברורים כל צרכם חייבים לפרש אותם בצורה ברורה יותר. אחד מפרשני הירושלמי הקלאסיים – 'קרבן העדה' מסביר שהשאלה היא אם אתה אומר שיש לומר הלל על כל נס, אם כך מדוע ביציאת מצרים לא אמרו הלל.
והתשובה היא שיציאת מצרים היא רק תחילת הגאולה ועל תחילת גאולה לא אומרים הלל.
לכאורה לפי הבנה זאת יטענו רבים שהכרזת המדינה היא רק תחילת הגאולה ואין לומר הלל ביום העצמאות.
קרבן העדה הסתמך על כך שביציאת מצרים לא אמרו שירה, והשאלה היא האם הדבר אכן נכון. האם באמת ביציאת מצרים לא אמרו שירה.
מסתבר שהתלמוד הירושלמי עצמו לא מסכים כלל עם הנחה זאת. לדעת הירושלמי (פסחים ה, ה) בוודאי עם ישראל אמר שירה.
כאשר פרעה פונה לעם ישראל שיצאו ממצרים הוא אומר: לשעבר הייתם עבדי פרעה מעתה והילך אתם עבדי ה'. מיד אמרו ישראל: הללויה, הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, הרי לנו שכבר ביציאת מצרים עם ישראל אמר שירה.
אם כן מהי השאלה של הירושלמי ומה התשובה?
השאלה היא מדוע צריכים לחכות עד שירת דבורה. מדוע לא נלמד את חובת אמירת ההלל כבר מיציאת מצרים. והתשובה היא שיציאת מצרים הייתה אירוע כל כך מרכזי בתולדות ימי האנושות. לא רק שיציאת מצרים היא למעשה בחירת ישראל, אלא שיציאת מצרים היא למעשה האביב של כל האנושות כדברי הרב קוק. יציאת מצרים היא סמל של חירות האדם באשר הוא אדם. יציאת מצרים ודאי מחייבת שירה. מוסיף הירושלמי שמשירת דבורה לומדים שעל כל נס יש לומר הלל, ולא רק על מאורע בסדר גודל עולמי.
התלמוד הירושלמי מביא פעמים רבות טעמי מצוות שאינם נמצאים בתלמוד הבבלי. אחת הדוגמאות הבולטות הוא הטעם לארבע כוסות. הירושלמי (פסחים י, א) מביא כמה טעמים לחובת שתיית ארבע כוסות, כאשר הטעם הידוע הוא שאנו שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה.
נכון הדבר שמדובר כמו שמפרט הירושלמי על שלבים בגאולה – והוצאתי, והצלתי וגאלתי ולקחתי, אולם הביטוי שמופיע בירושלמי, שהוא המקור לביטוי השגור ארבע לשונות של גאולה, הוא לא ארבע לשונות של גאולה, אלא ארבע גאולות. לדעת הירושלמי כל שלב של גאולה נחשב גאולה.
אם לפי ההסבר של קרבן העדה לא אומרים הלל על תחילתה של גאולה, הרי שאנו רואים מהירושלמי את היפוכה המוחלט של הבנה זאת. לפי הירושלמי כל שלב ושלב של הגאולה נחשב גאולה ויש לומר עליו הלל.
חיבור הגאולה החומרית עם הגאולה הרוחנית
ישנו דין מעניין במשנה בפסחים הקובע שאסור לשתות יין בין כוס שלישית של ארבע כוסות ובין כוס רביעית של ארבע כוסות. התלמוד הירושלמי מסביר שטעם האיסור שמא האדם ישתכר.
הסבר הדברים הוא לפי הטעם ששתיית ארבע כוסות הוא כנגד ארבע לשונות של גאולה (ארבע גאולות)
שלוש הלשונות הראשונות – 'והוצאתי', 'והצלתי' 'וגאלתי' עוסקות בגאולה חומרית ואילו הלשון הרביעית 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים' עוסקת בגאולה רוחנית.
ישנם כאלו שמרוב שהם שמחים על הגאולה החומרית הם משתכרים ושוכחים לחבר בין הגאולה החומרית לגאולה הרוחנית. התלמוד הירושלמי מזכיר לנו שגאולה חומרית ללא גאולה רוחנית מאבדת את כל משמעותה. הצדדים החומריים חשובים מאוד, אולם עם ישראל, בסופו של דבר, אינו עם ככל העמים. על עם ישראל מוטלת המשימה החשובה לייצג את הקב"ה, להאיר את אור האמונה בעולם.
בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם
נחזור לנושא אמירת ההלל. התלמוד הירושלמי לומד את חובת אמירת ההלל מהפסוק בשירת דבורה (שופטים ה, ב): 'בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' '. אומר התלמוד הירושלמי (פסחים י, ו): 'התנדבו ראשי עם כשהקדוש ברוך הוא עושה לכם ניסים תהו אומרין שירה'.
כאשר אנו מתבוננים בפסוק עצמו, הרי אנו רואים בחוש את מה שקרה בשמחת תורה ומיד לאחריו. דווקא הפרעות גורמות לכך שאנו רואים שעם ישראל מתנדב בהמוניו גם באזרחות ובעיקר בצבא. התנדבות זאת היא בעצמה נס גדול שיש לומר עליו הלל. מסתבר שהירושלמי בחר את הפסוק הזה כמקור להלל, כדי לומר לנו שנס הוא לא רק תופעה שמימית לא מצויה, אלא נס הוא גם תופעה אנושית שכמה דקות לפניה איש לא היה מאמין שהיא אפשרית. גם על נס כזה יש לומר שירה.
על כל פנים הירושלמי מדריך אותנו במאמרו זה כאשר הוא פונה, בעיקר, אל ההנהגה הרוחנית לנצל את המומנטום ולהמשיך ורומם את העם. הירושלמי מדריך את ההנהגה הרוחנית להמשיך לומר שירה ולחבר כמה שיותר את העם לא רק לשלוש הלשונות של החירות המדינית, שגם היא צריכה חיזוק, אלא גם ללשון הרוחנית – 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים'.