סיפור בהמשכים עמוד 7

לה"ו! אני מסתובב, מגלה את-מאיר?! אני בהלם, תוך כדי רצות מחשבות בראשי שעכשיו אני מבין למה יערה לא סימסה לי.. מאיר שם אצבע על הפה שאהי'ה בשקט. אחריו צצה לה יערה, חיוך עולה על פני שנינו, אני מנחש מה קרה, יערה עשתה לאבא ואמא מצפון מטורף והם באו.. כל כך מתאים לה! אני לוקח אותם בשקט לקצה המטע, יערה שולחת לי קריצה, אני שולח לה את החיוך שהיא כל כך אוהבת והיא מחזירה לי את שלה.. "אני יוצא לראות מה הולך עם המשטרה, אם אני לא חוזר תוך 20 דק' כנראה שנתפסתי, תשארו כאן עד הבוקר ותחכו שמישהו מהחבר'ה פה יי'צור איתכם קשר, בסדר?" "סבבה, תיזהר!" "כן, אמא.." עוד קריצה. "גבע" אני שומע לחישה ומזהה את קולו של דביר- הוא מהחבר'ה של הישיבה פה, בחור נחמד "דביר?" "כן, אתה יודע משהו? " "לא, בדיוק עכשיו אני יוצא לבדוק, תקשיב אחים שלי בקצה-תעזור להם אם אני נתפס-בסדר?" על דביר-אני סומך "אין בעי'ה, בשמחה, אני אלך לשם- תבוא לעדכן!" "סבבה, להית'!" אני מזהה פנס, בטוח של שוטר, אחד משלנו לא הי'ה מדליק פנס במצב כזה. אני משמיע יללת תן-האות המוסכם. אני עדיי'ן לא מבין איך השוטרים לא מבינים שזה הסימן שלנו- זה דבר כ"כ שקוף.. משמיע רחשים שהקטע של התן ישמע אמין.. השוטר מכוון לרגע את הפנס לכיווני, אני מתכווץ לי במקום, השוטר מעביר ממני את אלומת האור- ב"ה. פתאום נשמע בקשר של השוטר- "חולי'ה שמונה, חולי'ה שמונה, חוזרים לבסיס תפסנו כמה חבר'ה, מספיק להיום" השוטר ממהר לחזור, נראה כאילו הוא קצת חושש להיות לבד. האמת שגם לי זה לא ממש נעים.. עכשיו מחכים לדברים הקבועים שרק אחריהם 'אפשר' לצאת קול כלי רכב מתניעים, הבהובים כחולים- הניי'דות נסעו. מתחילים להישמע רעשים מסביבי, בהתחלה היי'תי נבהל מכל הרעשים שמיד אחרי הסתלקות הניי'דות אבל התרגלתי- וחבל שכך.. אני מתקשר ליערה, קובעים שנתחיל להתקדם אחד לכיוון לשני. נפגשנו. אני שואל אותם מה עם דביר הם עונים שהם לא פגשו אותו, אנחנו הולכים לכיוון המקום שבו פגשתי את הדביר. פתאום אני פוגש את הלל "היי' הלל, הלכו היום מהר אהה? את מי תפסו?" "אמממ.. אני יודע שלקחו את אדר, שמואל, יניב, דביר ושלוש בנות" "אהה.. מוזר.. ראיתי את דביר לפני עשר דק'.." "תקשיב, גבע, החלטתי לחזור, אני רוצה לחזור לשבעה- קשה לי.." "אהה.. טוב.. תמסור ד"ש לכולם" "רגע, הלל, רוצה לחזור איתי?" מאיר מתפרץ תוך כדי העלי'ה הם מספרים לי מה קרה אבא סיפר להם, יערה אמרה שאנחנו צריכים לדבר כל האחים ואיך שהוא היא הגיעה לזה שהם צריכים לעלות לחומש והם- כאן. המכשפה הזאת עם הקסם שלה מסוגלת לגרום לאבא להסכים לכל דבר!! הלל פרש בדרך לחברים כשהבין שזה די פרטי.. "טוב, אני הולכת לחברותי החביבות.. לילה טוב ואל תשכימו אותנו בבוקר אם אתם רוצים אוכל!!" "לילה טוב אחותי החביבה.. אני דורש ספגטי עם בצל מחר" אני אומר בעודי מדגיש את ה'עם' "יש'ך דרישות אחי החביב מאוד.." "חחח, לילה טוב! ואל תדברו עד עלות השחר אחרת לא נוכל להשכים אתכן.." "שתוק-שתוק! לילה טוב מאיר!" "לילה טוב" שנינו פולטים. אוף, רציתי לדבר קצת עם מאיר על הנושא אבל הוא נרדם מהר, אני לא מתפלא, בדרך-כלל הוא הולך לישון מוקדם כדי שיקום למניי'ן א'..-הלוואי עליי'.. ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* בוקר. אני מתעורר מאוחר, לא העירו אותי למניי'ן, אולי כי ישנתי יחסית בצד.. כשאני מסיי'ם את התפילה מאיר ניגש אליי'- "גבע, אני הולך, תהנה פה ותשמור על יערה, המשוגעת הזאת עוד תיעצר!" "חחח, אל תדאג, נסיעה טובה ואל תשכח את הלל.." "הוא כבר בדרך לאוטו, הוא נראה ממש זוועה... חבל עליו.." "כן, קשה לו.. אמרתי לך- הוא הי'ה בן בית.." "טוב, אני הולך תהנו וכל הכבוד לכם!" מאיר הגביר מעט את קולו שישמעו עוד חבר'ה מקבל מחמאות מכולם והולך. "טמבל, משלומך?" "בוקר טוב גם לך אחותי החביבה שאין כמוה בכל העולם התחתון כולו.." "חחח, יש לכם משהו מיוחד היום? יש לנו שיחה עם לימור.." היא לא כל-כך אוהבת את השיחות של לימור, היא אומרת שיש בה משהו מוזר בד"כ בשיחות שלה היא מחפשת משהו יותר מעניי'ן לעשות.. "אממ לא יודע.. התעוררתי לפני כמה דקות.." "איזה סטלן! אפילו בשק"ש אתה ישן כמו בול עץ!" "מה את רוצה לא העירו אותי, אני רגיל לאיזה אחות קרצי'ה ששולחת אחים ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* התקשרתי לאבא, לשאול אותו אם הוא רוצה שנבוא לשבת הביי'תה, הוא אמר שנעשה מה שאנחנו חושבים שמתאים. התיי'עצנו אני ויערה והחלטנו להגיע לשבת כי צריך כבר לשבת לדון על הנושא.. 'יערה, בואי נצא עוד חצי שעה, בסדר?' אני מסמס לה, היא בשיחה. בסוף התברר שהתיצפות הוא לא בשעות של השיחה ולא נעים לה להתחמק פעם שלישית.. 'בעקרון בסדר, אני מקווה שהשיחה לא תעלה על זה..' היא מחזירה. אני יושב בינתיי'ם ללמוד את הדף היומי- זה הדבר שהכי חשוב לי לשמור עליו בכל מצב. "רבי גבע, אחותך מחכה לך.." "אולי האחות של הרב תנהג בו במעט כבוד? הוא רוצה לסיי'ם ללמוד את הדף היומי" אני משיב לה באותו סגנון.. "טוב, אני הולכת להפרד מכולן תסיי'ם-כבר!" סיי'מתי, גם היא. יצאנו. אנחנו עולים על הג'יפ שיוצא ל'שבי' משוחחים קצת עם הנהג. פתאום אני מרגיש חבטה חזקה וכל גופי עף קדימה אני מספיק לראות את יערה עפה לכיווני ומאבד את הכרתי.. המשך יבוא ב"נ ובע"ה בקרוב!

פרק 23 אני חושב שהצפייה ב'סרוגים' הפכה אצלי למין מנהג, אני מקנא בהם, ואוהב אותם, רוצה להיות כמותם, ונרתע. בישיבה מנסים להכניס לנו שאנחנו הציבור הכי טוב. אני ממש לא חושב את זה. להיות חילוני היה לי טוב בהרבה! אבל לאף אחד זה לא ממש אכפת. העיקר שעכשיו אני דתי. 'דוס' שכזה. לפחות כלפי חוץ. בשביל ההורים שלי... נהייתי להם הילד שהם חלמו עליו מאז החזרה בתשובה. אוהב את הדת, לא כועס על כל הטקסים הדתיים. כמו שצריך. רק "אופק, מה המצב, נשמה?" "רועי!! לא נפגשנו כבר הרבה זמן!!!!" חיבוקים, חיבוקים. איך אפשר אחרת? לא נפגשנו מאז שאני בישיבה המזופתת הזו! והיינו חברים דיי טובים. "מה המצב? מה קורה? אני רואה שנהיית 'דוס' של ממש, האא?" "לאא... זה בשביל ההורים דלי. הם מאושרים מיזה." "טוב, שייהנו. שמעת שטל עשה רשיון נהיגה?" "לא... וואי. איך שבא לי לפגוש את כל החבר'ה!" "אז תבוא... תאמין לי שלא נלגלג עלייך..." "כן, בטח, ההורים שלי גם ירשו לי" שוב אני מריר, אבל אני חושב שאפשר להבין אותי. לא? אני לא יכול להפגש עם החבר'ה האהובים שלי. "אתה כועס על ההורים שלך?" "בהחלט! אם לפחות הם היו מחליטים להיות כמו ההם..." הצבעתי לו אל עבר סרוגי הכיפות, שצעדו חופשיים ומצחקקים "כן, הם באמת נראים חופשיים יותר. אבל זה רק בגלל שאתה עצבני על הדת." "אולי..." ____________________________________ אפילוג: איזה כיף! השנה אני בשמינית, נעשה השפעה מהממת!! אני צריך לבקש מרוני שתסרוג לי כיפה, כיפה יפה. שיהיה כתוב עליה משהו כמו "להיות דתי זה לא עונש!" או משהו דומה. אני חייב לה תודות. מזל שאמא שלה חברה של אמא שלי, והיא במגזר הזה אנחנו מתכננים להתחתן אחריי י"ב, איזה כיף! עכשיו טוב לי. עכשיו אני וה'סרוגים' לא שני דברים שונים במהותם. אנחנו אותו הדבר!!! "אופק!!" "רועי! מלא זמן לא נפגשנו" הוא בוחן אותי במבט שאומר שהשתנתי. והוא צודק. השתנתי. מאוד. "אופק, אתה נראה הרבה יותר עליז מלפני חצי שנה" "יש בזה משהו" למה? היי! גם הכיפה שונה! אז מה? עברת אליהם?" "עברתי." שתיקה. "תגיד, אתה גם מתכנן הסדר?" "נראה. יש לי חברה. לנישואים." "מ-ה-? בגיל זה?" "כן, מה יש?" "השתנית!!" "צודק" יש לי חיוך זורח. לא עוד מבט מתוסכל בעיניים. להיות דתי זה לא עונש!! -סוף-

