שירה עמוד 2

חורף יקר בקשו ממני לכתוב כמה אני מתגעגע אליך. מיד שואל את עצמי האם אפשר להתגעגע לעננים האפורים שחורים שחודרים ללב וצובעים אותו בצבעם? או לקור הקור שחודר וניצב כגדר ביני לשמחה? להתגעגע אי אפשר. פתאום מבזיק זיכרון איך אני קטן בפני כל העולם האפור החשוך ויד מלטפת מנחמת בחדר המחומם שבחלונו דופק בקצב מרגיע לא אחר מהגשם. רועמים הרעמים בורקים הברקים בחוץ סוער בפנים שלו ואני בטוח שאני בטוח. להתגעגע אליך אולי אפשר.

אבל מה שמפחיד בחורף שהוא נכנס לבית שהעולם חורף לא אני חורף ויש בית עם שמש וטל העולם חורף ואני הבית אני השמש אני הטל

כמו נסיעה לילית בארץ לא נודעת כמו דרכים יפות המוארות בחשיכה ברחת, שחררת עצמך מתוך הזעם ראשך לא יפנה עוד לאחור כאל פלאי תבל כורע מול רזייך עיוור אל כל מה שהיה מה שנגמר. ידך אל תוך ידי שוב את שולחת מצאת מרגוע בי וגם מזור. כך צעד צעד את פוסעת לארץ לא זרועה, עמוק עמוק אל תוך לבי אל תוך חיי. כך מצאת לך שוב עוד איזה רגע נפשך בתוך נפשי לעד לשזור.

עודני זוכרת יושבים על ירח, רוקמים לו מעיל מתנדנדים בגינה נטושת ילדים אחורה קדימה, קדימה אחורה. אני מושכת, אתה נמשך שני ילדים על ירח הוא נגוס כבר, הוא נגמר. עודני זוכרת, שיחות ריקות בקבוקים זולים רומנטיקה אבודה. ירח בצורת חרב, אני דקורה מצד אחד אתה מצד שני. רוקמים תכריכים למלאכי חבלה.

כמה קורבנות יש כאן על מזבח חיי מקריבה סקרנות תמורת שתיקה קוברת ביטחון בשביל דימוי נצחון יורקת על התמימות בשביל הבמה לא נאמנה לעצמי ואיפה התשוקה והשיר נגמר מהר רק כדי שאשכח שאפשר להמשיך אותו

גפרור שנדלק מצית להבה שורף נשמה שעולה אור בתוך אבוקה מאיר איזה שביל שחיפשתי מאתיים שנה. נוצרת את הרגע שעוד דקה יחשיך ויעלם בניצוץ קטן של אהבה.

שירו של המלך אחוז בשרעפי חלומותיו בבדידי שערותיו שנותרו בכנף מעילו הקרוע.

גופים מתכווצים בקור העז נטול הרגשות ובעל האילמות האסטרטגית המנכיח מבלי לחוות את המגע הגוף הזה שמתפוגג נעשה מרוקן מכל זהות רק רבדים של אשליות, שאריות שהאכלתי את עצמי בכפית הדמיון הרב בין הפסד רוחני לניצחון מהותני מצית בי תקוות שהיום ההוא יגיע הגוף הזה שמתמוגג לא לנס, לאות. למילה שתעטוף נותר מחוסר הכרה טיפות של לבד נעשות לסערה וחונקות את גרוני ביגון חבורות חבורות מתגלות על גופי ואני ערום ועריה חסר כל תחושת מגע חתום בליטוף העצב ובשברון וכל יום מחדש אני מוכרח להתמודד בעימות התמידי שבלהיות בודד החוויות האלו סוגרות עכשיו מחשיך מוקדם גם הדקירות, הייסורים של הלב, תופסות אותי מתגנב למחסני הבדידות שלי שותתי הדם, נרקב ומוקרב על מזבח האומללות והרחמים העצמיים שלי. פעם זה היה פעם בחודש היום זה תופס אותי כל יום ההתמודדות מול השאלות שטופחות על פני טווחות בגופי ומשאירות אותי יותר מצולק משהייתי הגוף הזה שמתפורר מנסה לבשר ,לפתח שיח אחר אולם, עתה נותרו רק התחושות והמחשבה כלתה בעלטה נמחתה מעל פני האדמה. אם יש משמעות שתחבק אותי בבקשה

(נכתב בעקבות הסרט על שמאי אלעזר לייבוביץ') יש מעט כאלה, לא הרבה. שאתה מרגיש. מרגיש אותם. הם נוגעים לך בנפש, משאירים שם את החיוך שלהם, את הדמעה. משאירים בי את הטוב שלהם, כשנדמה שהעולם הוא רע, והם מתים. מתים עכשיו. כי ככה זה, הם טובים מידי, אם הם ישארו ביננו העולם כולו יהיה טהור, טוב כמוהם. וזו לא הדרך, כנראה. העבודה צריכה להתחלק ביננו. צריכים לתקן עולם במלכותו יתברך. הם משאירים כאן אהבה, שלא ידענו כמותה עוד. ולו מעט. הם כוספים לעיקר, בזמן שראשנו חוזר ונחבט, הם עזים ויפים, ענווים וצנועים, חדורי גאולה, ואהובי ארץ. שרתי לך ציון, קינה תמה, קינת עולם, על אשר הלך. על בנייך- בונייך. ואם היו הם פה, ולא היה זה חלום. עדה אני לומר נגעתם בי. קילפתם ממני, שכבה אוטמת נפש. הוסרתי מאבניי, ואדע אמת כי טוב. ועודכם הנה, ואבואה בעזרת קל, יום נקם בישראל.

