ידוע שהמצווה הראשונה עליה הצטוו ישראל היא מצוות קידוש החודש שמופיעה בפרשת בא (שמות יב, ב) – 'החודש הזה לכם ראש חדשים.
מתברר שלדעת התלמוד הירושלמי הדברים אינם מדויקים המצווה הראשונה עליה הצטוו ישראל היא מצוות שחרור עבדים עליה אנו קוראים בפרשת וארא (שמות ו, יג)– 'ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים'.
מטרת היהדות היא עבודת השם מתוך חירות מתוך שמחה וכוחות חיים ולא מתוך כפייה. בראש ובראשונה אדם צריך להרגיש שהוא לא עבד.
נכון הדבר שעם ישראל משועבד לציוויו של הקב"ה, אולם מי שעושה זאת מתוך תחושה של כפייה, פשוט אינו מבין מדוע הקב"ה נתן תורה ומצוות לעם ישראל. הקב"ה נתן תורה ומצוות כדי לזכות את עם ישראל כדי להוציא מעם ישראל את הפוטנציאל שטמון בהם. ברגע שאדם מבין שקיום התורה מעניק לאדם חיים בעלי משמעות הוא מבין שלמעשה עבד ה' הוא לבדו חופשי כדברי הכוזרי. פורמלית אנחנו עבדים לקב"ה. איננו יכולים לברוח מכך שנולדנו יהודים, אולם מעשית מי שמבין את המציאות הזאת של להיות יהודי אין לך בן חורין גדול ממנו.
לאחר שאדם מבין שהוא למעשה אינו עבד מגיע השלב הבא שהוא מצוות קידוש החודש. במצוות קידוש החודש הקב"ה מפקיד ביד עם ישראל את הזמן. עם ישראל הוא זה שקובע את הזמן – מקדש חודשים ומעבר שנים.
לא בכדי הפקיד הקב"ה בידם של ישראל את הזמן. אם לעבד קובעים את הזמן, הרי בכך שהקב"ה הפקיד את קביעת הזמן בידם של ישראל הוא כמו אומר שעם ישראל למעשה אינו עבד אלא בן. ואכן התלמוד הירושלמי (ראש השנה א, ג) כאשר הוא ממחיש כיצד עם ישראל קובע את הזמן הרי שהוא מקפיד לכנות את עם ישראל בתור בנים. הקב"ה אומר למלאכי השרת שהזמן נקבע לפי מה שקובעים בני – 'אמרו בני היום ראש השנה'.
לאחר הסוגייה שממחישה את תוקף קביעתם של ישראל את הזמנים מובא פסוק מספר תהלים (תהלים מ, ו): 'רבות עשית אתה ה' א-להי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו'. כל המפרשים במקום מסבירים את המילה אלינו – בשבילנו. הפסוק בתהלים מדבר על הטובות שהקב"ה עשה לעם ישראל.
התלמוד הירושלמי אינו מסכים עם הסבר זה ומציע הסבר נועז.
כדי להבין טוב יותר את ההסבר של הירושלמי מוכרחים לצרף הקדמה. כאשר אנו אומרים שעם ישראל הם בנים לקב"ה, הרי זה אומר שיחסי הקב"ה ועם ישראל הם בעיקר יחסי אב ובן.
ביחסי אב ובן ישנם שני שלבים. השלב הראשון הוא השלב שהבן צריך את הסינר של האמא והשלב השני הוא השלב שבו הבן יוצא לעצמאות ואז שאיפת ההורים היא שהבן ייצג את המשפחה בכבוד. אין אושר יותר גדול למשפחה כאשר בניה מייצגים אותה בכבוד.
הירושלמי מסביר את המילה אלינו שבפסוק בתהלים במובן של לנו
בעבר לאחר יציאת מצרים. 40 שנה של נדודים במדבר היינו בחינת ילדים שצריכים את ההשגחה המיוחדת של ההורים, אולם לאחר 40 שנה אלו עם ישראל התבגר ועתה הוא נדרש לייצג את הקב"ה בעולם, ובמילים אחרות להקים מדינה שמטרתה לקרוא בשם ה'. הקב"ה מעביר את השרביט אל עם ישראל. מיד לאחר מכן מביא הירושלמי מספר משלים המדגימים את הציפייה של הקב"ה שנייצג אותו בעולם.
לדוגמה משל לרופא שהיה לו כלי רפואה כיוון שהתבגר בנו מסר לו את כלי הרפואה – עם ישראל צריך לרפא את העולם. משל לנגר שהיה לו כלי נגרות, כיוון שעמד בנו מסרו לו – עם ישראל תפקידו לתקן את העולם.
משלים אלו, ועוד מספר משלים מובאים אחרי הסוגייה שממחישה את תפקידו של עם ישראל לקבוע את התאריך ובמילים אחרות להנהיג את העולם. עם ישראל הוא מייצגו של הקב"ה בעולם ותפקידו הוא להוביל את העולם לקראת תיקונו.
הדיברה הראשונה בעשרת הדיברות (שמות כ, ב) היא: 'אנכי ה' א-לקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים...'. לכאורה דיברה זאת היא כל כך פשוטה. ישנו כאן גורם פעיל הקב"ה שהוא זה שהוציא את עם ישראל ממצרים. התלמוד הירושלמי (סוכה ד, ג) אינו מקבל הבנה זאת ואומר שצריך לקרוא את המילה הוצאתיך בשורוק ולא בחולם. לפי קריאה נועזת זאת פירוש הדברים הוא שהקב"ה אומר לעם ישראל יצאנו שנינו יחד אני האב ואתה הבן ממצרים. מעתה אנו שותפים. תפקידך עם ישראל מעתה ועד סוף הדורות הוא להיות שותף עמי בתיקון העולם.
בברכת בלעם לעם ישראל אומר בלעם (במדבר כג, כג): 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל'. ההבנה הפשוטה של הביטוי מה פעל א-ל היא שאנחנו מצפים לראות את הקב"ה מחולל ניסים גלויים. אולם מתברר שהתלמוד הירושלמי (שבת ו, ט) מסביר את הפסוק אחרת. התלמוד הירושלמי מצמיד את הפסוק למאמר הירושלמי שעתידה בת קול להיות מפוצצת באוהלי צדיקים ואומרת : כל מי שפעל עם א-ל יבוא וייטול שכרו. עם ישראל הוא זה שמייצג את הקב"ה והמעשה האנושי בסופו של דבר מיוחס לקב"ה. במישור המעשי עם ישראל הקים מדינה. אולם הדבר נחשב למעשה אלוקי – מה פעל א-ל. קוממיות ישראל אין לך קידוש השם גדול מזה.