פרק 10 רגנו נכנס לחדר. "קראת לי, אדוני?" הוא שאל. "כן, רגנו."אמר קול שטחי. החדר היה מואר באדום, וברגע שרגנו נכנס הריבוע האדום שבמרכז החדר, ממנו בא האור, התבהר. "עלינו להתחיל להטיס את כוכב הברזל לעבר גלקסיית שביל החלב." "להטיס את הכוכב?"רגנו לא ידע שהכוכב יכול לטוס כולו. "כן, לגלקסיית שביל החלב." "אני לא מכיר גלקסיה כזאת." "תשאל את המחשב המרכזי. זה שמתפעל את הספינה." "מדוע אנו נוסעים לשם?" "אני לא מתכוון לרדוף אחרי האנושי, טרינס, גם אם זה מה שאתה רוצה." רגנו התרגז. הוא מאוד העריץ את הבוס שלו, אך שנא אותו כשקרא את מחשבותיו. "אני מתכוון להתקיף את בני מינו של טרינס, בני האדם." "מצוין. תשמיד אותם,וגם את טרינס." "לא. אני לא אהרוג אותם. אני אעשה להם משהו חמור מזה." "מה?" "אינך יודע מה מתחבא כעת בליבת הכוכב?" "אדוני, מעולם לא שמעתי על משהו שמתחבא בליבת הכוכב." אמר רגנו בהכנעה. "בוא ואראה לך." מהבריכה האדומה שהייתה במרכז החדר יצא כדור אור אדום. הוא היה בוהק מאוד ומסנוור עד שרגנו הסיט את מבטו ממנו. כדור האור ריחף לפינת החדר ובהבזק של אור, עמד לפני רגנו יצור נמוך. רגנו הכיר חייזרים שנראו כך. רבים מהם עבדו אצל הפאוורים. היצור היה אדום בעל שתי ידיים ורגלים עבות. היה לו גוף מוצק, עטוף כותונת רחבה. פניו היו מחוספסים, וראשו מלא שיער. האוזניים מחודדות. רגנו מעולם לא ראה את אדונו מחוץ לבריכה שלו, אבל ידע שזו רק תלבושת, שתסווה אותו בתור עובד פשוט. האדון לא אהב למשוך תשומת לב בקרב העובדים בכוכב הברזל. אף אחד לא ידע מהו הגוף הראשוני של הפאוורים חוץ מהם עצמם. היצור יצא מהחדר ורגנו אחריו. היצור הוביל אותו בין המעליות המרחפות למטה, אל ליבת הכוכב. אחרי אולי מיליון קומות שהם ירדו, הם הגיעו לדלת גדולה. הבוס לקח אלקטרודות שהיו תלויות בצד הדלת, וחיבר אותן לראשו. מיד הדלת נפתחה לאולם ענקי. האולם היה עגול לגמרי, כך שאפילו רצפתו הייתה מעוגלת. במרכז האולם עמד גליל סגור ענק שהיה ארוך כל כך, עד לתקרה. היה זה מכשיר כוח הכבידה (כוח המשיכה ) של הכוכב. אך זה לא היה מה שהפתיע את רגנו. "הנה. אלו יכריעו את בני האדם." אמר הבוס. הם היו לפחות כמה טריליונים. לא, בעצם אי אפשר היה לספור אותם. כדורים אדומים, שעירים, כל אחד בגודל של כפתור. הם ריחפו והתעופפו באוויר בחופשיות. "היה קשה לייצר אותם, ועוד בכמויות כאלה." העיר האדון. "אדוני, מה בדיוק הם יעשו לבני האדם?" רגנו לא הבין. "אמור לי אתה, רגנו. מה מבדיל את בני האדם משאר גזעי החייזרים?" רגנו חשב על טרינס לרגע. "יש בהם שני צדדים, טוב ורע. לפעמים הם פועלים לפי טוב, לפעמים לפי הרע. או שהם פועלים לפי השכל וההיגיון שלהם, או לפי הרגשות שלהם והיצר שלהם." "כשהצד הרע שבהם מתגבר, הם מניחים לרגשות שלהם להשתלט עליהם,והם לא אחראיים למעשיהם. הם לא מודעים עד כמה הם מזיקים לעצמם. הבנת רגנו?" "כן אדוני. אתה הולך להגדיל את הצד הרע שבהם." "כן, זוהי נקודת התורפה שלהם, החולשה שלהם. אנו רק צריכים להגדיל את עוצמת הרע שבהם ואת עוצמת רגשותיהם, והם יצאו מדעתם, ולא יוכלו להלחם בנו. כולם, כל האנשים, ללא יוצא מן הכלל יצאו מדעתם, ולא יוכלו לתפקד ולשלוח נגדנו את כלי הנשק שלהם." "אבל מה היצורים האלה קשורים לזה?" "לקח לנו הרבה זמן לגלות איך בדיוק לגרום לאנשים לאבד את עשתונותיהם.ידענו שצריך פשוט לנטרל אותם לכמה שעות. היצורים הללו יחדרו לגופם של האנושיים, וכל רגש שירגישו באותו רגע- יתפרץ. הם לא יוכלו לשלוט בעצמם לכמה שעות, ולא יהיו מודעים להשתלטותנו על העולם." "אבל הם מסוגלים להרוס את עצמם." אמר רגנו כשנזכר בפעם אחת בה טרינס השתגע מרוב כאבים- כשעשו בו ניסויים. הוא פשוט קרע את כל החוטים שחיברו אותו לקיר, וברח משם, וכל הדרך צרח והשתגע, העיף את כל היצורים שפגש בדרך מדרכו והפציץ אותם במכות, וכשניסו לתפוס אותו, הוא תפס משהו חד ואיים לסיים את חייו ברגע שהחייזרים יעזו לגעת בו שוב. הם לא הצליחו להרגיעו, ורק רגנו בא וסיים את זה באגרוף אחד פשוט בראשו של טרינס. הוא "זהו סיכון שנצטרך לקחת על עצמנו. איננו רוצים להשמיד אותם, או אפילו להגביל את מוחם, כפי שאנו עושים בדרך כלל.אנחנו רוצים רק זמן להשתלט על הכוכב שלהם, ואז, כשהיצורים האדומים האלו ימותו בתוך ראשם של בני האדם, והאנושיים כבר יתעוררו, המצב לא יהיה עוד בשליטתם. אנו כבר נשבית את הכוכב שלהם ונשתלט עליו." "אדוני, מדוע אתה מתייחס לבני האדם בצורה כה מיוחדת? אתה מתכוון לשעבדם כמו כל מין אחר?" "יש משהו בכוכב הלכת של האנושיים שמעניין אותי.הוא מאוד מיוחד. וגם יש לאנושיים משהו שאני מאוד רוצה לזכות בו." "מה זה, אדוני?" רגנו לא הבין מה כל כך מיוחד בבני האדם החלשים וכוכב הלכת שלהם. "אתה עוד תדע." "אדוני הנעלה, יש לי עוד שאלה. צר לי שאני מטריח אותך בשאלותיי, אבל כיצד היצורים האלה מרגשים את בני האדם בדיוק?" "היצורים האלה מכילים את תמצית מערכת העצבים של בני האדם, רק בצורה מורכבת יותר ומסובכת יותר. היצורים ימנעו מבני האדם אפילו להניע את גופם." הרעיון מצא חן בעיני רגנו. "כשנכנס אל כוכבם של האנושיים, כביכול להתקיף, נשחרר את היצורים האלה. לא משנה איזה נשק יש לבני האדם, הם לא יוכלו להתגונן מפני היצורים האלו שיחדרו אליהם פתאום. אנחנו קוראים ליצורים האלו 'ארגשונש'" "אי אפשר להרוג אותם, נכון?" "החלטנו שהאנושיים לא יוכלו להרוג אותם, אבל אנחנו נוכל להרוג אותם מתי שנרצה. נצטרך לעשות רק אפשרו אחת להשמדתם. אפשרות שתהיה בידינו. יצרנו מוח מאוחד בשביל הארגשונש. הסתכל לשם." רגנו הסתכל, ואז ראה את זה. הוא נראה כמו כולם, אך לא דמה לשאר היצורים בגודלו. הוא נראה כמו האימא של כולם. הוא היה ענקי, בערך בגודל של רגנו עצמו. את גופו הקיפה מעין בועה אדמדמה. והוא ריחף באיטיות בין הארגשונש הקטנים ממנו. "הבועה כולאת אותו, כך שנוכל לשלוט בו. היא גם מבדילה אותו מהאחרים." אמר האדון. "אני עדיין לא מבין משהו." אמר רגנו. "למה שלא נתקיף את בני האדם כמו שאנו מתקיפים את שאר הגזעים?" "במקרה של בני האדם, אם באה עליהם סכנה, הם מתאחדים כל העמים והופכים להיות חזקים מאוד. הם לעולם לא מתייאשים, ויש לכל בני האנוש תכונה מסוכנת- תקווה. הם לא כמו אף גזע אחר ביקום, שאם אין שום דרך מילוט הם מניחים לעניין ומוותרים, כי בני האדם פועלים על רגשות, ולא על שכל כמונו. התקווה הזו גורמת להם לקום ולהלחם, ולתת את כל מה שיש להם, והכי מסוכן- להתחיל להתפלל." "להתפלל? מה זה?" "זו הדרך שלהם להיות בקשר עם בורא העולמות!" רגנו היה עמום. "אבל אי אפשר ליצור קשר עם בורא העולמות! עם הוא בכלל קיים! על פי המידע שאספנו, אם היה באמת בורא עולמות, הוא ברא אותנו ועזב אותנו!" "הוא לא עזב את בני האדם. יש ביניהם עם מסוכן! שחייבים להשמיד כמה שיותר מהר! קוראים להם יהודים. אם הם יקומו ויתפללו כל היהודים יחד- לא ננצח את בני האדם לעולם! הוא יעזור להם." "אדוני, אתה יודע הרבה..." "הייתי בכדור הארץ- עולמם של בני האדם – וחקרתי אותם. עם מעניין היהודים. קוראים להם גם 'ישראל'. כל שאר בני האדם רדפו אותם תמיד והרגו אותם. טיפשים. הם מנסים להרוג את העם היחיד שיביא אותם לגאולה. אבל גם הצלחתי להבין למה- כנראה שהם מקנאים. הם ניסו להשמיד את ספר החוקים של ישראל, או ספר ההלכות שלהם, שנקרא תנ"ך. לפי היהודים, את הספר הזה הם קיבלו מאת בורא העולמות. קבוצות אחרות מבני האדם הרגו ביהודים, וניסו "מעניין." אמר רגנו. "ההיסטוריה של היהודים מאוד מעניינת. כנראה ששותפיהם לכוכב ממש ניסו להשמיד אותם ולשעבד אותם, אבל כל העמים האלה הושמדו, והעם הזה נשאר קיים במשך כל השנים הרבות. זה אכן מראה שיש להם את בורא העולמות ששומר עליהם." "ואתה אומר, שאם היהודים יתפללו, בורא העולמות יציל אותם ואת שאר בני האדם?" "כן. אסור לנו לקחת את הסיכון הזה. רק דברים מוזרים קורים עם היהודים, לפי כל מה שגיליתי. עלינו לשלוח להם משהו שינטרל אותם מיד, כדי שלא יוכלו להתפלל ולהלחם." "אתן לך הדגמה, רגנו." הוסיף האדון. הוא לחץ על כפתור סמוי בקיר, ופתח נפער בתקרת האולם. כלוב קטן ירד ממנו בכבל, ובתוכו עמדה ילדה אנושית קטנה, שברגע זה נראתה מאוד מפוחדת. "אדון, מאיפה היא?" שאל רגנו. "מצאנו אותה בכדור הארץ ולכדנו אותה." כשהילדה ראתה אותם היא צרחה ונצמדה בפחד אל סורגי הכלוב. הכלוב ירד היישר אל בין הכדורים הצמריריים המעופפים. ברגע שהכלוב התקרב אליהם החלו הכדורים לעוף בהתרגשות ובמהירות סביב הכלוב. מבין המעגלים שיצרו, יצא רק כדור אחד. הוא נכנס לכלוב, והחל להתעופף סביב הילדה הקטנה המפוחדת, שעקבה אחריו בעיניה, מהופנטת. לפתע, בלי שום אזהרה, קפץ הכדור היישר אל רקתה של הילדה ונבלע שם. הילדה החלה לרעוד בחוזקה. עיניה התרחבו בטירוף, ופיה נפתח בצעקה אילמת. היא אמנם לא צעקה, אך במקום זה היא טלטלה את ידיה ופערה את עיניה עוד יותר. עיניה לא היו ממוקדות עוד. רגנו הבין שהילדה לא פוחדת עוד מהם. זה הכדור שהפך את פחדה למטורף. "עבודה טובה הם עושים." אמר האדון. "הם מאוד משוכללים, היצורים. הם יכולים לחיות גם באקלימים קשים. אפילו באמצע החלל הם יכולים לחיות, ולא ימותו ולא יתפרקו." "אי אפשר להשמידם בכלל?" שאל רגנו. "אפשר. כשהיצורים נכנסים לגוף ומגבירים את עוצמת הרגשות, הם עצמם מקטינים את כוחם שלהם. ככל שהיצור מגביר את עוצמת הרגשות, הוא נחלש. לבסוף הוא מת. תראה את הילדה." הילדה צנחה כבר לרצפה מרוב פחד, ונדמה היה שעיניה יצאו מחוריהן. לפתע נפלט מרקתה היצור. הוא לא היה עוד אדום, אלא אפור מת. היצור נפל לרצפת הכלוב והתגלגל עליה, מת. הבעתה של הילדה נרגעה והיא הזדקפה ונעמדה. היא המשיכה להביט בפחד סביבה. האדון לחץ על כפתור סמוי בקיר והכלוב החל לעלות למעלה. "המוות המהיר של היצורים הוא פגם שצריך לתקן." האדון אמר בזמן שהכלוב נעלם בפתח התקרה והפתח נסגר. הארגשונש פרקו את המעגלים שיצרו והמשיכו לעוף בבלגאן לכל עבר, ללא מטרה. "אבל זה לא נורא. הכמות שיש כאן היא כלום בהשוואה למה שאנו מייצרים כרגע. ברגע שאחד מהם מת, יבוא אחר אחריו. אני יודע על מה אתה רוצה לשאול עכשיו."אמר הבוס כשראה את מה שחושב רגנו. "שלחתי את טרינס למשימה. הוא לא יודע מהי, אבל בלי שידע הוא יקיים אותה." "מהי, אדוני?"שאל רגנו. "עדיף לא לשאול עוד שאלות, רגנו. אבל אתה תצא יחד עם עוד כמה ספינות מעקב למקום מסוים בשביל לבצע למעני משימה חשובה. אתה תצא אל כוכבם של ה'שנטיאו'."

המשך, בתאל המשיכה לעמוד קפואה והאיש התחיל לדבר. "אין לך מה לחשוש מפני" אמר לה האיש. "ו...מי אתה?" היא שאלה בפחד. "אני ג'ון ג'יסון. אני בתפקיד. התפקיד שלי מוגדר כ: 'מפקד הכוחות המיוחדים של ארצות הברית' " הוא ענה. "מה זאת אומרת? כלומר, אז מה אתה עושה כאן?" היא שאלה. "התפקיד שלי זה משהו כמו אלוף בצבא שלכם, איך הוא נקרא? אה, כן... צה"ל. אצלכם זה מחולק לפי אזורים. צפון, מרכז, דרום ועורף . אצלנו זה מחולק לפי זרועות "אז ככה" הוא עצר לרגע והמשיך. "אני מקים יחידה שבנויה מ15 עשר חיילים. חמישה אחראים על המחשבים וכל מה שקשור בזה. חמישה הם המודיעין, ועוד חמישה הם הלוחמה. איך זה עובד? אנשי המודיעין נשתלים במספר מקומות בעולם. על פי המידע המגיע מהם ומשאר כוחות המודעים של ארה"ב היחידה הלוחמת מגיעה ומחסלת את המטרות. עיקר המטרות הם ארגון אלקעידה. הארגון הוקם בשנת 1988 נשלט וממומן ע"י אוסמה בן לאדן. המטרה של הארגון זה מלחמה ואז הוא המשיך, "ארה"ב לקחה על עצמה להילחם בארגון הזה עד תום, לצערנו הם רק הסתבכו. המצב נוראי בעיראק, אירן מאיימת ואנחנו עדיין עם יד על הדופק מחשש לעוד פיגועים שכאלה. ועל כן החלטנו להקים יחידה עם האנשים הכי טובים בשביל לחסל את מנהיגי הארגון. אנחנו מאמינים שעל ידי חיסול המנהיגים, אנחנו מסיימים את הארגון ". הוא סיים והסתכל עליה. "זה נחמד והכל, באמת, רק חבל שאני ממש לא מתאימה לזה. מכמה סיבות: א' אני לא חושבת שאני מספיק טובה בשביל זה. ב' אני ממש לא מתכוונת לשרת בצבא, ובטח שלא בצבא האמריקאי. ג' אני עוד קטנה ורק בשנה הבאה אני מגיעה לגיל שאני אמורה להתגייס בו. "אחד לאחד..." הוא אמר וחייך. "א' את כן טובה מספיק. את האדם שהגיע הכי רחוק שאפשר בשיטת הג'ודו. היכולת שלך היא לא נורמאלית. ב' השירות שלך בצבא האמריקאי יספק את האידיאלים שלך הרבה יותר מאשר שירות בצבא הישראלי או בלימודים. זה הדבר הכי אידיאלי שאת רק יכולה לעשות. ג' הגיל לא קובע." הוא ענה לה בנעימות. "היי תקשיב, אני פשוט לא מתכוונת לעשות את זה. זה הזוי זה דפוק וזה לא בשבילי. אני הולכת לסיים את השמינית ולעשות "אפילו אם את חושבת שאני צודק?" הוא שאל בנימת תוכחה שהיא לא אהבה. "אני לא חושבת שאתה צודק, אני לא חושבת שאני רוצה לעשות את זה בכלל. וזה בטח סותר חצי מהתורה." היא ענתה. "לא כתוב אצלכם בתורה משהו כמו כל המציל אחד מישראל כאילו הציל עולם ומלאו?" הוא שאל בחיוך. "הזבל הכין שיעורי בית" היא חשבה וצחקה... " אחד מישראל, לא מארה"ב." היא אמרה בהדגשה. "יש לך מושג כמה יהודים זה יציל?" הוא שאל. "את יודעת שרוב הפיגועים "טוב... אם כך, אז חבל." אמר ג'ון. "את באמת היית יכולה לעזור לנו הרבה, לו רק היית מסכימה." הוא אמר כשמעט עצב אוחז בו. "מצטערת. זה פשוט לא מתאים לי להתאמן עם בנים, להילחם איתם, לגור בחוץ לארץ ולחיות בסביבה גויה." היא אמרה בנימה מתנצלת. "אוקיי" אמר גון. "הנה כרטיס ביקור שלי. אם תשני את דעתך תתקשרי." הוא השאיר לה כרטיס ריק עם מספר טלפון עליו. "אני לא מתכוונת לשנות את דעתי." היא אמרה בביטחון. "לכל מקרה שלא יהיה", הוא אמר וקרץ. "אגב, איך נכנסת לכאן?" היא שאלה. "את באמת חושבת שזה יהיה בעיה בשביל ארצות הברית להשיג את המפתח לחדר שלך?" הוא שאל בגיחוך. "וואלה..." היא ענתה. הוא הלך, היא נשכבה על המיטה וחשבה ש 'איזה סוף יום הזוי. מאיפה זה נפל עלי? וכאילו מה הוא חושב לעצמו? שבאמת אני אטוס לארה"ב בשביל להיכנס לצבא שלהם?!' היא צחקה לעצמה בשקט ."לפחות מחר אנחנו בארץ" היא אמרה לעצמה. היא כבר ממש חלמה לפגוש את כל החברות והחניכות שלה. היא התגעגעה אל כולם. אחרי חמש דקות היא שקעה בשינה עמוקה עד שעות הבוקר המאוחרות. ההמשך יבוא.