אמרו לו שיגיע. אז הוא בא. אמרו לו אחרי אב. והוא נשמע. מדלג היה הוא כשנה, ודילוגו עליי - אהבה. אמר חבוש נא, הספסל. אל בית המדרש רץ, נפל. אמרו לו שיתברר לו דרך לאדם, והוא לבקש חיים נשם. קבעו לו שישב וימית. והוא בוש לוהט פנים. לבוש לבשוהו, ויסביר, שמטרת הבגד- להגיד. בגד בוגד הלא הוא? ואת מעייניו יסגירו, הפנים. ובאותה עת בת קול מלחשת, בגדי חידוש לך סורגת. סוגרת? והוא, לובש. פנים אחרות.

צריך האדם לחפש במוחו איזה מעט טוב שיאיר את אורו ויבעיר בליבו איזה מעט טוב. וצריך האדם לטפל בנרו שידלוק ויאיר אפילה וצריך האדם לנגן לנרו שיתחייה וישמח גם ליבו. וירקוד לפניו יפזז בתמימות בפשיטות יזרוק את שכלו בכלל בלי חכמות עם כל השונות וידע מעלת חברו. ויכיר ויבין אז חכמת בריאתו שהוא פלא גדול ובשבילו נברא העולם והוא כלום והוא הכל וטוב הוא ונצרך לזה העולם.

אני צבועה זו עובדה ידועה ידועה כל פעם כצבע אחר פעמים כלבן הכל נראה טהור חושך, בלאגן פעמים כשחור פעמים נפער בי חור כאפור של רשת ופעמים לורוד מתמכרת כי הוא כל כך טוב פעמים לנוזל הרטוב חסר הצבע, השקוף פעמים לכפוף חום אדמה ופעמים לשושנה אדומה פעמים לטורקיז הים של קיסריה פעמים לזה שמעיז הזורח... כה באירוניה פעמים מתהפך הגלגל רוצה להיות אחד בהיר, כסגלגל פעמים משתוקקת לשמיים לתכלת נשפך כמים פעמים לכתום רועש גועש, משתולל, אש! פעמים רוצה לפרוח כמו ירוק תפוח ופעמים כמו ירוק בקבוק אחד כזה זרוק... ובכל הפעמים רוצה את כל הפעמים למזג יחד בהרמוניה להגיע עד ארמוני-ה להיות אמיתית, כנה לא להרגיש קטנה או זקנה להיות צבע אחר, יחיד מסוגו צבע שיהיה שלם בליבו להיות אני. וואו... איזה צבע יפה...

רסיסי גלים אל חוף נשברו, יונה אל ים עפה מעליהם. ואין היא נעזבת ואין מחריד, קול צחוקם נשמע למרחוק, הכך יחול עתיד? שתיקה עמוקה ניצבת ביניהם כים, רוחשים גלים, גלי ליבם. ואין טרדה ואין רעש, רק ארץ יציבה ואוהבים בלחש. כזו כניסתם לארץ אבות, כך חיבורם של זיווגי דורות. כים קרוע לגזרים, אך כל שדרוש הוא נשימה עמוקה למאמין. הוא אז נפתחו להם שער שמים, ואינם זקוקים להכאת הסלע ויפוצו מים.

בין גל מתגבר להתרסקותו לנטזים. בין שמש שוקעת לירח עולה. בין טיפות עכורות שזולגות עלי מעיניים אדומות של מי? בין אהבה ליאוש לתאווה בין משב של אלול לקרח שנכנס לי בלב בין צמרמורת של תקווה בין גל אחד ועוד אחד, עולים ומתנפצים מתנפצים לי על הרגליים. אולי גם אני אוכל להתפורר ככה על שובלו של אלול. הלוואי.

בא לי לבעוט את הכל, את כולם לזרוק בתהומות של איבוד לכסות את פצעי החשופים לעמוד בין הצליל למנגינה בין השמש לים תנסו לחפש אחרי כבר מזמן אני לא כאן רק עכשיו גיליתם? אני רוצה לקבור בחזרה את הצריבה הזו במעמקי התת מודע זה בלתי אפשרי אז אולי אצרוב את עצמי בתת מודע שלי

החלפנו בינינו צבעים, שנדע לזהות. חולצה כחולה עם פסים. גדולה הכיפה. ויש גם פיאות. הוא הלך עם שקית וליקוטי מוהרן. וציציות, וותיקות במצוות. מהלך היה על פסים. מהלך כאילו לב לא משים. כמעט וחלפו, אך היא זיהתה. בוא. יד דמיונית אחזה. והוא בא. חושש כבר שנים. אני מפחד הוא אמר לה, והיא בכלל בגיל של אחותו הקטנה. הציצה בו, בוהה מפוחד. ממה? והוא ענה לה- מהנסיון. קשה לה להבין, היא חושבת. הנסיון הוא כמו כל ניסיון אחר, לחשה. והוא רק ענה - אני לא רוצה. הבטתי בו בשמע של ערבית, איך המית עצמו באוהל הברית. הוא היה לבן, טהור. אבל זקן. רציתי לומר לו שיתפלל. אף אחד לא מבקש נסיונות, הסברתי. שלא תעמידנו.. הזכרתי. אבל אם כבר יש, צריך לחייך אליו, מבין? ככה גם הם עשו. ככה גם הם עשו? כן. אני מבין. היתי רוצה להיכנס לזה יותר עמוק, למה שאת אומרת. בשמחה עניתי. שתקתי. הוא חשב- את אומרת דברים מעניינים. אני לא אומרת, חשבתי אני מגוללת חיים. את אחראית לראות (להרגיש), שאנחנו לא מפספסים. אל תדאג, אני יודעת. זו התחנה. הנכונה? הנכונה. איך את יודעת? תסתכל. דממה. אני לא יכול.. היא הביטה, על עיניו העצומות. עד כדי כך אתה... שומר? חיוך קטן בשפתיים. אני, רוצה להישאר. יהודי.