שושנת תימן פרק שני הלבישו אותנו שמלה על שמלה.(מהפרק הקודם) אמא תפסה הקבוצניקית בגרון וחנקה אותה עד שזו הכחילה ונשנקה. טוב טוב אוביל אותך אליה גמגמה תוך שהיא מקעקעת בגרונה. הילדה למרות גילה עוד היתה יונקת כי כך היה נהוג בעדן אשר בתימן. שחה לי שכנתי "התמניה" שרה " מה פתאום שרה? שמי זוהרה! ראיתי כתוב בכרטיס הזהב אזרח ותיק. "שרה" שמי זוהרה! נו אמרתי לך אפילו השם שלנו החליטו האשכנוזים לשנות בשבילנו. מה יש זוהרה לא יפה? ! מאז נמצאה הילדה בבית הילדים. צמודה לסינרה של אמא. אמא לא סמכה על אף אחד. העיניים שלה היתה האחות הקטנה שלי. יחי האח שנולד לה מהבעל השני, אחרי שאבא חלה ונפטר, בן זכר! את מקומה של אחותי הנחטפת לא מילא. היום הצטרפה לאמא ואבא מנוחתם עדן. מיסכינה מתה צעירה. את יודעת מהמחלה. לפני שנפטרה הביאו אותי . אני הייתי אחרי ניתוח ברך. באלונקה סחבו אותי למיטתה. נפרדנו. צוואתה היתה. תשמרי לי על דוד ויוסי ושמעון, וגלילה. שבעלי יתחתן אין לי בעיות עם זה. הוא כבר הכין לו המחליפה. אין לי דאגות בכלל. תמיד צוחקת תורידי הסלסילה עם הברכות. איזה ברכות גב' שיכנה? הברכות (בעגה תימנית) לזכרה של אחותי תברכי ותאכלי. תאנים. תמרים. שקדים. אפונה יבשה. צימוקים. (ג'עאלה) בתימנית. בשבת שלאחריה חוזרת הסגה עם הברכות. לזכר מי הפעם לברך שכיינה? השבת האזכרה של מורי, זה בעלה השני. יש לזכר הראשון. (בעגה תימנית) ויש לזכר השלישי. בעלה השני והשלישי. השני נהרג במבצע קדש. והשלישי במלחמת סיני. כבר סיפרתי לכם שהתאלמנה מזה שלוש פעמים. תוציאי מהמקרר מים ,מיץ ,קולה, ספרייט. יש נקטר.נשתה! אף אחד לא לוקח איתו שום דבר לעולם הבא. הכל נשאר פה. מצחקקת השכיינה התמניה אספר לך:" פעם שהייתי גרה בשכונת בית הכרם בירושלים. היתה לי שכנה שהיתה מנגנת בפסנתר בין השעות שתים לארבע. ואת בובי הכלב שלה היתה שולחת לעשות גדולים (כך מכנים אותו הילדים) על השטיח ליד הדלת שלי. יום אחד נמאס לי . לקחתי שקית ניילון גדולה של אשפה הכנסתי השטיח ושמתי ליד הדלת של השכנה. מאותו היום כבר בובי שלה. לא מגיע לדלת שלי ולא עושה גדולים................

המשך, היה זה השבוע הקשה ביותר בחייו של פיטר, הוא חש שמעולם לא חיכה כל כך שהזמן יעבור. הוא פשוט ישב שעות ורק חיכה שהזמן יתקדם, ודווקא אז, כאילו על מנת להכעיס, השעון זחל לו כל כך באיטיות... הוא עלה למונית, ולא הפסיק להסתכל אחורה מהחלון עד שג'ון נעלם מאחורי הסיבוב. אחרי נסיעה של שעה וחצי בערך הוא הגיע למלון "סקאי בלו" שנמצא בעירה קטנה בשם "ליסבורג" בדרום פלורידה. במלון הוא לכאורה נהנה הוא שחה בבריכה, שיחק טניס, אכל אוכל טעים ובילה בספא. אבל כל הזמן הזה הוא פשוט בלי שליטה כל כמה דקות הסתכל על השעון לראות איך הזמן מתקדם. בערב השלישי שלהם במלון הוא בדיוק בא לרדת לארוחת ערב כשאבא שלו קרא לו ביום שבת בבוקר נתן לו אביו כסף על מנת לקנות את רשימת הציוד שהשאיר לו ג'ון. פרטי לבוש: 5 תחתונים 5 זוגות גרביים 3 גופיות 2 זוגות מכנסים 3 זוגות מכנסים קצרים 3 חולצות דאודוראנט נעלי ריצה (של ניו באלנס בלבד) ציוד אחר: 2 ספרים שאתה אוהב במיוחד באופן עקרוני בבסיס עצמו אתה תקבל השלמת ציוד רצינית, וסביר להניח שיהיה לך שימוש מזערי בציוד שאתה מביא מהבית. זה ישמש רק לשבוע הראשון עד שתקבל את שאר הציוד שלך. בהצלחה! אחרי סיבוב קניות שלהפתעת פיטר נמשך מעל 3 שעות, הוא סיים לקנות את כל הציוד שהיה דרוש בשבילו. הוא חזר עם הציוד למלון ומשם הם נסעו ישירות לביתם. ללא חניית ביניים באמצע הנסיעה. פיטר, שכבר הספיק להיפרד מבית הספר, ולעורר קנאה בעזיבה שלו יותר מאשר בשהותו שם החליט להשאיר אחריו סדר. כל סדר טוב מתחיל מסדר של החדר, לפני שמנקים את הגוף או את הראש צריך לנקות את החדר. פיטר החל לסדר את החדר שלו בסידור הכי יסודי שהוא יכול בשביל להשאיר אחריו הרגשה סגורה ונקייה. קודם כל לטאטא את כל הזבל מהרצפה בערמה בכניסה לחדר, ואז את השטיח להוציא החוצה ולשטוף אותו היטב על הגדר, את הכביסה המלוכלכת להכניס למכונה, את הדאודורנט למגירה של התחתונים, את הפלאפון למיטה, את הספרים גם, את המגבת על הדלת, את המחשבון לארון, את החולצה של אחיו ג'ק לחדר שלו, את הגיטרה הקלאסית היפה שלו בצד, את הבטריות למטען, את כל הזבל לפח. ואז לארון. מהארון של הלימודים להוציא את כל הדפים לרצפה, לשים את כל הספרים של הלימוד בערמה, לקחת ספרי ומטלית ולנקות את המדפים מהאבק, לנקות גם את כל הציוד שחוזר לארון עם המטלית, לשים את הפטפון במדף למעלה, במדף שמתחת לסדר יפה את הפסל של מריה ובמדף שמתחת לסדר את כל הספרים יפה. לרדת לארון שמתחת, את כל הבגדים החגיגיים שלו להכניס גם לכביסה, לנקות את הארון טוב במטלית. לעבור לארון האמצעי, להוציא את הכול מהארון, לנקות את כל המדפים עם הספרי והמטלית, לסדר למעלה את הדרבוקה, במדף מתחת את כל משחקי הקופסא (שהיו בעיקר מהילדות ועוד 4 מערכות שחמט), מתחת את כל החולצות שלו הוא העביר גם לכביסה, ולמגירות. הוא רוקן קודם כל את כל המגירות, ניקה את כולם עם מטלית וספרי (זו כבר המטלית השלישית שלו היום), את התחתונים לכביסה, את הדאודוראנט יפה בצד, במגירה שמתחת, את כל המסמכים הוא מיין טוב וכל מסמך שלא נזקק וגם לא יזדקק לו בעתיד - הוא זרק, במגירה שמתחת, את כל הגרביים הוא שם בכביסה. ולשולחן מחשב, את הפלאפון לשולחן של המחשב, את הבטריות למטען, את החוטים לסדר יפה, עם מטלית וספרי לנקות את כל השולחן של המחשב, להחזיר את השלט של המזגן למקום שלו על הקיר. אחרי כל זה ההרגשה של פיטר הייתה כמעט נפלאה... הערב כבר הגיע והוא חיכה לכביסה שתצא מהמייבש, ובינתיים הוא יצא לריצה קלה. אחרי ריצה בת מחצית השעה הוא שב הביתה וסיים את הסדר שהוא התחיל. את הבגדים החגיגיים הוא גיהץ וסידר יפה על הקולבים, את החולצות הוא קיפל וסידר יפה בערמה ישרה, את התחתונים הוא סידר בערמה יפה במגירה למעלה ואת הגרביים הוא מיין יפה וסידר במגירה. ואז הוא מילא דלי מים עם כמות סבון שיכולה להספיק למספר שטיפות של כל הבית יחד. הוא קרצף את החדר הכי חזק שהוא הצליח והגיע לכל הפינות שיש, מתחת למיטה, מאחורי השולחן מחשב, וצמוד לארון. אחרי שהוא סיים בשטיפה הוא סגר את החלון ואת הווילון הדליק מזגן על קור, כיבה את האור, סגר את הדלת ונכנס להתקלח. אחרי שעתיים של מקלחת רותחת שבה הוא ניקה את עצמו בצורה הכי טובה שהוא רק יכול, צחצח את השיניים בעוצמה כזו שהם כמעט נשברו, התגלח עד שלא נשאר זכר לזיפים ולו הקטנים ביותר הוא הרגיש סחוט. כבר לא נשאר לו כוח לכלום. הוא בקושי הספיק ללבוש בוקסר וחולצה לפני שהוא נזרק על המיטה ושקע בשינה טובה ומספקת. ההמשך יבוא.

פרק 7 לאחר עשרות מוריבים הם עברו כמה מערכות כוכבים, כי גולושקום טען שכוכב הבית שלו נמצא בצד השני של הגלקסיה. למרות שראשו היה קטן, נראה היה שגולושקום יכול לפעול במקום מחשב עבודה. היצור הזה זכר את מפת הגלקסיה בעל פה, וצייר אותה במחשב הספינה. טרינס התחיל לחוש לידו טיפש ותהה אם גם בני האדם האחרים הם בעלי זכרון כמו של גולושקום. "אתם יודעים הרבה. ככה זה כל האאודרונומים?"שאל טרינס. "אנחנו גזע נבון למדי." אמר גולושקום. "אנחנו לא מסתבכים במלחמות עם גזעים אחרים, חוץ מהפאוורים-תיאבון השליטה שלהם גדל פתאום. הם מתחילים להגזים, מנסים לכבוש כוכבים שלנו. אנחנו עוסקים במסחר עם גזעים אחרים, אנו תרבותיים וסתגלתנים, והאמפריה שלנו מתפרשת על כמה מערכות כוכבים ו...." בעוד גולושקום גומר את ההלל על בני מינו, טרינס שאל את עצמו האם הם גם יודעים מה זאת גאוה... במהלך מסעם הם עברו גם במערכת רונטל-שהייתה בשליטתם המלאה של הווי-רמו-גזע סוחרים ידידותיים. הווי-רמו, אינטילגנטים וכתומי עור, בעלי גוף דומה לזה של בני האדם, עם רגליים וזרועות, אך עיניהם אדומות, והם שמנים מאוד. הם התייחסו אל גולושקום בטבעיות, כשדיבר איתם בענייני תדלוק החללית. אך בחנו את טרינס בחשדנות. הם לא הכירו יצורים מסוגו של טרינס למרות שהיו סוחרים המכירים את רובו של היקום, וחייזרים שונים רבים עברו בפלנטות שלהם. אם הווי-רמו לא מכירים בני אדם, מי כן? חשב טרינס לעצמו. כנראה שרק הפאוורים. גולושקום וטרינס עזבו במהירות והמשיכו במסעם. התחנה הבאה הייתה שרילם, עולם השרילמים. הכוכב היה בצבע אפור מתכתי, והעובדה שהסבירה זאת הייתה שהכוכב כוסה במעטה של חומר אפור כלשהו, שהכינו השרילמים כדי להחליק את פניו. הם היו זקוקים לזה, כי גופם הוא עיבה כחולה, דומה לג'לי. ליצורים אחרים אסור לגעת בהם, כי לגופם יש חומר רעיל. במשך השנים הם למדו לגדל לעצמם גופים קשיחים, כדי לשרוד. הם החליקו את פני הכוכב שלהם כדי שיוכלו לנוע בתוכו בגוף האמיתי שלהם. על המעטה הם בנו מעברים וחורים למגורים שהובילו אל מתחת לאדמה. גולושקום התעקש שצריך להחליף את שריון ספינת החלל למשהו יותר חזק. הוא צדק מכיוון שהחללית הייתה אכן עדינה ונועדה לתצוגה בלבד. גולושקום ביקש מטרינס שישמור על הספינה, כי הוא יוצא לבדוק את העניינים. טרינס חיכה במשך שני מוריבים, אך לבסזף סבלנותו פקעה והוא יצא. הוא נשען על דופן החללית וחיכה מעט, עד שאיבד את סבלנותו ויצא מהרציף שעליו חנו.(הרציף היה גליל גדול ומאורך, שהתחבר מבחוץ לדלת החיצונית של החללית.) הוא נכנס לאולם ענק. האולם היה ריק. לאן נעלמו כל היצורים? חשב. הוא ראה מה זה נמלי חלל, וזה של השרילמים היה מלא ביצורים שונים. הוא הלך לצד השני של האולם וראה שם דלת קטנה. הוא פתח אותה. "יש כאן מישהו?" שאל בשפה שגולושקום לימד אותו (לדברי גולושקום, קראו לה השפה המדוברת. ובשם אחר-אפריתטיקה. כדי שיוכל לתקשר עם גזעים אחרים.) החדר היה ריק גם כן. טרינס נכנס אל החדר וסגר את הדלת. פתאום משהו במרכז החדר החל לזהור. זה היה כדור שעמד על אצטבעה. הוא זהר באור סגול כחול, יפה.טרינס הרגיש פתאום שמישהו צופה בו.התחושה הייתה חזקה, והוא מיהר לצאת מהחדר. כשיצא, ראה שהאולם כולו פתאום חזר להיות מלא בחייזרים שונים שהתרוצצו ועבדו. רעש של מנועים ובליל שפות שונות מילא את המקום. מה קורה פה?חשב טרינס. "הנה אתה! איפה הייתה?" גולושקום רץ מולו. "למה לא חיכית לי בחללית? אתה צריך להתחיל להקשיב לי! מסוכן למישהו כמוך להסתובב במקומות כאלה!" "אני יודע! אבל-" "לא מצאתי שום דבר."קטע אותו גולושקום."אף אחד שיוכל להחליף את המידות של החללית הזאת. היא זקוקה לחומר גמיש וחזק, ואין את זה פה. חבל שלקחת את החללית המוזרה הזו. היא מיוחדת וזקוקה לטיפול מיוחד-" "בסדר!" קטע אותו טרינס."לא חשוב.טוב מאוד שלא מצאת, אנחנו צריכים לעוף מפה מהר!"אמר טרינס והחל לרוץ לכיוון החללית שלהם. "חכה! מה אתה רץ?" "אספר לך אחר כך. קודם כל נכנס לחללית ונסתלק." כשהחללית המריאה מעל פני האדמה, סיפר טרינס לגולושקום מה שהיה. "אז הרגשת שמישהו צופה בך." אמר גולושקום. "כן, ועכשיו התחושה הזאת חזקה. אני חושב שעוקבים אחרי." "הפאוורים?" "איך ידעת?" "הם היחידים שמכירים אותך. איזה עניין יש להם בך?" "הם שחררו אותי מעבדות." "הפאוורים? הזבלים האלה? כולם יודעים שמי שנהייה עבד שלהם נרקב אצלם לעד. ועכשיו אתה אומר שהם עוקבים אחריך? למה להם לעקוב אחריך?" "אולי הם שיחררו אותי כדי שאעשה משהו. משהו שהם מצפים ממני לעשות למענם בלי שאדע. אני יודע עד כמה הם אינטרסנטיים." "רגע אחד," קפץ טרינס. "הם יכולים לעקוב אחרי באמצעות החללית הזאת, יש עליה בטח מכשירי מעקב." "השאלה היא מה הם רוצים שתעשה, לאחר ששיחררו אותך." אמר גולושקום. טרינס הביט בו. הוא העביר את מבטו אל הרדאר (מסך ענק המראה את האזור בו הם מסתובבים ואת העצמים הנמצאים בו באמצעות נקודות בצבעים שונים) וקפץ שוב. "גולושקום, הסתכל בראדר!" מאחורי הנקודה שסימנה אותם, הופיעה נקודה אחרת, צבועה בצבע ירוק להראות שזו חללית אחרת. "מה זה? עוקבים אחרינו?" טרינס ביקש ממחשב החללית:"הטסה ידנית." בתגובה הופיעו הגהים ידניים מול כיסא הטייס הראשי. טרינס תפס בהם והתיישב. גולושקום התיישב בתא הלחימה ושניהם חגרו את עצמם. טרינס הגביר מהירות והחל לשנות כיוונים. אך בכל פניה שפנו החללית פנתה אחריהם. "לא יורדים מהזנב שלנו!" קרא טרינס. "הם יתפסו אותי!" פחד ופאניקה נחתו עליו והוא החל לשנות כיוונים הפראות. "לא ככה תצליח לברוח! תהיה חכם!" אמר גולושקום והחל לכוון את הרובים של הספינה כלפי החללית מאחור. "תפעיל מהלכים!" גולוקום החל לירות לאחור , אך טרינס ראה שהיא מתחמקת בקלילות מהיריות. טרינס החל ללחוץ על כפתורים שנראו לו. החללית קפצה פתאום קפיצה מטלטלת. "לא! אתה לא יודע להטיס אותה! למה לא אמרת? תחפש את הכפתורים הצהובים!"צעק גולושקום. "אין כאן!"צעק טרינס. "אז תבקש ממחשב החללית!" ענה החייזר. "הילוכי על! הילוכי על!" צעק טרינס בלחץ. מההגאים יצאו לוחות קטנים של כפתורים ירוקים. "הכפתורים ירוקים!" צעק טרינס. "מה זה משנה!" צרח גולושקום בתסכול. הוא ניסה לירות אבל החללית משום מה הטלטלה כל פעם והוא לא הצליח לפגוע. טרינס לחץ על כפתור אקראי בלחץ. נשמע "בום" ענק והחללית המריאה מעלה מעלה בחלל ובמהירות. לרגע חשב טרינס שהם הצליחו להתחמק, אך פתאום הופיעה החללית הזרה שוב מאחוריהם. "עלינו להתרחק מהם בהילוך עילי ידני ואז להחליף את הספינה הזו. דרכה הם עוקבים אחרינו." אמר גולושקום."תתחלף איתי טרינס". הם התחלפו במקומות. "אני לא יודע אם זה יעזור, אך שווה לנסות." גולושקום לחץ על כפתור מסויים. פתאום יצאה קסדה מהתקרה. "יפה!" אמר גולושקום בהתפעלות. "החללית הזו משוכללת נורא! הילוך על עילי פועל על מחשבות! חזק! המחשבות יותר מהירות מהמעשים. לכן טרינס, כשאחבוש את הקסדה אתה צריך לשמור עלי שלא אזוז ולא יקרע חוט המחשבה שלי. אסור שתטלטל החללית. זה תלוי גם בך. ברור?" "ברור." אמר טרינס ולחץ על הכפתור שעליו לחץ מקודם, שביטל את ההמראה למעלה.כעת טרינס הסיע את החללית ישר ומהיר. גולושקום חבש את הקסדה. היה רגע אחד של שקט מתוח, ואז- בוווווום! החללית טסה במהירות האור כשטרינס משתדל ליצב אותה. גולושקום עצם עיניים והפנה אותה בפניות חדות. הכל היה כל כך מהיר, שטרינס חש כאב ראש ולחץ על ראשו. הלחץ גבר וגבר וטרינס צרח. מוחו התערבל במהירות והוא פתאום חש שהוא מזנק במהירות, לא רואה דבר. הכל נהיה שחור. ואז הכל נגמר.

בס"ד פרק ד' חלק ב'. הפרק האחרון שרית הלכה לכיוון ביתה. השעה כבר מאד מאוחרת אבל זה לא הפריע לה. היא הלכה בין כל התימהונים ופריקים של תל אביב זה ממש לא הזיז לה! היא הלכה שקועה במחשבות וחשבה על היום שעבר עליה... אחרי השיחה עם אריאל בחוף הים של גוש קטיף היא לא נרגעה. היא הרגישה שסערה מתחוללת בתוכה. היא הלכה לאורך חוף הים, יחפה כמו תמיד, היא חשבה שזה ירגיע אותה אבל זה לא עזר... אז היא ניסתה לרוץ ,לכלות את הבלבול והמועקה אבל זה לא הועיל ... בלית ברירה , מיואשת, היא התחילה לתפוס טרמפים לכיוון מרכז הארץ. נהגת ברלינגו חייכנית עצרה את מכונית. "לראשון לציון" היא קראה בקול . שרית פתחה את הדלת ונכנסה. "תודה" היא אמרה בשקט ושקעה במחשבותיה . הנהגת לחצה על הגז והתחילה לנסוע . נוף החממות התחלף בנוף מחסום כיסופים , שומרים וחיילים עמדו שם זקופים במשמרתם. שרית נאנחה. "קרה משהו?" שאלה הנהגת. "לא" ענתה שרית אוטומטית. "בעצם כן." היא חזרה בה "יותר נכון יש לי שאלה. איך אתם מסוגלים לסבול את כל המציאות הזאת? פצמ"רים,יריות ,פיגועי ירי?" הנהגת שתקה לרגע. ואח"כ שאלה לפתע "איך קוראים לך?" "שרית.ולך?" שאלה שרית "מרים" ענתה הנהגת. "תשמעי שרית, תכל'ס את צודקת! המציאות היום באמת לא מציאות פשוטה בכלל! המציאות קשה! מאד קשה! למשל היום בבוקר הערבים עשו לנו השכמה ב6 בבוקר... 5 פצמ"רים על הישוב שלי, עצמונה" מרים שתקה לשנייה ואח"כ המשיכה: "כשאומרים לנו 'נא להישאר במרחבים מוגנים!' כי יש התקפה של פצמ"רים על היישוב זה אומר ש: אני ובעלי מאחרים לעבודה והילדים למעונות ולגנים ... זה משבש את כל סדר היום. אבל, אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הזה!" היא הכריזה ומיד המשיכה. "את יודעת למה? מה מניע בנאדם להישאר ולהיאחז במקום שנראה לכאורה מסוכן?" מרים לא המתינה לשרית שתענה. "האמונה ! יש לנו אמונה חזקה שזה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו! יש משפט שאומר שא"י נקנית בייסורים! אנחנו נלחמים על א"י! אם לא שמת לב אבל כל תשע שנים פורצת בישראל מלחמה... הרבה דם נשפך על הארץ הזאת . אבל אנחנו אוהבים אותה! אולי זה כפרה על חטא המרגלים..." "חטא המרגלים? זה לא קשור לתנ"ך?" שאלה שרית במבוכה וכעסה על עצמה על הבורות שלה בתנ"ך. "נכון זה קשור לתנ"ך." ענתה מרים בסבלנות . "שלשה חודשים אחרי שמשה רבנו הוציא את עמ"י ממצרים ,ה' אמר לו שהוא רוצה להכניס את בנ"י לא"י. נשלחו מרגלים עפ"י בקשת העם לבדוק את א"י כשחזרו אחרי 40 יום הם באו לבנ"י ואמרו להם הארץ טובה מאד! אבל, יש שם נפילים וענקים. הם הראו להם את הפירות שהביאו איתם, אשכולות של ענבים ענקים! ועוד כל מיני סוגים של פירות.תנסי לדמיין שכל אשכול ענבים שניים היו צריכים לסחוב... " שרית חייכה. מרים קלטה את חיוכה . "חכי עוד מעט לא תחייכי כ"כ , הם הפחידו את העם. תארי לך 12 מרגלים עומדים על גבעה נידחת במדבר כשמסביבם עם שלם מפוחד. לא ממזמן כולם היו עבדים כנועים דורות על גבי דורות ועכשיו הם צרכים לכבוש ארץ שלמה..." "אבל אלוקים לא יעזור להם?" שאלה שרית בפליאה. " ברור שאלוקים יעזור להם! אבל הם לא הבינו או לא רצו להבין עשרה מרגלים אומרים להם שאין סיכוי שהם יצליחו לכבוש את הארץ! שיש שם נפילים , ענקים וערים בצורות. רק שני מרגלים מעיזים לומר את דעתם כלב בן יפונה ויהושע בין נון. הם מעודדים את העם ואומרים שאם עד עכשיו ה' עזר להם הוא יעזור להם גם עכשיו..." "הם השתכנעו כלומר העם?" שאלה שרית בתמימות ,השיחה ענינה אותה מאד. "מה את חושבת?" שאלה מרים "אני חושבת שלא..." היא ענתה לאחר מחשבה קצרה. "צדקת, התיאורים של המרגלים הפחידו את העם. באותו לילה עברו המרגלים אוהל אוהל ושכנעו את העם שאין להם סיכוי לנצח את יושבי הארץ והעם ישב ובכה. באותו לילה אמר הקב"ה בכיתם לחינם!לא סמכתם עלי שאעזור לכם! אתם תבכו עכשיו לדורות. ובאמת זה מה שקורה שני בתי המקדש שלנו נחרבו באותו תאריך שבכו בנ"י לחינם... ט' באב. א"י נקנית בייסורים זה לא פשוט לנו. אנחנו משלמים קצת קצת עד היום על חטא המרגילים. תראי את המלחמות שלנו שלא מסתיימות. אנחנו מאמינים שהקב"ה רוצה שנשאר בגוש קטיף! הוא עושה לנו כל הזמן ניסים, אנחנו רואים את ההשגחה הפרטים שלו בכל יום כל פצמ"ר שנפל בזוית לא נכונה או משפחה שיצאה מחדר אחד ואחרי דקה נפל שם פצמ"ר באותו מקום שהם עמדו ." מרים עצרה לרגע לשאוף אויר ואח"כ המשיכה "ידעת שלפני ששחררנו את גוש קטיף לא היה כאן כלום? רק חול וחול !הערבים ימ"ש ניסו לגדל כל מיני גידולי חקלאים ולא הלך להם. כשהגענו לכאן הפרחנו את השממה!" אמרה מרים בגאווה לא מוסתרת . "ראית כמה חממות יש בדרך..." "כן, צודקת ובכל זאת עדיין יש אנשים שחושבים שצריך להחזיר את השטחים לערבים כי זה שייך להם. תכל'ס הם היו פה לפניכם." אמרה שרית "אני לא מסכימה איתך בכלל! אני מאמינה בתנ"ך ובאלוקים וגם את נראית לי אחת שמאמינה. בתנ"ך ובמיוחד בספר בראשית כתוב כ"כ הרבה שא"י שייכת לעמ"י . למשל כשאברהם אבינו מגיע לא"י אחרי שה' מצווה אותו לעזוב את ביתו "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". וגם ברית בין הבתרים מוזכרת א"י והיא מובטחת לזרעו של אברהם שזה בעצם אנחנו... אנחנו פה מתוקף זכותינו התנ"כית וההיסטורית. זאת הוכחה א' . הוכחה ב' היא כזאת: א"י עברה מיד ליד במשך כ"כ הרבה שנים. כיבוש הארץ ע"י יהושע בין נון ואח"כ האשורים והבבלים וכו'... בשנים האחרונות היא הייתה שייכת לטורקים ואח"כ לאנגלים שכבשו אותה מהטורקים ובמלחמת השיחרור אנחנו כבשנו אותה ובמלחמת ששת הימים הרחבנו את הגבולות. באופן חוקי א"י שייכת לנו! זה אפילו לא נקודה לדיון... אני לא מבינה למה אנחנו צריכים להתנצל על זה.." מרים סיימה את נאומה. "ממש נאום חוצב להבות אש!" אמרה שרית בחיוך ובתוך תוכה היא העריכה את היציבות והבטחון שדבריה . "כן, יש לי נסיון בזה... לצערי יש אנשים שמפקפקים באמונה הזאת שהיא מושתת על התנ"ך שהוא הבסיס לחיים של כל יהודי... את לא הטרמפסטית הראשונה" שרית שתקה וחייכה. "הגענו לראשון לציון" הכריזה מרים כעבור חצי שעה. " איפה להוריד אותך?" היא שאלה "בתחנה המרכזית הישנה .ממש תודה על הטרמפ הוא עזר לי מאד" אמרה שרית. "אין בעד מה מתוקה! שמחתי לעזור.." אמרה מרים וחייכה. שרית יצאה מהמכונית והלכה לכיוון האוטבוס שנוסע הישר הבייתה. והנה היא שוב ברחובות תל אביב המוכרים והיא לא מסוגלת לחזור לביתה. היא חייבת לעשות סדר במחשבות! היא הייתה מבולבלת מכל מה שהיא שמעה. היא הלכה לטיילת של ת"א שם היא מצאה פינה שקטה לעשות סדר בראש. היא חשבה וחשבה על כל מה שעבר עליה בתקופה האחרונה. כעבור שעה היא יצאה עם החלטה ברורה . 'אריאל ומרים צודקים' היא חשבה 'החיים ממשיכים והיא חייבת להמשיך יחד איתם' זהו !היא החליטה. היא תשוב ללימודיה והיא גם תלך לשיעורים ביהדות, להתחזק, היא יודעת שהיא מנסה משהו שונה ומשהו חדש שהיא לא כ"כ מכירה... וגם לא בטוח שבבית יקבלו את זה באהדה. אבל היא תעמוד על כך! היא חייבת את זה... בשביל עצמה. בחיוך קל על הפנים ועם הקלה גדולה בלב החלה שרית לצעוד לכיון ביתה , אל הדרך ישנה -חדשה. סוף!

בסקרנות בלתי נשלטת החלה איילין קוראת את תוכנו של המכתב: "איילין יקרה, בודאי הנך מופתעת עד מאוד לקרוא מכתב זה. מן הסתם הנך תמהה מה פתאום נזכרתי בך לאחר זמן כה ממושך. ובכן, יש לי בהחלט סיבה מוצדקת לכך. לפני זמן מועט נתבשרתי כי אחת מן האומנות של בית היתומים אשר הנני מנהלת, עומדת לעזוב בקרוב. הנך זוכרת בודאי שבכל הזדמנות אפשרית הבעת את רצונך להיות אומנת כאשר תגדלי. ובכן, הנני סבורה שבאפשרותי להגשים את חלומך זה! כפי שהנני מכירה אותך מזה זמן רב, לא תסרבי לבקשתה של ידידתך. אשמח לפגוש אותך בעוד כארבעה ימים מתאריך זה בתחנת הרכבת של לונדון. בכבוד רב , ידידתך ננסי ברנר,המצפה לבואך". איילין חייכה קלות ' דבר זה כה אופייני לננסי... אולם אפתיע אותה! מבחינתי הנני יכולה לסוע עוד היום ללונדון. הפתעתה של ננסי תהיה מושלמת.' וממחשבה למעשה. איילין עלתה אל חדרה ולאחר חיפוש קצר בארונה נטלה מספר שמלות כהות והניחה אותן במזוודה שנחה על מיטתה. אחר לבשה שמלת שיפון אפרפרה ואספה את שערה ברשת תואמת לשמלה. לבסוף לבשה מעיל צמר קל בגון כחול עמוק בנוסף לכסיות משי אפרפרות ומצנפת תואמת. היא ערכה סיור פרידה אחרון בטירה , ולרגע קט נצבט ליבה על שהיא עוזבת את הטירה שבה גדלה מאז ילדותה. אולם עד מהרה התאוששה איילין ועזבה . כאשר הגיעה לשער ניגשה אל הכרכרה אשר חנתה דרך קבע במקום והורתה לרכב: "קח אותי בבקשה אל תחנת הרכבת. כאשר התישבה איילין לבסוף במחלקה הראשונה של הרכבת , החלו צפים במוחה זכרונות נושנים מילדותה , אשר היתה סבורה שצללו זה מכבר בתהום הנשיה. היא נשענה לאחור על המסעד ונתנה לזכרונות לשאת אותה הרחק הרחק--- מנצ'סטר -אנגליה /1827 המולה עליזה עלתה ובקעה מחדרה של המחלקה החמישית בבית הספר ע"ש ריצ'ארד ברנסול. מורתם של התלמידים , מיס אמילי פי, שהתה אותה עת בבית משפחת פורד הסמוך לבית הספר, כשהיא מסתודדת עם חברתה- אמי. לפתע צילצל האורלוגין שהיה קבוע בקיר. "הנני מוכרחה לשוב אל בית הספר! בערב אשוב לכאן", קרצה אמילי בידידות אל אמי. "אלווה אותך" הציעה אמי בנדיבות. השתיים צעדו לאורך השביל שהוביל מבית משפחת פורד אל עבר בית הספר, וכשהגיעו אל השער התקשו להיפרד. " בערב נמשיך לשוחח אמי, האמיני לי שהייתי נשארת אצלך עד בלי די, אולם תלמידי קודמים לכל!" - אוקי, המשך יום נעים אמילי, ניפגש בערב!- נפרדה אמי מידידתה ועזבה לבסוף. אמילי צעדה לעבר כיתתה וכבר מרחוק שמעה את ההמולה שבקעה משם. היא עטתה חיוך על פניה ונכנסה.