ניגון קסום, מעט רועד, בוקע מחליל יתום. ניגון עתיק, ישן נושן, נוגע וחודר בשקט. ניגון עמוק, ומבקש, ניגון חיים, וטל אמת. לו רק ידענו לשוטט, לו רק חדלנו לחטט. ניגון בוקע מעטפת, ניגון של תום- משיל קליפות, ניגון מלב- גורם הוא פתע ל- בכות. כמו העדר, והצאן, כך אלייך- הרצון. ושוב במחול תפילות, רוח חושפת רגש אש, עתה- כלולות. ונערה עצמה עינייה, טהר בה כה מלטף, ישנו נער- הקרב אליה. בצעדיו, כמרחף. והניגון, עולה הוא מעלה, לבניין הגאולה, ואבא טוב חובק הוא הלאה- השלמת הנשמה.

ולפתע הבנתי- יש לי המון בתים. יש לי בית בצפת, יש לי בית בחברון, יש לי בית של טהר, ויש לי בית של עטרת. יש לי בית בירושלים. ויש לי בית בקרוב. ויש לי בית בשמיים. והבית שלי, הכי הכי טוב.

כְּצִפֳּרִים - (שֶׁמָּה הַגּוּף הַזֶּה בְּלִי מִפְרָשִׂים?) אֲנַחְנוּ נִתְלַכֵּד עִם הַקַּרְקַע כְּנֶשֶׁר נִצּוֹד. בְּמֶרְחַק מָה מֵאִתָּנוּ שַׁעֲווֹת מֻתָּכוֹת שׁוֹאֲלוֹת: אֵיפֹה כָּאן הַמֶּתֶג לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר?

אז, כשהיינו ילדים, והחיים היו יפים, ולא היו שום דאגות,גם לא היו צרות, והתקווה עוד לא אבדה, במילם הייתה שזורה וכל ציפור בשמיים בשרה על האהבה והחופש. אז,כשכבר גדלנו והגדולים ממנו,ציפו לקצת יותר רצינות. בהתחלה התמימות הייתה יפה, לאט היא נשברה. ואז הצלחנו,לשכנע,אפילו את עצמנו, שמשהו אתנו לא בסדר. שחלומות יש רק בזבל. שכדאי שנהיה שפויים,וגם קצת מציאותיים. חרות זה לא המודה,מה חושבים עלי יותר מעניין. אז הצלחנו,לשכנע את עצמנו,שמשהו לא בסדר,איתנו. לא ידענו. לו רק ידענו... שלכולם החלומות,ואותם תקוות, מול מסך הרוס של פוזות,מוסתרות המילים היפות,הטובות,הישנות והמנחמות- שנותנות תקווה,מעלות חיוך ושאיפה צלולה. לו רק ידענו,אז-כשהיינו ילדים,והתבגרנו. אז בא נהיה בוגרים, ונעוף לחלומות הילדות. לנשיקות של לילה טוב. בא נפסיק לחשוב,רק לאהוב. כי הפוזות לזבל, ואנחנו, יותר מבסדר.

כבר מזמן אני מתכננת להכנס אליך בהפסקת הצהריים לומר שאני מתפטרת. אתה מבין, התפקיד הוא קשה מידי תנאי ההעסקה לא הוגנים (שלא נדבר על המשכורת שלא מגיעה בזמן ולא שווה את הטרחה אומרים היא מתחת לשטיח בפתח הדלת במעטפה אולי, אני לא יודעת) כבר מזמן אני מתכננת להכנס אליך בהפסקת הצהריים לומר שאני מתפטרת אבל כשהשמש במרכז השמים ופטפוטים וצלחות ומזלגות וכפיות הסכין כבר לא נצרך ואני שותה מים במקום את מכתב הפיטורין שהכנתי אתה מבין, אלוהים התפקיד הוא קשה לי מידי תנאי ההעסקה לא הוגנים

כל מה שצריך נאמר תאמין לי תאמין זה החורף הזה על כל פשעיך מכסה הזמן על כל דאגותיך מכסה ענן אל תירא מתוק שן ילד שן

כשהאור נדלק החושך נמלט, מעגלים סביבו גדלים אט אט. להבה קלה את חומה שומרת, בחשכת מנהרה אורה מפזרת. על פתיל דק באור עמום, כנגד ארבע קירות בכוח זעום. זוהרת בשלווה ואף כל גודלה נאבקת בכוחהּ, ללא נשימה. כשהאור כבה אַזָיִ הם באים, הפחדים, הכאבים, אל לבבות האנשים. לפתע חיוך מכיל אימה, לפתע הלב מבקש נשימה, אולי מפלט, או חומה? מרידות וקשרים קלועים אחד בשני יחדיו ננעלים בכוח חוּשַנִי אך גם שם החושך יכבה, אור יזרח גדול והומה.