ננסי ננערה משרעפיה ונעצרה מול דלת משרדה. היא רצתה לפתוח את הדלת, אלא שאז חשה ביד המונחת על כתפה. כשהסתובבה לאחור לא הופתעה לראות מולה את ידידיתה הקרובה -דיאנה סנס. הבעת פניה היתה מוטרדת ובטון הססני משהו שאלה- "שמא נוכל להכנס למשרדך?" כאשר ישבו האחת מול רעותה, הגישה דיאנה מכתב לננסי התמהה וזו החלה קוראת- לדיאנה יקירתי, מן הסתם מכתבי זה מוצא אותך כשאת עסוקה בהכנות ליום המאושר ביותר בחייך. הנני מתאר לעצמי כי הנך מצפה בכליון עינים ליום נישואינו ההולך וקרב. אולם חוששני כי תוכניותיך לעתיד הקרוב עומדות להגנז לזמן מה... ישנו דבר אחד אשר העלמתי ממך כאשר הכרתיך לראשונה- הייתי בעיצומם של לימודי הכמורה שלי, עד אשר פגשתי בך כמעט באקראי... ניסיתי להסתיר את הדבר מהורי, אולם כאשר נודע להם אודות נישואי הצפויים- הם שללו את הדבר מכל וכל. אני יודע כי זהו משבר עצום בעבורך, וצר לי מאוד על כך... היה לי נעים להכירך, על אף הכל--- הנני מאחל לך הצלחה בכל אשר תפני, בברכה- ג'רי ט. ננסי נשאה את עיניה מן הדף, והבחינה כי דיאנה בוכה ללא הפוגה. היא לחצה בעידוד את ידה של ידידתה הכאובה- "אני מאחלת לך כי בקרוב תמצאי את זיווגך המושלם! ראי אותי למשל, מצבי לכאורה גרוע משלך, ועם זאת הנני שמחה בחלקי." דיאנה חייכה קלושות, ועזבה מעט יותר מאוששת מאשר קודם לכן. אחוזת הריסון- מנצ'סטר אט אט החלה איילין מתאוששת מן האסון אשר ניחת עליה בחטף. במשך הזמן שחלף חזותה שונתה לבלי הכר. סביב לעיניה נוצרו כתמים כהים עדות ללילות ארוכים נטולי שינה, עיניה הפכו אדומות מן הבכיות הרבות שבכתה על יצועה בלילות. שפתיה שפעם תמיד שכנה בהן בת צחוק קלילה, היו כעת חתומות בקו ישר וחמור סבר אשר הוסיף לה נוקשות יתר,בנוסף לכך נחשף הצד התקיף שבאישיותה. את שערה הארוך החלה אוספת לפקעת הדוקה על עורפה, ואת שמלותיה הצבעוניות המירה בשמלות כהות אריג. מעט מיופיה נשתמר, אולם היא נראתה מבוגרת בהרבה מגילה האמיתי. כל מכריה נחדו מן השינוי שחל בה והפצירו בה לעזוב לזמן מה את הטירה. למרות שהרעיון קסם לה, לא אבתה איילין לעזוב ולו לזמן קצר. היא ביכרה להשאר בטירה בגפה, אולם מות אביה השפיע עליה קשות. היא חשה כי דעתה נטרפת עליה כתוצאה מבדידותה הרבה. אימה היתה בעבורה דמות לוטה בערפל , היות ומתה בהיות איילין ילדה רכה בשנים.

פרק 4 "טרינס, טרינס, איפה אתה?"צרח רגנו. הוא נעמד מול דלת מפלדה והחל לבעוט בה עד שרעדה."אני יודע שאתה שם!" "מה אתה אומר." אמר טרינס והמשיך בעבודתו. "אני אפרק אותך!" צרח רגנו."תפתח!" הוא לא זכה לתגובה. "יש לי הודעה בשבילך, צא מיד!" שום תגובה. "הו, שרץ אנושי שכמותך..." רגנו פתח בסדרת קללות (שלא מהעולם הזה...) והלם באגרופיו בדלת, אם היה ממשיך כנראה היה עוקר אותה ממקומה. טרינס חייך לעצמו חיוך מריר והמשיך בעבודתו. אוה! כמעט סיימתי! לחש לעצמו. הוא פיתל את הסיב האחרון והביט במה שיצר. קופסא מרובעת, שחורה. המון כפתורים קטנים זרועים עליה בדפנות, בפינות ובפאות. הם זהרו בחושך. "מצוין!" הוא אמר וקם ממקומו. "אני פורץ את הדלת!"נשמע קולו של רגנו. "לך על זה." טרינס ענה באדישות. רגנו היה בן לגזע של יצורים בעלי פיוזים גבוהים מאד, הגרסמנים. הם יצורים בעלי עור כחול, חוטם מאורך, ידיים חזקות, שמנות כחביות, וגוף ענק. בקיצור- לא כדאי להתעסק איתם. אבל לטרינס לא היה אכפת, הוא היה רגיל לזה. זהו זה, הלך על הדלת. רגנו עקר אותה מצריה ברוב כוחו. הוא נכנס לחדר. טרינס קפץ על רגליו ונעמד מולו. הם לא אמרו דבר. רגנו סקר אותו וכל שריר בגופו נראה מוכן לזנק על טרינס, אך הוא שלט בעצמו. "רואה את הדלת?" נהם והצביע על החור הפעור, "תאר לעצמך איך נראית אם היית במקומה." "אסור לך לפגוע בי." אמר טרינס בשלווה. "תהיה בטוח שיום אחד זה יקרה." נהם רגנו. הוא שלח יד ועקר צינור עבה מהקיר."הייתי מוחץ אותך, ככה!"הוא אמר בחריקת שיניים ומחץ בידו את הצינור. "תודה על ההמחשה." ענה טרינס ופנה ללכת. הוא נעצר כי יצור אחר הופיע בפתח. טק. הוא היה תרקן, יצור קטן (בעל ראש בגרסת סרטים בדיוניים) גוף צנום, ידיים רזות, רגליים צנומות. הם מתקשרים בעזרת עיניהם כי אין להם פה. עיניהם גדולות מאוד, ותמונות מופיעות בהן. טק הראה תמונות בעניו. טרינס ראה בהן את עצמו נכנס לדלת שחורה, דלת חדרו של הבוס. רגנו ראה את עצמו עוזב את טרינס וחוזר לעבודה. שריריו של רגנו התרפו והוא הלך לדרכו. טרינס נאנח והחל ללכת. בעודו צועד חש כאב בירכו, זה היה מהבדיקה האחרונה. למרבה המזל הם רפאו את מה שפתחו שם, אבל טרינס ידע שהוא ימשיך לסבול מזה זמן מה. הוא דחק מראשו את זיכרונות המוריבים* האחרונים. הוא ניסה להעלות בדעתו משהו טוב יותר, אבל לא הצליח. ואז נזכר בהצלחתו. במה שיצר. הוא הוציא את המכשיר והעביר אצבע על הנקודות, שהיו בעצם אבנים מיוחדות. הוא עבד קשה כדי להשיג אותן, שילם עליהן. הוא הוציא דבר נוסף, שדמה לצלוחית שטוחה, שבתוכה מסך קטן וסביבו כפתורים. הוא ליטף את המכשיר באצבעותיו והדליק אותו. אור ירוק הופיע במסך. היה כתוב שם משהו, אך הוא עדיין לא פירש מה. הוא המשיך בדרכו, עולה במעליות, עובר חדרים, והולך והולך... סיפור שלא נגמר... הערה *מוריבים- ביחיד מוריב= זמן חלל. שווה לשמונים דקות בערך בזמן כדור הארץ. המוריב הומצא לכל מי שחי בחלל, ולא חי בכוכב מסוים, כדי לקבוע זמנים מדויקים. יש תחנות חלל שבהן משתמשים בזמנים של כוכבי הבית שלהם (כמונו) אבל בעיקרון משתמשים יותר במוריב. משרדו של הבוס היה למעלה. טרינס המשיך ללכת עד שהגיע אל קיר חלק, אדמדם. הוא הניח את אצבעו על נקודה מסוימת והקיר נחצה לשניים. (ברגע שהמערכת זיהתה את סוג עורו והדנ"א, היא הניחה לו להכניס) טרינס היה בחדר קטן וריק. החדר היה מלא באור אדום, שבקע ממרכז החדר, מריבוע אדום במרכז. "קראת לי, אדוני." החומר שבריבוע האדום החל לנוע, ועמוד של אור בוהק יצא. "כן, טרינס." נשמע קול ברחבי החדר. לקול לא היה שום צורה. הוא היה שטחי- ללא שום רגש או צליל מיוחד. "אני רוצה לתת לך משימה." "מה שתגיד, אדוני." "אני רוצה שתצא מכאן. אתה משוחרר." "מה? זאת המשימה?"טרינס היה המום. "כן" "לאן אלך אדוני?" "לאן שתרצה." משוחרר!!! לא עוד בדיקות מכאיבות! לא עוד יצורים מתנכלים! חופש! לצאת מהמקום הזה! "עכשיו?" שאל טרינס. ליבו החל לפעום בהתרגשות. "ברגע זה." טרינס הסתובב ויצא מהחדר. בהתחלה הוא רק הלך, אך אז קלט שהוא חופשי והחל לרוץ. הוא נעצר ברגע שחשב:'לאן אלך?' המחשבה על החופש פתאום הפחידה אותו. איך יטוס מכאן? יגנוב חללית? כמובן! אבל מותר לו?....בטח שמותר! הבוס לא נתן עוד הנחיות! הוא קיבל פקודה לצאת לחופשי. אבל פתאום לא הרגיש שמח כל כך. 'מה יהיה עכשיו? לאן אני רוצה להגיע? כמה שיותר רחוק מכאן!' הוא פחד מהבלתי נודע. מה יעשה יצור כמוהו שאיננו יודע לאן הוא שייך? הוא תמיד היה תלוי במפקדיו. הם ידעו למה הוא זקוק, ועכשיו הם פשוט זורקים אותו! אבל הגיע הזמן לצאת אל היקום הגדול. הוא החל ללכת לכיוון נמל החלל המרכזי, שם יחפש הוא לעצמו ספינה. בדיוק כשהחל להתרגל למחשבה על החופש הוא נתקל במשהו מוצק שעמד בדרכו. הוא הרים את מבטו. רגנו עמד שם, ואיתו כמה חייזרים נוספים. החבורה הזאת הייתה האויבים של טרינס. "אז מה, יוצא לחופשי?" טרינס אילץ את עצמו לשמור על קור רוח, כי כעת ידע שהם יכולים לפגוע בו, אם הפאוורים עוד לא זקוקים לו... הם החלו להקיף אותו. טרינס חישל את עצמו.. "בואו נראה לו מה זה חופש..." נהם רגנו. כשהם גמרו איתו, הוא כבר היה שרוע על הרצפה. "אל תדאג, אתה לא מת. קיבלנו פקודה לא להרוג אותך." אמר רגנו והם הלכו. "ברכת פרידה..." רטן לעצמו טרינס. הוא ניגב את שפתיו מן הדם וקם על רגליו, גופו עדיין רועד. הוא החל ללכת לכיוון הרציפים. הנמל היה, משום מה, ריק מיצורים חיים. היו שם רק חלליות דוממות. טרינס נזכר שזה זמן שינה. הוא החל לחפש חללית אשר תתאים לו למסע. הוא הסתובב ובחר בחללית קטנה, שאותה תמיד חמד. זו הייתה חללית שהייתה חשובה לפאוורים. היא הייתה קטנה, ירוקה ומשוכללת. טרינס נכנס אליה והתניע, ופתאום הבין שמשהו פה מתוכנן. הפאוורים בוודאי צופים בו, יודעים את כל צעדיו. 'יש להם מטרה, בשחררם אותי', חשב טרינס בעייפות. 'תמיד הם היו יודעים הכל מראש. השאלה היא איזו מטרה?' הוא הדליק את מנועי הספינה והחל להמריא.