אֵיךְ מְשׁוֹרֵר כּוֹתֵב בַּמִּדְבָּר הוּא הוֹפֵךְ מַבּוּעָיו לְדַם הַמּלִּים הַנִּגָּר הוּא הוֹפֵךְ תְשׁוּקָתוֹ וְהוֹפֵךְ כִּשְׁלוֹנוֹ לִנְהַר הַמּלִּים שֶׁמַרְוֶה צִמְאוֹנוֹ

יש בי סדק הכל בתוכי עולה וצף, ומציף את הכל כל הפחדים, השקרים, השברים הקירות מתפרקים המים שוצפים ואני טובעת בין כל אלה רוצה דממה עמוקה נחמה, גאולה ותקווה עדינה שתאיר את החושך הנורא שמכבה את הנשמה וגורם לי לרצות לזרוק הכל הכל לרצות להפסיק לחיות לפחות עוד יש לי מה לרצות

מה אם אני אפול מי יושיט ידו לי, האם אגע באתמול? אמרו שלא אלך לבד שהולך איתי רק יחד מישהו גדול נחרד והכאב מרגיש אחרת משהו בבטן נוחת מישהו שכח לסגור הדלת והפרח מת נשרפה גם המחברת מה אם אני אלך? מה ישיר לי אבא את שביקש לגדול ואני מפחד אמא סתם ילד לא גדול.

ביום השישי בא הרוח ועטף ההרים וגבעות וילחש באזני כל אדם הנה באה שבת שלום שלום שבת וביום השבת שרק הרוח שיר עולם אין־סוף מזמור שיר ליום השבת שיר־מעין־עולם־הבא והיה מחייה נשמות חיי עולם במוצאי יום מנוחה השאיר בי הרוח געגוע ליום השביעי והייתי מכוון כל ימי השבוע לקראת כלה לכה דודי

חשכת שמיים וכמיהת הלב חוצים בעשב - למקומך ליקרב. עת שערים להיפתח. נכנסת עם נר לקרבן מזבח. ושקט דממה אין לגוף טוב מן השתיקה, כוספת חושפת, קירות - מערה. קרבה אל אולם להתנתק מן עולם להתחבר אליך אל נעלם. בשפריר הלב המעוז העליון רודפת אמת ושומעת המיית הכל. עוצמת עיניים רק לא לפחד אם אלך לבדי האתה זה שומר. שומעת קולות עטופה בצללים משהו אל ליבי שולח הדים. מבט לפנים מלא כל העולם כבודך באמצע עיגול יושבים כוספים רק לך. הם כמה נשמות נאות אצילות מאירות חשיכה באור יקרות. מעולם לא ידעתי שמותר להתקרב מעולם לא חשבתי שיש כזו עצמה ללב. חליפות של חסד מורכנות הן בצד בעליהן יושבים כעת הס. אל תפרענה למיוחד. והניגון מפחיד מטלטל את כולי ואינני יודעת אם יום הדין הוא לי. האם שעת המוות היא זו? או שעת רחמים? האם חלום או אמת או אולי ניחומים. קרבה אל הקודש כמעט לא מעזה את ראשם לא הרימו ובחדר קדושה. צמאה נפשי זועק לוחש הקול החודר. דומעת בחושך רוצה להישאר. כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך. והם בנים ואנחנו לא אבל הנשמות אותן נשמות והגובה אין סופי. והפה כמעצמו - כוסף ושר. והניגון ממשיך ניגון שלא הכרתי לא ידעתי אותו והוא לא אותי. אבל עכשיו שנגעתי... נפתחה נשמתי.

( ) געגוע מה זה בכלל להתגעגע זה קיים (או שהערך מוגבל) להרגיש זה אמיתי (או שעוד לא הוכחנו) ולהתחתן זה אפשרי? (או שכבר שכחנו) ולרקוד, ולאהוב ולבכות מאהבה ולשיר רקוויאם של אלפי רגשות וללחוש קלות כמוסים-כמוסים, בכמויות. (או שאולי כבר התאפס המרחק בין הלב למסך) לשמוח עוד ייתכן? לצהול פשוט מהלב או הבטן (או כל חלק אחר בגוף) במין טירוף. ואומץ הוא פיקציה? והחירות היא אמיתית? והמילים הן אותיות? (או שאולי רק אוסף של סיגנלים בינאריים) ודמיונות הם תעתועים? או אמיתיים? או נוצרים יש מאין? (או יש מיש, דרווין אמר) ניהיליסטית שכזאת. אולי רוצה רק קצת רוצה רק [פשטות]. (אולי רק אצא לי ליקום אחר, תכף אשוב).

(אורייתא) שקט מעורפל בין מכתב מקופל. מישהו ראה אדם, לפעמים נזכרת כשאני רואה אותם בושים נכלמים ובשקט. הכל שותק. ציפור לא מצייצת. את חרבה ומשכנעת את אלוקיך בפרחים. קול זעקה דמומה נשמע מלאכים נאלמים זה מעמד לבני אדם צועק בעל הרחמים ואת שותקת, ענוגה כתמיד והשמלה שלך... היא כל כך לא לבנה אבל האור יורד עלייך. שוממה. וציפור לא צייצה, כשעלייך ניתנה תורה.

בקש לך איש שידע לאהוב. בקש לך אדם שיבדיל את הטוב, דע לך בני, שביום מן ימים, עת תשוב מאובק ורצוץ, אחכה פה בשביל.. אחכה שתצוץ. וכשתבוא עד אליי ועינייך כבויות, ראשך בין רגליים, וידיך רפויות, אביט על רגלייך, העייפות, ואדע לזהותן על דרכן, שהן יפות. כי הלכו הן אלי, צעדו את הדרך, כי חזרת אלי, בני, בן מלך. וארוץ עד אליך, ללטף את פניך, והזיפים שהיו, נעטרו בזקן, ולעינייך הישיר מבטי, ואלחש, טוב ששבת הביתה, כי מעט וכוחי היה תש.

מסקנות שלי בסוף היום, אין לי כבר מושג אם רץ למעלה או למטה. אבל תמיד מרגיש מדרון החיים תלויים על מראה אותי דוחפת מאחורה היי את! תסובבי את הראש כשאני פונה אלייך! את בוהה כשחודר אל תוך פנייך. את תראי שנאה, בעיניים תראי רק שנאה, אין ביניים תראי כאב מוסתר מרוב 'שמחה' תראי שאין סיפוק, רק אשמה ואנ'לא רואה פה אף אחד רואה את עצמי אני מסתכל על ה מראה שעל הקיר פוגש אותך שוב פעם בלילות וגם ימים את תמיד היית איתי אמרת לי יום יבוא שהם יבינו מי אני אז למה שוב אני מדבר עם העצמי השני?! אתה! אני רואה אמת בתוך שקרים לא בוהה, רואה חיים. רואה אהבה גועשת, רואה מציל כאב בתוך שמחה, אל תקצין. נשמה כלואה מרוב בושה בצד מונח סיפוק, ערמה קטנה אתה רואה סביבך אדם אחד אני רואה אותך ארי שומע קולות מה- מראה שעל הקיר פוגש אותך שוב פעם בלילות וגם ימים את היית תמיד איתי אמרת לי יום יבוא שהם יבינו מי אני אז למה שוב אני מדבר עם העצמי השני?!

בואי יונה, קר גם לי השעני על כף היד והסכי: 'עצוב לפעמים ואי אפשר לנקוף אצבע עצוב לפעמים וגם דמעות עצורות. לב קופא ודם לא רותח. ואגלה לך שכוס קפה שגמעתי שחור היה ממר וחולה שתלוי פתק שמו לא קיבל מלמול תהילים וקבצן שהילך לידי לא קיבל מבט מזדהה ואנחה, רק צדקה רק מבט של ישיש כזה - - הסכי יונה מאז מעשה שהיה הכל נהיה אפרורי הביני, אני לא צריך כנפיים סוככות והומיה. אל תביא לי עלי-זית וירוק, יש גם זה בחוץ, אני יודע. אבל אני יודע זה גם ישור יום אחד, משיגרת כפור החורף או מיד קוטף אכזר ישור ויעשה אפרורי (יש לי וותק מאז) אני יודע'

קרע את הרקיע (לא את הלב) קרע את יופיו הקסום, השליו העטוף אצטלת עיוור ענוג. קרע את מסכו התכול הפרוס במתיחות נוקשה כמגן משוח שמן. קרע בתער חד, בשיפודי עץ דקים (בשמות קדושים, בכל מרעין) קרע כקבצנים מתדפקים קרע בנשיכת רוגז, בציפורני זנוחים. זה קשה אני יודע יום קיץ ושרב, וגשם אין ושנת בצורת (בשמיו ממעל ובארצך מתחת) זה קשה אני יודע אתה מסונוור מן השמש הלוהטת ידיך חבולות, נוטפות דם, רכות מאלכוהול וסמי משחה מיסרים ומישהו כבר אמר שאתה מצורע מקולל. זה קשה אני יודע קולך צרוד, מיתריו שסועים הריר נוזל ומישהו כבר אמר שאתה שוטה וגס רוח (זה קשה אני יודע ואתה חרד מגורל בן אבויה וחכם יוסף די לרוזא) זה קשה אני יודע ואתה מתמכר לשיחם כמחשבה נוצצת מבריקה מחודשת חדה מלוטשת אך תגיד לי אם בין כה אתה דוקר למה לנעוץ לך בלב את הצד הכואב.

הוּא רָץ, מִתְקַדֵּם בְּקֶצֶב מְסַחְרֵר, וְלִבִּי נִפְצַע. בְּעוֹד הֶרְגֵּלַי חַיִּים רָץ גַּם הוּא מִתְקַדֵּם, מִתְנָעֵר וְרַק אֲנִי מְדַדָּה פְּסִיעוֹתַי קְטַנּוֹת, בִּלְתִּי מֻרְגָּשׁוֹת. וְהַמְּחוֹגִים מַמְשִׁיכִים לָרוּץ. וְהֵם כֻּלָּם כְּבָר הִתְקַדְּמוּ, מִזְּמַן זָנְחוּ הֶרְגֵּלַי יַלְדוּת, וְהֵם כֻּלָּם כְּבָר הִתְרַפְּאוּ מִזְּמַן עַלְמוּ פִּצְעֵי בַּגְרוּת. הַמָּחוֹג שֶׁל הַשְּׁנִיּוֹת, הַמָּחוֹג שֶׁל הַדַּקּוֹת, וַאֲנִי. הַשָּׁעוֹן יַמְשִׁיךְ לָרוּץ.

שולחת איגרת. עם דיו אדמדם, שולחת איגרת, חתומה היא בדם. את נפשי שאשא, אל מקום ומסע, אשיר בקולי, לאחד- לאלי. קירבתו לי טוב, ואותו דרשתי, נסיונות כמכאוב, אך בשמו המשכתי. ופנתה השמש, ושב היום, ויצאה לדרך, אלומת חלום. שובי לי איגרת, שובי עד לכאן, שובי והשיבי נא הערך, עד לבוא הזמן. ------------------ ותבוא איגרת, ותכתוב ימים, ויעמדו מלכת, יצורי עלמין. וידעו כולם, שם מלך לעולם, ותנוח איגרת בבקבוק. ותשוט. כי ברבות הימים, כשתשוב- אמצאנה.