פרק 2 דרו התעורר וגילה שחשוך מאוד וחנוק במזוודה הגדולה. הוא פתח את המכסה קצת והביט החוצה. תא המטען היה פתוח. הוא ראה את המטוסים הממריאים והחונים. זה שדה תעופה! הוא הבין. מה אני עושה כאן בכלל? איך הגעתי לכאן?! הוא נזכר בכל מה שקרה. מה נתן לי אומץ לעשות את מה שעשיתי? או או... אמא הולכת להרוג אותי! הוא כבר דמיין את צעקותיה כשתפגוש אותו. אבל איך בדיוק אחזור? אני לא רוצה לחזור! אני אבוא עם אבא, בלי שהוא ידע! אם כבר בגעתי עד כאן, אני בא עם אבא! הוא החל להתנועע בפראות, בתקווה שהמזוודה תיפול מהתא אל הקרקע, ויחשבו שצריך לקחת אותו. המזוודה התגלגלה למטה ודרו נחבט. המכסה נפתח לרגע, ודרו מיהר לסגור אותו שוב. הוא הספיק לראות את חבר של אבא, בן, מתקדם לכיוונו. מזל! הוא לא ראה אותי. רק שייקח אותי איתו.... התחנן ליבו. ליבו קפץ משמחה כשחש שמישהו מרים אותו, את המזוודה שבה שכב, ונשא אותו עימו. העלו אותו במדרגות, כך הבין לפי הפסיעות והטלטולים. לפתע זרקו אותו. אאוץ'!!!הוא פלט קריאה.הוא ידע שמעלים אותו למטוס, אבל יחס כזה מקבל מטען של נושאים! עכשיו הוא קלט מה זה להיות מזוודה! הוא שפשף את גבו שנפגע. למרבה המזל איש לא שמע אותו. הוא ישב שם בחשיכה. לפתע נבהל מאוד, והבין מה הוא עושה. איך אחזור עכשיו הביתה? מה אימא תאמר? בטח יחפשו אחרי בכל מקום! כדאי לי לגלות שאני נמצא כאן? לא, אבא לא ייקח אותי איתו... מאיפה באה המחשבה המפגרת הזאת לבוא איתו? מה יהיה כשיגלה אותי? ובכלל, לאן הוא נוסע??? די, דרו, תירגע הכל יהיה בסדר...הכל יהיה בסדר?...אימא'לה.... הוא החל לחוש את המטוס מתרומם מהקרקע. דמעות החלו להציף את עיניו. הוא מיהר למחותן. אתה גדול! נזף בעצמו. אתה עוד מעט בן שש! והדבר הטוב ביותר הוא לשבת ולחכות עד שיקרה משהו. אלוקים.. תעשה שהמשהו הזה יהיה טוב... הוא נשכב במזוודה ועצם את עיניו, אך ליבו עדיין רעד מפחד מפני הבאות. הוא התעורר כשחש שלוקחים את המזוודה ומניחים אותה איפשהו. בטח עכשיו מורידים אותי מהמטוס. אבל לאיפה? הוא הרים את המכסה והביט סביבו. חדר גדול הקיף אותו. עשרות מזוודות וקופסאות מוערמות אחת על השנייה. הוא יצא מהמזוודה והתמתח. סוף סוף יכל להניע את איבריו. הוא החל לפתוח את הארגזים. הארגזים היו מלאים במצרכי מזון- שימורים, לחם, בשר משומר, חלב קפוא במקרר אחד קטן... זה כנראה היה מחסן אוכל. מישהו בוודאי יכנס לכאן עוד מעט והם ימצאו אותי.דרו נזכר שהוא לבוש בפיג'מה וגרביים. נו טוב. הוא התיישב על הרצפה באפס מעשה. מה יהיה? לפתע חש רעש מכיוון הרצפה. הכל החל לזוז, ופתאום הכל נהדף קדימה. "אחח!" דרו נהדף אחורה ולמזלו פגע בקופסאות קרטון ריקות שעמדו מאחוריו ליד הקיר. מה זה צריך להיות!? דרו נסע פעם במטוס, וזה לא המראה של מטוס! הרעשים נמשכו ודרו עדיין חש איך גופו נהדף אחורה ונצמד לקרטונים. לאחר זמן מה הרעשים פסקו והכול החל להתייצב. קולות אנשים נשמעו פתאום מעבר לדלת, והיא נפתחה בבת אחת. שני אנשים עמדו בפתח וקפאו כשראו את דרו. הוא ראה כעס מופיע על פניהם. אחד שאל אותו משהו בשפה זרה. היה נדמה לו שזו אנגלית. ככה אמא ואבא מדברים כשהם לא רוצים שיבין על מה הם מדברים. השני התעצבן, ואמר משהו בזעם. הוא תפס את דרו בכתף בלחיצה כואבת. "stupid boy! What the hell are you doingon the ship!" הוא צעק. את זה דרו הבין מיד.. "אבא שלי הוא יוני בן יוסף." הוא אמר במהירות, בתקווה שיביאו את אביו. הם הפחידו אותו. ברגע ששמעו "בן יוסף" הם הבינו ואחד מיהר לצאת כשהני נשאר לשמור על דרו. יוני וחברו בן הגיעו מיד. ברגע שיוני ראה את דרו פניו החווירו. הוא פנה אל שאר האנשים ואמר להם משהו, התקרב לדרו , תפס אותו בידו והוציא אותו למסדרון. "דרו."הוא אמר בשקט וקולו רעד."מה חשבת שאתה עושה?!" עם כל מילה התגבר קולו. "רק רציתי-" "מה רצית?! מה חשבת?! מה עבר בראש הקטן שלך?!!"הוא כמעט צעק. דרו שתק. "ענה לי, דרו!" שתיקה. "אתה יודע מה קרה בבית? אמא גייסה את המשטרה וכל העולם לחפש אותך, רק עכשיו נודע לי! ואתה בכיף באת לך עד כאן! איך עשית את זה בכלל!" הפעם זו לא הייתה נימת כעס, אלא תסכול. "מה שעשית הוא מעשה בכלל לא אחראי! אני כועס עליך מאוד! חשבתי שאתה כבר גדול!" "הבטחת." פלט דרו בהאשמה לאחר כמה שניות של שתיקה. "הבטחת שלא תעזוב כל כך מהר! אמרת לאמא שאתה לא רוצה להפרד ממני! שמעתי הכל!" כתפיו של יוני צנחו. "אבל למה, דרו, למה באת?" הוא שאל בייאוש. "הגיע הזמן שתפסיק לעזוב אותנו." "דרו, אני מצטער.אבל אתה יודע שהעבודה לא מאפשרת-" "העבודה חשובה לך יותר ממני ואמא!" "איך אתה מעז לומר דבר כזה!" "אני מעז לומר רק את האמת!נמאס לי! אני רוצה את אבא שלי כל יום, לא פעם בשנה...". הדמעות פרצו מלחייו. לעזאזל עם הדמעות האלו, תמיד הן באות כשאני לא רוצה אותן... אבא לא אמר כלום. "אתה גם שיקרת לי. אתה לא עובד במטוסים, נכון?" יוני נאנח."דרו, יש הרבה מאוד סיבות לכך שאסור לך להיות פה." "יופי, אז מה תעשה עכשיו, תחזיר אותי הביתה?"התריס דרו. "זה קצת מסובך. קצת יותר מידי מסובך."אבא שתק. "אין לי שום אפשרות. אני לא יודע מה לעשות." הוא אמר בתבוסה. השתררה שתיקה. דרו הביט בחלון בכוכבים שמסביב. הוא הבין איפה הוא נמצא. "אבא, אנחנו על-" "ספינת חלל. ועם כל כמה זמן מתרחקים יותר ויותר מהבית. אבל איך לעזאזל עלית?" פתאום דרו חש בושה מחלחלת בגופו. "אולי אני-" "קפטן! מצטער שאני מפריע, אבל יש משהו שמתקרב אלינו." בן בא וקטע את דרו. "וואו! אבא אתה קפטן?" התלהב דרו. יוני הביט בדרו. הוא תפס אותו והוביל אותו לחדר צדדי. "השאר כאן ואל תזוז!" פקד עליו. בסיפון הראשי, ליד לוחות הבקרה, בן הצביע על הרדאר הצבעוני והראה ליוני. "תראה, זה נראה כמו חרוט." הוא אמר. "תקרב את המצלמה עוד קצת." אמר יוני. "זה הכי קרוב שאפשר." אמר בן. יוני בחן את העצם. זה אכן היה בצורת חרוט. מכל צדדיו בלטו בליטות משוננות. זה נראה מקרוב יותר כמו גוש קוצים מפותל, זה בהק באור אדום חזק. עיניו של יוני נפערו לרווחה. "זה לא מטאוריט, אסטרואיד, וכל השאר!" הוא אמר כמעט בצעקה. "נכון." אמר בן בשקט."זה יותר מזה." כל האורות פתאום כבו. "מה זה, מי כיבה את האורות?" נבהל יוני. "בן? איפה אתה?" הוא שמע רעשים. הוא לא ראה כלום, היה זה חושך מצריים ורק הכוכבים נצצו דרך החלונות. מה יהיה עם דרו? נלחץ יוני. דרו שונא חושך. הוא החל לגשש את דרכו החוצה מהחדר בקדחתנות. ואז הוא שמע צעקות.

בס"ד פרק ו' אחמד התיישב על הכיסא הנוח שבראש השולחן, והתחיל לחשוב על כיווני חקירה, כאלה אפשריים, וגם על כאלה שלא. דמות פני המלך עלתה שוב בזכרונו, והוא היה בטוח שראה משהו כזה בעבר. אחמד ניסה להפעיל את הזיכרון הפנומנלי (בלתי רגיל, צילומי) שלו, ולאחר רבע שעה דמומה, נכנע. לאחר חיטוט קצר בתיקיות השונות בלפ טופ שלו, הוא מצא. "תיק הארי קלנגסטון, 1997". אחד תיקי החקירה היפים והמוצלחים ביותר שלו. והיו לו הרבה. הארי היה סוחר סמים צעיר בקנה מידה בינלאומי שנידון למאסר עולם. הארי לא ישב בכלא יותר משבועיים. אחרי שבוע וחצי בערך, הארי נמצא בתאו ללא רוח חיים, כשפניו מעוותות, וצבען נוטה לצהוב- ירוק. שירות בתי הסוהר האמריקאי נעזר בCIA, וגם הם לא הצליחו לפענח את נסיבות המוות של האסיר. לאחר מספר נסיונות חסרי תוצאה, החליטו ביחד להזמין את המומחה מבחריין. לאחמד לקח שלושה שבועות בלבד כדי להגיע למסקנה, שזיכתה אותו ב450,000$. סוחרי סמים שהתחרו בהארי, שכרו תמורת חצי מיליון דולר סוהר שירעיל אותו. הסוהר נתפס, הודה, והוצא להורג. אחמד תהה בינו לבין עצמו כמה פעמים, מה עבר הסוהר עד ש"הודה", ומי רצה להפליל אותו. האפשרות שהסוהר עצמו רצח נדחתה על הסף, מכיוון שאחמד מצא במהלך החקירה ממצאים מסוימים, שכשהשווה אותם ליומן ישן של חוקר ספרדי מהמאה ה-19, הוכיחו שהארי קץ בחייו, והרעיל את עצמו. יכול להיות שהסוהר הביא לו את הרעל, אבל הוא לא נחשב רוצח לפי החוק (לפחות באותו זמן) בקליפורניה, שם התגורר בית הכלא שבו נכלא הארי. על הפרשיה הוטל צו איסור פרסום בכל רחבי ארצות הברית. בחקירה בפרשיית הארי קלנגסטון, התחדשו לאחמד שתי תובנות. הראשונה, ומעניינת יותר באופן כללי, כשמדובר בחקירה עבור אחד ממוסדות ארצות הברית, מבית הנשיא ועד בית הדואר בעיירה נידחת בחוף המזרחי, כסף לא חסר. אחמד השתמש בתובנה זאת בשתי חקירות אחרות עבור הפנטגון. השיטה היתה פשוטה. "מעריכים" שהחקירה תצרוך סכום כסף נכבד, בלשון המעטה, משלשלים בעדינות לחשבון הבנק בשוויץ חצי מהתשלום (רצוי שזה יהיה החצי הגדול), ואת החקירה מנהלים בעזרת החצי שנשאר, 178 IQ, וקצת עזרה מאללה. אבל בשביל החקירה הזאת הוא עתיד לקבל סכום כסף שהיה שווה לאמריקאים יותר מעבודת החוקר המבריק. 600,000$. זה נשמע לו יותר כמו המשחק שאהב כשהיה ילד קטן, שבו, למשך שעתיים, היה הופך מילד קטן לאיש עסקים נוכל ומתוחכם. אף פעם הוא לא חשב על סכום כזה בפעם אחת במציאות. והנה זה קורה, למול עיניו. אבל, אם הוא רוצה את המזומנים, הוא צריך לעבוד. ולעבוד טוב מאוד. וכאן נכנסת לתמונה התובנה השניה שרכש בעקבות פרשיית הארי, והיא המעניינת יותר, באופן פרטי, לגבי חקירת המחלה המסתורית. בפרשית הארי הוא גילה כיוון חקירה חדשני, שאם היה דבר כזה, פרס נובל לחקירות היה מוענק לו על כך. אחר כך התברר שם כיוון החקירה כטעות, אבל לא כל חקירה היא של מוות אסיר שהתאבד. חוץ מהפרשיה האמריקאית, לא השתמש בכיוון זה עוד פעם. שאר החקירות היו פשוטות מידי בשביל הכיוון המבריק. כיוון החקירה הגאוני התחיל ונגמר במילה אחת- כסף. קישור לפרק הקודם /Mosaic/Read/5828