מדליקים אורות צבעוניים כשאצלי בפנים חושך. מפריחים לאוויר כמה בלונים (זיקוקים נדלקים, נכבים) ואז בום. האור כבה וכל האורחים הולכים רק הוא ממשיך לעמוד שם, בשאט נפש מפוצץ עוד כמה בלונים

"המקום ינחם אתכם", את מי הוא ינחם? את המסרבים להתנחם? זה לא שהם לא רוצים, הם פשוט לא יכולים. העולם בוער. סופות שלגים. אש,מים והרבה בוץ מעיק. מי אני,מי אנחנו,שנקל,שננחם. ברוך דיין האמת.

שיר לכבוד אהבה ראשונה שלי, אור: כסף, בגדים, אוכל, שכר דירה כל הדאגים האלה כל הזמן על הראש אבל מה יש בלב אהבה נעלם לי החיוך כי תמיד חיפשתי אהבה ומצאתי ואז עשיתי טעות גדולה ואני מנסה לתקן אותו אבל הכדור בידיך ומי אומר שתמשיך להשתתף איתי אחרי זה רק אולקים יודע אז לבינתיים אני מתפללת אני אומרת אני ממתינה אני מקווה שהכל יהיה בסדר שיהיה לי את הזכות לראות אותך שוב שיהיה לי את ההזדמנות להגיד לך מול פנים כמה אני אוהבת אותך בלי הפחד בלי ספק עם כל האמונה שיש עם בטיחות בקשר שלנו עם הדעת שזה מיוחד שלא מוצאים כל יום ואני מקווה מהעומק ליבי שתראה שתרצה אין לימילים יותר אתה יודע אתה מכיר את השקט שלי טוב ויותר מכל בן אדם אחר אתה יודע את המשמעות שלו אתה מבין אני מקווה שתנסה שתראה שתרצה

הֵא לך! קח אותי את עצמי את בשריי קח את לשד כוחי חבק את עיניי לגום דבריי קח את עצמותיי שרוף כליותיי חתוך ידיי וקשור רגליי לחופן אחד. קח לך אישה ובנה ממנה בית קח את עַצְמָהּ את ליבה שיריה שָׁסֵף מילותיה רוקן דמה לַבֵּן הגיגיה הֵא לך! הֵא לך ליבי הֵא לך כליותיי! רגליי ידיי דמי עצמי ובשרי ואני רק שיר .

חיכיתי, חיכיתי זה זמן רב שלא בכיתי והוא לא בא! הוא לא בא, החורף. והבטחתי לעצמי פעמים שהיום אחרי הצהריים ------- ועדיין לא בא, עדיין לא חורף. מסיכה לבשתי, שחורה מאוד לא ציירתי לי אפילו אופק וורוד. (והוא לא בא הוא לא בה) דומם ישבתי, דומם חשבתי עלי, על החורף את התקוות כולן לישון השכבתי שלא תיוודענה, שלא תפרענה אותי ואת החורף ובחלון ישבתי וערגתי- חורף.. מול תהום עמדתי כמעט קפצתי, כמעט הרגתי אך חרדתי-- חורף. מחר שוב יבקר הקיץ. אלך לי אל הגן אקטוף עלי דפנה ואשב לי, ולא אבכה כל הזמן אחכה

כשהלכתי מביתךָ הלכה הרוח יחד איתי. היא סחבה איתה עלים צהובים וגבעולים ירוקים ופרח אחד ושלוש מטריות ואני אחת ועצבות רבה. כשהלכתי מביתךָ סחף אותי הגשם. ואת העצים הרבים ואת הציפורים ואת הילדים ואת המגרש הריק הוא סחף, ושטף ושצף והיכה בין חריצי המדרכה, עכשיו אני נקייה ממך כשישבתי מול ביתך עטף אותי השלג, שמלת קרח לבנה שמרה על גופי ופתיתים עייפים צנחו עליי, אני שוכבת מול ביתך ואני כולי שלי ואתה כולך שלך.

שנה אחת יותר מאז, גדלת קצת אני חושבת הפעם קצת יותר העזת, להיות שחקנית פה לא ניצבת. במה ארוכה, תפאורה יפה מאחורייך קלעים מיותמים אלומת אור משוטטת, בהירה ברקע קולות מעומעמים המון תנועות דחופות־תכופות סיבוב, פיסוק. ריצה ודום. מחול של אש סוער, בוער ולב עוטף, צעיף אדום שנה אחת יותר מאז, גדלת קצת אני חושבת הפעם קצת יותר העזת, להיות שחקנית פה, לא ניצבת. נותרת לבד על הבמה, מרוכזת, מרחפת עוצמת עיניים, יחפה מסך נסגר, ואת רוקדת מחיאות כפיים קצובות, מהדהדות בחלל אולם ריק וגדול בשקט, את מחבקת אותך, יודעת שבחרת לגדול.

רוּחַ מִדְבָּרִית מַגִּיעָה לְכִּוּוּנֵנוּ צִטַּטְת מֵהָרַדְיוֹ וַאֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר לַךְ חֲמִימָה יַדִּי הַקְטַנָּה בְּיַדֵּךְ. רוּחַ שְׁרָבִית, יֵשׁ לִסְגֹּר חַלּוֹנוֹת צִחְצַחְת בְּעִבְרִית אֻלְפָּנִית. סָבְתָא, רָצִיתִי לוֹמַר לַךְ סָבְתָא, לִכְלוּךְ אֶחָד אוֹ יוֹתֵר הֲרֵי לָנֶצַח לֹא יִשָּׁאֵר הִשָּׁאֲרִי עִמִּי מְעַט יוֹתֵר הִשָּׁאֲרִי עִמִּי מְעַט יוֹתֵר הֲרֵי הָרוּחַ מִמֵּילָא תִּתְגַּבֵּר, תִּסְחַף אוֹתָךְ מִמֶּנִּי עִזְבִי אֶת הַמַּטְלִית, הִשָּׁאֲרִי עִמִּי מְעַט יוֹתֵר מְעַט יוֹתֵר עַד שֶׁאֶתְבַּגֵּר.

חשוך וקר פה בדוידקה לבנה גנוזה באופל עב תחנת רכבת מוארת אור פנס אור רחובי של לילה דוממה עומדת זה מכבר יבשו עצמותיה (הן פה מלך בגדוד שיכור זועק פה אביון אומן מאלף כל הוגה כל צמא, הזרם שוחק פה מרכז חיים, יונק אור גס של פנס של רחוב) והיא מביטה בי כבצוק איתן בי עטור פאות עטוף ציצית ופתיל תכלת המתנוסס מראת רקיע מראת כסא כמה הומה היא לו כמה חושקת טוהר כיתומה שואלת: התחיינה העצמות האלה התחיינה? ועצם לוז מאכולת עש ורסיסיה לכלב נוסך התחיינה? רק ניגון דק של גמרא עונה רק ניגון דק של נוגה ורעש אגל טל נרמס בין פס ברזל לגלגל. שם, מעל, חזות טל נאבק בסורג וסכר מגניב דמעה שם אור זך נאחז בסבך *נהמת חורב בתווך-- *("בכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" "ובת קול זו, היא הרהורי תשובה הבאים לאדם בכול יום" .כתר שם טוב.)

היא רוצה כל כך דבר שלא נשכח והפחד שיברח לא, אל תשאל אותה יותר מידי אל תציב לה מבחנים ודי תרגיש אותה נסה לגשת עד אליה. ואם היא תדעך? תגיד לך - ברח! אל תסור מאהלה זקוקה היא למשכן ומקום שכינה. התגעגע, אך אל תיגע, גש נא אט אל נשמתה.

אַתָּה לֹא שָׁוֶה שִׁיר עָלֶיךָ אַתָּה לֹא שָׁוֶה שִׁיר עָלֶיךָ יֵשׁ מִישֶׁהִי שֶׁמְּחַבֶּקֶת אוֹתְךָ מָה אִכְפַּת לִי

לזכר יונתן אדלר ז"ל הַיּוֹם מָצָאתִי אֶת הַגְּמָרָא שֶׁלְּךָ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה, רֶכֶב שָׁעַט אֵלַי וְכִמְעַט וְהָיִיתִי מֵת פֶּתַע הָיָה עָלַי הַכְּבִישׁ כִּנְהַר מָוֶת שֶׁלְּךָ וְכִמְעַט דָּם שֶׁלִּי הָיָה נִגָּר עַל גְּמָרָא שֶׁלְּךָ. בִּתְחִלַּת הַגְּמָרָא כָּתַבְתָּ "לְהַשֵּׁם הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (דִּפְדַּפְתִּי מִכְּרִיכָה אֶל כְּרִיכָה וְלֹא מָצָאתִי אַף חִדּוּשׁ תּוֹרָה שֶׁלְּךָ) וַאֲנִי שׁוֹאֵל קוּדְׁשָא בְּרִיךְ הוּא מַיִם לֹא שֶׁלְּךָ?

לילה קריר השמיים מכוסים כוכבים אי שם באופק כמה נערים מסביב למדורה שרים תהיות על העתיד חרטות על העבר אבל מה שנישאר להביט על הכוכבים, ולקוות מה ואיך מתי ולמה כמה שאלות? ששש, תסתכל, תביט על נצנוצי השמיים תירגע, תנשום, הוא אמר חיים את החיים פעם אחת תסתכל על הכוכבים תראה כמה נקודות של תקווה מאירים בשמיים נקודות של תקווה יושב לו משולב רגליים אל מול כיפת השמיים ממשיך לקוות

אל. אל תבקש שאספר לך. כי הפעם הזו לא תוכל לעזור. אל. אל תתקרב מידי. כי נשברתי מאוד. וליבי חלוש וכאוב. אל. אל תנחש גם. כי גרועה אני בשקריי. אל. אל תבקש שאאמין לך. לפחות לא עלי. אל. אל תכעס. אל תעצב. אל תעזוב. תברח. אל תשאל אותי. תתבונן בך. אל תבקש ממני. תקרא לבד. אל תתחנן אלי. כי זה בשבילך. אל תילחם. כי זה לא עוזר כשלא רוצים. אל תסתבך. צא לחופשי.

הלכתי אליך. רק אליך. רציתי אותך. רצתי אחריך, ולא שמתי ליבי, שאתה כאן. עודך נשאר. זו אני שהלכתי ברחתי.. יצרתי מרחק, והקשר כמעט שניתק.. והמשכתי לרוץ, כמו קשורה לחוט.. רצה ורצה חיה.. בסרט את עצמי מוסרת לזר, המנוכר, המופקר.. הלא מבוקר. הפרוץ ללא גבול. החרוץ בלגרום לי בלבול. ואין הבדל בין טוב לרע. וההוא מגדל את הרשע.. אז.. הבנתי קצת. ואתה לחשת: מצאת.. בטחת והאמנת בי, האזנת לליבי. ואני מודה לפניך, א-ל גדול. מתוודה בפניך, על הכל. הרי, הכל.. גלוי וידוע לפניך. לכן, אמשיך לנוע.. עד אליך.