בס"ד דבר ראשון אני מצטערת על זה שכל החודש לא פירסמתי את ההמשך , אתם יודעים בגריות.... וגם הפרק הזה קצר... בעז"ה בקרוב מאד אולי כבר שבוע הבא יהיה מוכן הפרק השני. חלק ב' פרק א' כעבור שלושה חודשים. שרית ישבה מול הים מחבקת את רגליה וצופה לגלים . חבילת הסיגריות שלה כבר נגמרה . נותרה עוד סיגריה אחת שאותה החזיקה בין אצבעותיה. ' כבר שלושה חודשים, כבר שלושה חודשים בלי ענבל' היא חשבה בכאב . ליבה ניצבט אבל עיניה נותרו יבשות כמו השיר שאותו אהבה לשמוע, של שלמה ארצי 'כבר יבשו עיננו מדמעות ופינו כבר נותר אילם מקול / מה עוד נבקש אמור מה עוד? כמעט ביקשנו לנו את הכל...' היא נזכרה בהלוויה של ענבל. השמים היו אפורים מהאובך ,חום של אוגוסט היה מעיק, אבל אף אחד לא חשב שלא לבוא להלוויה בגלל הסיבה הזאת. כל החברים שלהם באו. כולם היו המומים ומבולבלים, הכל נודע להם כ"כ במהירות. הם רצו לדעת איך הכל קרה! אבל הם לא שאלו את שרית. והיא הוקירה להם תודה בליבה. לא, לא היה לה כוח נפשי לספר להם את הכל. הוריה של ענבל היו עם משקפי שמש ,כנראה לכסות על העיניים שנפוחות מדמעות. לידם סבא והסבתא של ענבל משני הצדדים שנראו זקנים יותר מגילם. הדודים והבני דודים היו עצובים ושתקו. השתיקה! השתיקה הזאת הייתה חזקה מכל מילה!!! פה ושם נשמעו יפחות של בכי שניסו להחניק, לכולם היה מין מבט מיוסר בעיניים. מה ? מה אפשר לומר להורים שאיבדו את ילדתם בשיא פריחתה? דוד של ענבל הספיד אותה. שרית הספידה אותה בלב , היא בכתה בלבה כבר לא נותר לה עוד כוח לבכות. היא עשתה את זה כשנודע על כך מאמה שעות על גבי שעות . מדי פעם כשהייתה חוטפת שינה קצרה היא הייתה מתעוררת בצעקות. היא הייתה נזכרת במחבל ,בבום והשקט... השקט הנורא מכל, ריח הדם השרוף והזעקה הזעקה הגדולה מכל . היא ישבה בתוך הכסא גלגלים שלה. אסור היה לה לאמץ את רגליה שבוע, עד שירפאו מהניתוח . 'אני שונאת את המחבל הזה! אני שונאת את כל הערבים! תראו למה גרמתם? טוב לכם עם זה?' היא צעקה בתוך תוכה. ליבה הלם בקרבה .היא חשה גל של שנאה כלפי הערבים שוטף אותה, היא הרגישה שאם היא הייתה רואה את מתכנני הפיגוע הזה היא הייתה יכולה להרוג אותם במו ידיה! השנאה הייתה גדולה כ"כ היא הרגישה שהיא מתפוצצת מזעם . הראש שלה כאב מאד. אביבה הרגישה ששרית לא מרגישה טוב, היא הציעה לה בשקט בקבוק מים ושרית לקחה זאת בתודה. ההלוויה נגמרה וכל אחד חזר לביתו, לחיים הרגילים... שרית באה לגוש קטיף אחת לשלושה שבועות, מתוך נקמה קטנה לערבים שיראו שהיא לא נשברת .שהיא באה ותומכת במפעל ההתנחלויות שהם מנסים כל הזמן להרוס. שיצאו להם העיניים! כשיראו שעוד בית ועוד בית נבנה. היא חשבה בהנאה, כשראתה איך נווה דקלים וכפר דרום מתפתחות ועוד אנשים באים למרות הפיגועים ולמרות המצב הקשה. היא נאנחה וקמה מדיונה שישבה עליה ומעכה את בדיל הסגריה בנעלה . היא החלה ללכת לאורך החוף ומביטה אל הקראוונים של שירת הים. מאז מותה של ענבל היא הייתה מקפידה לבקר את הוריה של ענבל. אחרי הביקור בנווה דקלים היא הייתה הולכת לחוף הים בשירת הים. היא הייתה יושבת על הדיונה שלה ומביטה אל הגלים. שם היא הייתה חושבת וחושבת על הכל, על הפיגוע, על החיים שלה והחיים בכלל . היא הרגישה כעס וכאב כלפי אלוקים. למה? למה הוא עשה את זה? למה דווקא ענבל ? הבת שהכי הייתה קשורה אליה, אחותה ממש... היא הייתה כועסת כ"כ מלאת זעם ומרירות. היא הייתה חשה שליבה מוצף בכעס וזעם. בשלב כזה היא הייתה פותחת בריצה לאורך החוף ומשקיעה את כל כולה בריצה נותנת פורקן לכעסה. אח"כ היא הולכת לחוף הים הנפרד ושוחה עד שכלים כוחותיה. משם היא הייתה נוסעת בטרמפ לטרמפיאדה של צומת קטיף או לכיסופים תלוי לאיפה היה הטרמפ. היא עדיין לא השלימה עם מותה של ענבל היא סירבה לחיות . בתחילת השנה היועצת הזמינה אותה לחדר שלה לשיחה. היא ניסתה לדובב אותה אבל שרית לא רצתה לדבר. היא רצתה לשמור את רגשותיה לעצמה. מה היא תבין? היא חשבה. היו ימים שלא הייתה קמה מהמיטה ורק בוהה בתקרה של חדרה ולא הולכת לתיכון שבו היא למדה. הוריה היו מודאגים, זה לא אותה שרית הפעלתנית ומלאת שמחת חיים שהייתה לפני הפיגוע שרית שהולכת למסיבות עד אור הבוקר, שרית שצוחקת ושמחה ששמה מוזיקה בשיא הווליום ושרה בקולי קולות . הם ניסו לשכנע אותה ללכת לפסיכולוג אבל היא סירבה . חבריה של שרית לא ידעו מה לעשות הם ניסו להתקרב. במיוחד ערן החבר של ענבל לשעבר. אבל שרית ניתקה את עצמה מכל קשר. כך לאט לאט נותרה ללא חברים, שכבר היו מיואשים מלנסות לעזור, היא מצאה את עצמה לבד והאמת שזה לא הפריע לה... ' מה הם יבינו? היא חשבה הם חוו את הפיגוע ? הם חולמים בלילות על מראות הדם? הם שומעים את הפיצוץ כל פעם שהם שוכבים במיטה בלילה? הם עוברים חווית שיקום? הם ניסו ללכת מחדש על הליכון ? היחיד שעוד היה לה קשר ודיבור איתו היה אריאל התורן ממד"א. היא הייתה מרגישה חופשייה איתו בשיחות טלפון שלהם. הוא ניסה לשכנע אותה לחזור לתלם ,ללמוד, לחיות, לצאת עם חברים למקומות בילוי ולא לשקוע כל היום במרה שחורה. "ענבל לא הייתה רוצה שככה תתנהגי! היא הייתה רוצה שתמשיכי לחיות!" הוא אמר לה "מאיפה לך לדעת מה ענבל הייתה רוצה?" היא שאלה בכעס מסוים " שרית, תסכימי איתי שהדרך שבה בחרת כרגע היא לא מובילה אותה לשום מקום! את לא חיה, לא לומדת,את כל היום סביב הרגשות שלך את מתמכרת לכאב ולאובדן . את יודעת משהו? את בדיוק משרתת את הרצונות של הערבים! "על מה אתה מדבר???" היא צעקה "שרית, הם רוצים למנוע מאיתנו לחיות! שנחיה סביב האובדן סביב הכאב, שלא נצא מהבית לבלות מרוב פחד. בגלל שאיבדנו את טעם החיים , הם רוצים שכל היום נבכה, והתשובה שלנו למצב הזה זה לנהוג הפוך ממה שהם רוצים!!! אנחנו צריכים לצאת לבלות , לחיות, ללמוד, לצאת מהמשבר ולהתקדם בחיים, שרית, תאמיני לי גם אני חוויתי אובדן! הישיבה שלי נמצאת בשומרון והיו לנו לא פעם ולא פעמים פיגועי ירי שבהם נרצחו אחד הרבנים שלי שהערצתי וגם חברים טובים. תאמיני לי שזה היה קשה! אבל יצאתי מהכאב ומדיכאון כי הבנתי שזה לא הוביל אותי לשום מקום! מה יעזור אם אני יפסיק ללמוד גמרא? משנה? זה יחזיר את החברים שלי לתחייה?! אז חזרתי לחיים הרגילים, אני לא אגיד לך שזה היה קל, אבל בהדרגה זה אפשרי. ובין השאר בחרתי ללמוד להיות חובש ונהג אמבולנס כדי שאני אוכל להציל חיים." הוא הסביר בסבלנות. "אריאל מה אני יגיד לך? כל הכבוד! אתה מסוגל לצאת מזה יותר בקלות אבל אני? מה נשאר לי אחותי התאומה הלכה..." אמרה שרית באנחה ודמעות בצבצו בזויות עיניה. "שרית, את בסה"כ בת 16.5 החיים עוד לפניך! זה שאדם נפטר ל"ע זה לא אומר שפה נגמרים החיים! החכמה היא לדעת איך להמשיך הלאה. תציבי לעצמך מטרות בחיים מה את רוצה מעצמך! למשל, להתחיל להגשים חלומות. כל מה שאת חלמת תמיד ויגרום לך לשמוח תגשימי! במקביל תמשכי ללמוד, תוציאי תעודת בגרות טובה ,תשאפי ללמוד מקצוע שיוכל לעזור לאנשים אחרים ,כמו: רפואה או עריכת דין. אין לי מושג מה מתאים לך. תחשבי את מה מתאים לך .בעז"ה תתחתני ותלדי ילדים זאת גם סיבה לחיות. שרית בשביל זה יש טעם לחיות..." שרית שתקה והרהרה בדבריו. "שרית?! קרא אריאל בפלאפון "את חיה? עוד לא מתת?" הוא התבדח. "אחלה רעיון" היא אמרה בחצי חיוך. "שלא תעזי! אם את תמותי אני יהרוג אותך!" איים אריאל " אהבתי" צחקה שרית "את צוחקת! כבר סימן טוב! אז מה החלטנו מתקדמים?" "מי אמר שאני החלטתי לשנות כיוון?!" התגרתה שרית. "את לא מצפה שאני אבזבז 20 דקות מזמני היקר ועל החשבון שלי כדי שלא תצאי עם החלטה." "אני צריכה לחשוב על הדברים. אל תדאג אתה הראשון שתדע מה החלטתי! הודעת SMS על חשבוני" "מה שאת רוצה" נאנח אריאל מאוכזב קצת... "טוב להתראות תרגישי טוב" "אמן" אריאל ניתק את השיחה. הוא הרהר בכל השיחה האחרונה. כבר הרבה זמן שהם בקשר. למעשה מאז ההלוויה של ענבל. הוא היה שם, בסוף, הוא הרגיש חלק מכל הסיפור הזה. הוא ראה את שרית יושבת בכסא גלגלים מביטה בעצב בכל הנעשה .אמא שלה דחפה את הכסא גלגלים ואחותה שיר גם באה. היא הלכה לצידם יחד עם החבר שלה. הוא התנער מהרהוריו והסתכל בשעון. הוא נזכר שעוד רבע שעה נגמרת הפסקת צהרים ואח"כ יש שיחה של ראש הישיבה . הוא הלך לחדרו תפס את הגיטרה . הוא יצא החוצה לנוף הבראשית של השומרון ושם בין כל הצמחייה ונוף ההרים ישב אריאל וניגן וניגן הוא הרגיש קרוב יותר אל ה' בטבע. הוא ביקש, הוא התפלל . "אבאל'ה שבשמיים" הוא קרא . בבקשה ממך תעזור לשרית לצאת מהדכאון והעצב. תוביל אותה אל שבילי השמחה. שתהייה שמחה ומאושרת ,שיהיה לה טוב בחיים .בעזרתך היא גם תחזור בתשובה." "תעזור לאבא ואמא להמשיך ולגדל את המשפחה בנחת ובשמחה." הוא נזכר בגעגועים במשפחתו. הוא המשיך והתפלל ברגש על עצמו , שימשיך ללמוד תורה בשמחה . שימצא כבר את המיועדת! הוא ביקש והרגיש צביטה קטנה בלב. לפתעהוא שמע קול צעדים מאחוריו הוא הפסיק להתפלל והקשיה בדריכות לצעדים שלמרבה האימה נשמעו קרובים מאד אליו. "ידיים למעלה!!!" נשמעה קריאה.

בס"ד פרק ג' "מה קרה?" שאל הקאדי, חושש מעוד הרעלה. חטיב לא יכל לנשום. הוא לפת בידיו את גרונו, משל מנסה להוציא ככה עצם מגרונו. שום עצם לא יצאה. עזמי המבוהל הזמין במהירות אמבולנס, ורץ לחפש ערכה למקרי חנק. לא שאמורה להיות בארמון אחת כזו, אבל זה מה שהוא יכל לעשות באותו רגע. חטיב ניצל את ההזדמנות, זינק לטלפון, הרים את השפופרת וחייג במהירות. "אחמד? זה דחוף. כן, זה חטיב. בית החולים הממשלתי על שם חוסיין. נפגע מחנק." חטיב ניתק באמצע המשפט של אחמד כששמע את צעדיו המתקרבים של עזמי, וחזר להציג. זאת היתה ההצגה האהובה עליו- נפגע מחנק. גם בבית הספר היסודי הוא הרבה להשתמש בה. הוא ניסה אותה עשרות פעמים, ועשרות פעמים היא עבדה. זה הדבר היחיד שהיה לו בו הצלחה של 100%. הוא שיטה בכל הצוות. התורנים בסהר האדום (מד"א לערבים) כבר ידעו שמתי שיש הזעקה על מקרה חנק, לא להיבהל, רק להסביר בנחת שהנסיך שוב חמד לו לצון. עזמי התקרב ושאל "אתה מרגיש יותר טוב?". חטיב נענע בראשו תנועה שגם הוא בעצמו לא ידע מה היא אמורה להביע. עזמי שחרר אנחת רווחה. הסירנה נשמעה, ושני פרמדיקים נכנסו והתחילו להנשים את חטיב. אם זה לא היה מגעיל, זה היה מצחיק. חטיב ניסה לשמור בתוכו את תחושת הגועל. הוא הצליח. ברשות הסהר האדום יש שני סוגי אמבולנסים. הסוג הראשון הוא ישן ומקרטע, שרק מהנסיעה בו, בא לך למות, והסוג השני לא היה מבייש שחקן רציני בהוליווד. הפרמדיקים הכניסו את הצעיר לאמבולנס מהסוג השני. בתוכו, חטיב נהנה מכל רגע. הנהג הפעיל עוד פעם את הסירנה, ועוד לפני שחטיב הספיק להירדם, הם הגיעו לבית החולים שממנו הוא יצא לפני חצי שעה. בקומה השלישית חיכה לו כבר, בחליפה מחוייטת ובעניבה אדומה עם פסים ירוקים, אחמד אבו חסאן, החוקר הפרטי הטוב ביותר בעולם הערבי, ובין חוקרי הצמרת הגדולים בעולם. אם שרלוק הולמס היה שומע עליו, הוא היה מוותר במהירות על עוזרו ווטסון, ומבקש מאחמד שיעבוד איתו ביחד. ספק עם אחמד היה מסכים להתחלק בעבודה עם חובבן כמו הולמס. למרות גילו הצעיר, פנו אליו לפיענוח המקרים המסובכים באמת, כמו רצח המלך שלפני המלך הנוכחי, דודו של חטיב. אחמד למד באותו בית ספר של סעיד וחטיב, והתיידד איתם, אולי מתוך פזילה לעתיד. הוא היה מבוגר מחטיב בשנה, וצעיר מסעיד בשנתיים. רמת הIQ (מנת משכל) שלו היתה 178(!!!). ממוצע המבחנים שלו- 99.9, בגלל מבחן אחד שהוא שכח לכתוב שם, וקיבל 99. במבחן הבא שלו באותו מקצוע, המורה היה צריך לקרוא 2 דפים כתובים משני הצדדים בכתב קטן וצפוף. במקום לקרוא הכל, על המקום אחמד קיבל 100. אחמד עירער על כך שהמורה לא בדק את המבחן שלו, והמורה נאלץ לקרוא אחר כך את הכל. והוא קרא. אחמד עמד כעת מול חטיב ששכב באלונקה, ונכנס איתו בתור קרוב משפחה. עזמי נשאר בחוץ למרות מחאתו. בתוך החדר, חטיב התיישב על המיטה, לעיני הרופא הנדהם. "זה בסדר. זה עבר." קרץ חטיב לרופא, שנזכר בהקפצות של פעם מבית הספר במרכז העיר, והלך לבדוק את חומו של חולה שפעת. חטיב הסביר. "אבא שלי חולה. הרופאים טוענים שיש חשש להרעלה.תבדוק מי, מה למה, מתי ואיך. 200,000$." יצר הממון של אחמד התעורר לחיים. "נעשה לך מחיר- 350,000". הם סיכמו על 250,000$. אחמד קיבל מחטיב פתק עם כמה שורות, והלך לחדר שבו היה המלך. עזמי נכנס לחדר יחד עם הרופא. "מי זה שנכנס איתך?" שאל עזמי. "אל תשאל שאלות מיותרות, ואני לא אשיב בשקרים", השתמש חטיב במשפט חכם שקרא מתישהו. "חסוי, אה?", שאל עזמי. "הבנת נכון, לשם שינוי", השיב חטיב תשובה שרק הוא ועוד אחד בעולם מסוגל לענות לקאדי. האיש השני היה מורו של עזמי, שגר באירן. עזמי התגבר על עלבונו ושתק. חטיב ניצל את השתיקה והציע לעזמי שוקולד. עזמי לא סירב, וקיבל חצי חפיסה. הוא טרף אותה תוך מספר שניות. אם הוא היה יודע שחטיב פיזר על השוקולד מלח, ספק אם היה מכניס את זה לפיו. עזמי ירק את השוקולד ורץ לשטוף את פיו. כשחזר, הוא פלט "אני חייב לרוץ הביתה. קריאה דחופה". וברח כל עוד נפשו בו. תוך רבע שעה חטיב כבר היה במכוניתו המלכותית בדרכו לארמון. קישור לפרק הקודם /Mosaic/Read/5486 קישור לפרק הבא /Mosaic/Read/5779

בעיירה רחוקה, בין שדות וכרמים, שוכן ארמון קסום. גינת הענק המקיפה אותו היא לא פחות מפלא. אגמים ונהרות, עצים יפיפיים,פרחים מיוחדים במינם, ברבורים, צבאים, וציפורים הופכים את הגינה לתמונות נוף פסטורלית. הנחת והשלווה שוררים בכל מקום. ובארמון, אלפי חדרים. מלאים בכל תענוגות ופאר. דממה מוחלטת בארמון. רק נפש אחת מתגוררת בו. נסיכה ענוגה ויפיפייה. לנסיכה אין הורים. אין לה חברים. מאז ומעולם הייתה בת 17 שנים בדיוק, וכך תהיה עד יום מותה. ומי יודע אם ומתי תמות... איש מהגרים בסביבה לא יודע מה פשר המסתורין האופף את הארמון והגינה. הם גם מעולם לא ראו את הנסיכה. הם בכלל לא יכולים להוכיח שכל מה ששמעו עליה הוא נכון. שהיא לובשת תמיד שמלה תכולה משובצת אבני חן, ומתעסקת בטיפוח ביתה העצום. את כל זה ידעו מפי השמועה. אך הם היו בטוחים ללא שמץ של ספק באמיתות הדבר. הרי הוריהם קבלו את המסורת מהוריהם שלהם, והסיפור על כל פרטיו מועבר מאב לבנו במשך שנים. אבל דבר אחד הם ידעו בבירור. לנסיכה יש קול מיוחד במינו. קול פעמונים משכר,מהפנט. פעם בשנה, הנסיכה מתיישבת על אדן החלון הפונה על עבר השער לגינה, ושרה. איש אינו יודע מתי זה יקרה, ולמה. וכאשר אחד התושבים היה אוזר אומץ ונכנס לגינה המסתורית, מיד היה שב על עקביו ובורח משם בפנים חוורות. אף אחד מבודדים שהעזו, לא ידע לספר מה הבריח אותו מהגינה. *** מאז מעולם, זכר את עצמו פֶטֶר כרועה צאן. רועה, נווד,ובודד. מי שלקח חלק פעיל או שלא פעיל בחייו, היו הוא עצמו, הכבשים, והדשא. ובעלי הדוכנים בשוק, מהם נהג לקבל או לחילופין- לקחת שיירי אוכל. פטר מעולם לא הרגיש רעב,או בדידות,או עצב. הוא התעלם מהעובדה שאין תכלית כלשהי לחייו. הוא חי מיום ליום ומריגוש קטן למשנהו. הוא שייך את עצמו לילדי הרוח. אותם הילדים, שהרוח ילדה, וביום מן הימים היא גם תיקח אותם. תאסוף אותם אל תוך חיק הכלום. הילדים שאין כל סיבה לשהותם על כדור הארץ. אילו נעלמו- אף אחד לא היה מרגיש בחסרונם. רק דבר אחד עניין את פטר. הייתה לו מטרה אחת: להכנס לכל חדר וחדר בארמון הקסום. זה השוכן באמצע הגינה הגדולה, שכולם מתקבצים לשעריו ברגע שנשמע קול הפעמונים של הנסיכה. עד כה לא העז להתקרב, אך בעוד שבוע יחול היום אותו קבע כיום הולדתו. יום הולדתו ה-18. ואז הוא ייכנס. הוא יפתח את השער העצום, ויצעד פנימה בגאון, ויראה את כל מה שיש לראות בארמון המסתורי. את כל הסודות והנסתרות, האוצרות והפאר שממתינים לו.. ואולי... אולי יזכה לפגוש את הנסיכה. יום רדף יום, ופטר הרגיש שההתרגשות עולה וגואה בו. את כל השבוע בילה באימונים מפרכים. הצטייד בכל הציוד המשוכלל שיכל להשיג, תירגל טיפוס על עצים,סלעים וחבלים,למד מהלכי לחימה, ושייף אבנים קטנות כאמצעי הגנה. למה?מי יודע מי שומר על הארמון... היה זה המעשה בעל המשמעות הראשון, היחיד שעשה בחייו. בסתר ליבו ידע זאת. הכל חייב להיות מושלם. ***