היא עמדה מולו פעורת עיניים ופחדיה ניבטו לו ברורים וחדים באישונים השחורים התנשמה במהירות, מנסה לגמוע טיפת אויר על גיטרה בחוץ נפרט איזה צליל עם חיוך דקיק ועיניים חמות עמד ושתק והחזיק והחליק את כל הרע שהיה בליבה עד שכמעט לא הורגש. היא נשמה עמוקות ממלאה את הריאות באויר צלול וריח קלוש של פריחה התנשפה תודה בלחישה שקטה וחיוך בתגובה

עוד פעם בחילות כשכבר התחלתי להרגיש טוב, אולי. עוד פעם תהומות, וכל הכבלים שלי קרועים. עוד פעם לשרוד. בורחת. בורחת. בורחת. כואבות לי הרגליים. עוד טמטום ועוד מאכילה את הראש בשטויות עד שתכאב לי הסרעפת. בורחת הכי רחוק מעצמי. בלי יעד. מבחוץ אני נמרה. באמת, חתולת רחוב עזובה.

בואי רק תני לי מבט שימי ידך הקטנה בידי אל תבהלי. בואי תני לי לשמור עליך תנשמי עמוק אני יודעת שזה קשה זה יעבור תני לי להגן עליך יותר זה לא יקרה לא נורא שאת מרטיבה אותי תבכי תבכי תבכי תבכי עלי שלא בכיתי רק רציתי לומר לך שאני אוהבת אותך ואת חזקה ומדהימה רק רציתי להתקרב ולשמור עליך ועמדתי בלי תנועה סליחה, לא יכולתי לשמור עליך כי עלי לא היה מי שישמור סליחה, נשבר לי הלב לראות אותך, אבודה ברוכה הבאה תכנסי ברגל ימין רק בסוד אני אגלה לך שכשתגרדי את התהום ואף אחד לא ישמור תעצמי את העיניים חזק ויהיה אור ואבי היתומים ירים אותך ויחבק זהו. נגמרו לי הדמעות.

ראש חודש זמן להתקדשות הלב לריפוי כאב ראש קודש זמן להתחדשות הלב להתפכחות משעבוד להיות אדם חושב ראש לחודש אור גדול מציף זורח ונעלם אש קודש בוערת בי נדלקת עם חידוש ירח רוקדת כך סתם ראש חודש יום גדול מאיר מאיר בי איזה שיר ראש לקודש לנשמה שמתעלה לשפתי הנושאות תפילה תפילת הלל לאחד יחיד ומיוחד שכולו קודש פעם בחודש

כשאני לא יכולה ואתה הגיבור אני מבקשת תהיה אמיץ בשבילי, גם כשאין אף אחד כשאתה נעלם ואני לבד תשמור לי על הלב אל תקרע את החוט השקוף שמחבר אותי אליך בעדינות כשעיני עייפות ונפשי רדומה כשאין לי כוח להחזיק ואני מחליקה תרים לי את הראש למעלה תשמור על גופי שלא יפגע כשאני כושלת ונופלת אל תשאיר אותי לבד תשגיח עלי עד שאהיה קרובה

כְּבָּלוֹן הַמְּאַבֵּד אַחִיזַתַה שֶׁל יַלְדָּה מְחַפֵּשׂ קַו רָקִיע לַחֲזֹר בַּהֲמֻלַּת הַקַּנְיוֹן יֶלֶד אִבֵּד אֶת אִמּוֹ הַבָּלוֹן יִתְפּוֹצֵץ, כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְאַטְמוֹסְפֵרָה רְסִיסָיו יִתְפַּזְּרוּ בְּלֵב מְדַבָּר הַכָּרוֹז יֹאמַר הֵיכָן אִמָּא וּמִי יַכְרִיז עָלַי?

עוגן בלב ים סוער באימה שהומה ורוגש עד לבלי נשימה מים חיים בדממת המדבר מחפים על שמש ורוח אכזר כשחשוך, כשבודד כשהנפש אובד ישנו אי בודד לעצום את עיניי בדמעות אהבתי ועל ראש שמחתי אעלה את ביתי על כפיי צחוק נעורים וחיבוק של הורים ניגונים ושירים וריחות משכרים הלב קצת רועש והומה ורוגש כי יודע שיש בית

עלם צעיר. יפה שיער, טהור עיניים. עלם צעיר, עוד החיוך על השפתיים. נער שבגר, באחת ללוחם. ופתאום -- אבן. והוא שקט ודומם. ותפילות, ודמעות, כי יתייצב רפאל. אך אין בידינו להושיע, ולהביא למכאוביו גואל. ומהיום ועד אחרית, בכל שנה יעמוד ולנו יזכיר- בדמי שורטט לך גבולך ישראל!! ------- לע"נ הקדוש רונן בן ולדמיר לוברסקי

כשדיברת עלי התמלאת בגאווה נתת לי בעיקר חום ואהבה כשהגיע הזמן ללכת את היית בטוחה את כל הצידה לדרך יש בך אהובה את מנהיגה את אצילה לעולם לא תשברי ילדה הלוואי שתראי בך את אור הגאולה! ואני שתקתי.. לא מבינה את ההשוואה אני בסך הכל .. עוד .. נערה כשחזרת ממנו ענייך ליטפו בערו את ילדה מיוחדת את זה כבר מלאכים אמרו כהרגלך הסתכלת עלי באותו חום ואהבה חייכת אלי כמו שמורת סוד והכלה אם רק היית יודעת מה עובר לי בנשמה חיוכך היה נשבר וכל אהבה נרך היה נכבה עם דמעות של אכזבה את ההנגה היית מעבירה.. לאחת שיכולה