בס"ד ב' בסיון /פרק ו'/ קול חתן וקול כלה. היום הגדול הגיע , שילה עולה במדרגות האולם, הפעם בשמלת כלה, ומלווה בשושבינותיה. ליבה מלא תיקווה, וההתרגשות מאיימת לפרוץ מבין ריסיה . נעמדת בפתח האולם , ולפתע פורצת בבכי של ממש. שושבינותיה רצו לעברה, להרגיע את ההתרגשות. - מה קרה ? שילה , האיפור, אל תבכי ככה? - התקרה! זעקה שילה בשברון לב, תראו את התקרה! התקרה היתה מלוכלכת בקצוות בירוקת שירדה לאורך הקירות .שילה לא זכרה שראתה זאת בביקורים הקודמים ,אולם כעת זה ממש בלט לה. השושבינה הובילה אותה אל כסאה, מגישה לה מעט מים וטישו . שילה התגברה אך בקושי, מתפלאת על ההתרגשות העזה, על לא כלום. קיבלה אל ידיה את ברכת הכלה, והחלה להתמסר ממש, על כל מילה שקראה ואמרה. היא לא שכחה לברך את כל חברותיה, מי לשידוך ומי לפרי בטן ומי לרפואה.רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. כשיוני נכנס לאולם, המתינה השושבינה לשוך 'הקרבות' כך נוהגות חברותיה לכנות את המולת השירה של הבחורים מהישיבה, בשעה שהם מלוים את החתן באולם. ברגע הראשון שיכלה, פנתה אל יוני והפנתה את תשומת ליבו, 'שילה מצוברחת בשל הלכלוך שבתקרה'. יוני, ניגש אל כלתו, לברך אותה למזל טוב, ולאחל להם להקים בית נאמן בישראל, אולם מצא עצמו נשאב לשיחת מוסר, על 'לראות את הטוב' ולהודות לבורא על הכל . הן הכל הוא לטובה, ולא יתכן שה' עושה רע, ואם יש עיכובים הרי זה מצד...שיחה ארוכה, אפילו הצלם החל לאבד עניין. שילה הרכינה את ראשה, מבטיחה לעצמה , שזהו. היא שמחה היום, בחתונתה. ויהי מה . החופה התנהלה בשמחה ובקדושה. תורה ניתנה שם לכל הניצבים, וברכות טוב, הורעפו על הזוג הטרי. עם שבירת הכוס, החלה שירה נוגה ומלבבת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" השיר קיבל משנה תוקף ביום ירושלים . יום ששוב לא ישכח. במהלך הריקודים, התבקשו הבחורים לעזוב מיד את רחבת הריקודים, ולא לגרור רגלים .... טבעת הכלה נעלמה פתאום. לאחר 40 דקות של חיפושים, נמצאה הטבעת, אך הכלה... הכלה זה כבר סיפור אחר. בשבילה זה כבר היה יותר מדי . אמנם הסתובבה באולם, וברכה את אורחיה והודתה למברכיה . אפילו לדודתה, אחות אימה נישקה והודתה על המאמץ להגיע מארה"ב . אך בליבה כעסה עליה , היא עוד נטרה לה על כל שעבר עליה, מאז אותה שיחת טלפון. כעסה על בעל האולם, כעסה על כולם. ואפילו על ריבונו של עולם. למה ה' ? למה דוקא ביום חתונתי ? למה זה מגיע לי?

ב' בסיון / פרק ג' / על פני תהום 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו' יום העצמאות למדינת ישראל וכולם חוגגים .בישיבה, נערכת סעודה מיוחדת -עם שיעורים של גדולי הדור, להודות ולהלל לה' על כל הטוב שעשה עימנו. במכללה, הוזמנו התלמידות להשתתף בהרקדה לאחר ארוחת ערב חגיגית, והשמחה וההודיה בכל פה מתרוננות . יוני מכניס את ספר 'אורות התחיה' לשקית ומתארגן לשינה. מחייך, הכנתי שיעור מרתק על המקבילות של חתונה והקמת המדינה. וכשאקריא את דברי הרב ב 'זרעונים' בוקר, יוני עדין מבושם מהלילה המרומם .הולך הביתה לעזור להוריו וכבר הקדימה אותו שילה . משהגיעו האורחים החלה הפעילות האמהות חתכו סלטים במטבח ואילו האבות למדו סוגיה ב 'בבא קמא' תוך מאבק נואש בגחלים. גם הילדים הכינו שיפודי מרשמלו מחכים לתורם לבשל 'על-האש'.צמד היונים התפנו לשוחח, והאווירה היתה שמחה ומרוממת . הנה ברוך ה' , שתי משפחות באות בברית ,והופכות למשפחה- אחת- גדולה –רחבה- ושמחה. - יש לך שיחה. פנתה אִמָהּ אל שילה השיחה מהדודה מארה"ב אחותה של האם. - שילהל'ה ? - שלום דודה חג שמח מה שלומך? - שילה מקסימה . מזל טוב! כמה שמחנו לקבל את ההזמנה. תודה שנתת לנו מספיק זמן להתארגן. רציתי לספר לך שהתארגנו ואנחנו קבוצה ענקית של 25 קרובים וחברים לבוא ביחד לחתונה . - ואי תודה דודה. - כן אבל יש בעיה קטנה , את מבינה? שילה חשה לפתע רעד לא מובן ,מכינה עצמה לשמוע על ה'בעיה'... - בעלי, מקיים כנס לכל מנהלי העבודה בעסק שלו וזה יוצא בדיוק ב ב' בסיון . את מבינה חמודה , הוא חייב להיות נוכח בכנס. אין אפשרות לשנות. הכל מאורגן ומוזמן שנה מראש. ובעלי פשוט לא יוכל להיעדר באותו ערב. - היינו באים בשמחה אבל בלי בעלי אני לא יכולה... כך שאם החתונה תהיה ביום אחר, נשמח להגיע. ואם זה בב' בסיון, אזי קבלי נא את התנצלותי יקירתי , ואל תדאגי, אני אפצה אותך במתנה יפה. שילה חשה כאילו האדמה רעדה מתחתיה. מחפשת מקום לשבת, מחזיקה את הטלפון בשתי ידיה, משל נאחזת בו ,שלא ליפול .לחשה לטלפון בקול חנוק - אה , כמה חבל. תודה בכל אופן. וניתקה . את המשך הארוחה, לא זכרה . למרות כל מאמציה, כולם הבחינו שמשהו השתנה באוירה בבית, ובשמחתה שלה. משסיימו לעזור לנקות ולפנות ,האיצה בהוריה לחזור הביתה . - למה שלא תישארו לקפה? יש עוגה טובה. – ניסתה אמו של יוני להפשיר מעט את האווירה . - לא , תודה. אני חייבת לחזור הביתה היה נפלא ואנו מצפים לכם אצלנו ביום ירושלים? בסדר? כיסתה אמה עליה. - תודה זה שום דבר, אז נדבר, ביי שילה, תבואי לשבת? - תודה, ברצון. התאמצה שילה להישמע כרגיל, ללא הצלחה. שילה נכנסה הביתה, מתכננת כיצד לספר לאימה על תוכן השיחה עם הדודה .רק אשטוף פנים ואוכל לשלוט טוב יותר ברגשותיי, חשבה . 'רבות מחשבות בלב איש'... - מה קרה שילה? שאלה אמא - למה את מתכוונת? היתממה שילה, מנסה לדחות את השיחה לזמן נכון. - אני חושבת שאת מבינה היטב את כוונתי . מה קרה בשיחה עם אחותי? - אה , היא אמרה ש'אם אני רוצה שהיא תבוא לחתונה, אני צריכה להחליף תאריך, שיתאים לסידור העבודה של בעלה', לחשה שילה בהתרסה מאופקת, אך לא מספיק, - מה??? אביה יצא אל המרפסת מקווה שהבנות ישוחחו ויסתדרו. או אה, 'פצצה' כזו אינה עניין של מה בכך .חשב בליבו . - 'כמו ששמעת' אמרה-זעקה! אם התאריך נשאר בב' בסיון ,היא לא באה , אז מה ? עכשיו מתאמים תאריך לחתונה עם המזכירה שלו? איזו חוצפה יש לה לאשה הזו? לדרוש שאשנה את התאריך של החתונה? - 'ראשית זו אחותי', ניסתה האם לצנן מעט את הכעס 'הכירי נא את מקומך ביתי ! שנית , ב' בסיון . זהו התאריך שבחרתם את ויוני .ואף אחד לא מבקש שתשני אותו. מי שלא יוכל לבוא ,חבל , אבל .. בחתונה ישמחו עוד 400 איש. ובכלל אני מזכירה לך שאת, צריכה ללמד זכות ולא קטרוג. אני משוכנעת שאחותי רק ניסתה להתנצל בנימוס, על שאינה יכולה לבוא לחתונה בשל התחייבויות קודמות. ולא לבקש שתשני את התאריך בשבילה. לשוא , כל נסיונותיה עלו בתוהו . אדרבה , שילה ראתה באימה 'שותפה' 'ומגוננת' של אחותה. מרוב כעסה, לא יכלה עוד להשאר בבית. ארזה תיק ויצאה בחזרה למכללה. למרות שזהו מוצאי יום העצמאות. אך קודם תנסה לקבל מעט נחמה אצל יוני שבוודאי חזר כבר לישיבה. - יוני יש לך שיחה בטלפון הציבורי - תודה.. הלו כן? - יוני , שלום, תוכל בבקשה לצאת החוצה ? אני ממתינה לך ליד הישיבה. - שילה? אה אני לא חושב שזה רעיון טוב , את מבינה, כל היום היינו ביחד, וזה יום העצמאות, גם ככה אין הרבה בחורים בישיבה, מישהו צריך להחזיק, ולו במעט את עולם התורה על כתפיו. אז אולי מחר? - אם אתה לא יוצא עכשיו,החתונה מבוטלת ! צעקה לתוך השפופרת. צעקה, שהקפיאה את יוני ועוד יותר מזה, זיעזעה אותה עצמה. יוני יוצא אל שילה ושומע ממנה את הסיפור, על הדודה 'השתלטנית' ועל בקשתה החצופה וציפיותיה המוגזמות. יוני קולט את התמונה אך אינו מאבד את עשתונותיו - ומה עם קצת , אבל קצת את יודעת ' לדון לכף זכות'? - גם א-ת-ה? שילה חשה כיצד באחת, יוני ואמה הפכו למשתפי פעולה, עם הדודה ,בנסיון להרוס לה את החתונה. נשאה את תיקה על גבה והחלה מתרחקת מיוני. יוני עוד ניסה לקרוא אליה שתעצור. אבל חש שאין לזה סיכוי .כך נשאר בודד ברחבה מול הישיבה , בעוד ארוסתו, מתרחקת ממנו בהתרסה . באחת חש כאילו השמים נופלים וסוגרים עליו . האם זה יעבור מעצמו? מה יהיה? אבל זה כל כך ברור שאפשר ללמד זכות על הדודה? למה שילה לא מבינה זאת . יוני חוזר לישיבה ללמוד, הוא מביט בספר, אך אינו מצליח עוד לחדור את מעטה הדף. כל המילים נראו לו זהות, ורק דבריה של שילה הדהדו בראשו, ומבטה המאוכזב ועצוב כל כך. 'גם אתה?' שילה החליטה לחזור למכללה – כעת אין שם אף אחת מהבנות, אבל מאוחר בלילה תחזורנה בודאי כמה בנות, והיא כבר תמצא נחמה בחיק חברותיה, חשבה ונטרה ליוני ואמה, שמצאו לנכון ללמד זכות על הדודה ולא ללטף את צערה. שילה עלתה על האוטובוס אל המכללה, בראשה החלה משחזרת את מהירות הצניחה 'מאיגרא רמה לבירא עמיקתא' לאחר שתי תחנות הבחינה שהנהג פונה לכיוון הלא נכון. - הי נהג טעית , 'אתה אמור לפנות לשם' זעקה שילה אל הנהג מחווה בידיה לכיוון הנכון. - גברתי , אמר הנהג מסתכל במראה מחפש מאיפה יצאה הזעקה, קצת לימוד זכות , את נראית לי בת דתיה לא כתוב 'הוי דן את כל האדם לכף זכות'? ובכלל, לא טעיתי , אני נוהג בקו הזה 20 שנה ומכיר כל פניה במסלול שלי. - גם אתה עם הזכות? האדימה שילה. - 'לאן את צריכה'? שינה הנהג באחת את הטון, לטון חביב ומכיל , מנסה בעצמו ללמד זכות על הנערה שנראית כאילו או טוטו, מתפרקת אצלו באוטובוס הדו מפרקי. - 'למכללה' נחנקה שילה מעצבות, כעס ,תסכול ומה לא. - אז עלית על קו 24 במקום 21 , הטעות כולה של אגד.. שלא שלחו אליך את האוטובוס הנכון. ניסה הנהג לפייס אותה בחביבות - אוי, אז תוריד אותי כאן עכשיו . דרשה שילה . - לא יכול!, התעקש הנהג , רק בתחנה.עוד מעט מגיעים. הדרך התארכה, ולא נראתה כל תחנה באופק , לפתע הנהג נעצר.רמזור אדום . - 'תפתח לי אני רוצה לרדת' התחננה- דרשה שילה. הנהג דחה את בקשתה בנימוס אולם לאחר הצומת עצר מיד פתח את דלתות האוטובוס ואיפשר לשילה לרדת - ותזכרי לדון לכף זכות ... לא נורא ילדונת, ושיהיה לך יום טוב! - שלך יהיה כזה יום טוב! התריסה שילה בחוצפה, מתרחקת מדלתות האוטובוס הנסגרות בעדה . למכללה היא לא תגיע הערב, את זה כבר הבינה , והחליטה ללכת הביתה ,ברגל, לנסות 'לסדר' את מחשבותיה . נזכרת ברחל ופנינה שכנותיה בילדותה , שבכל פעם שהם היו נגדה היא מצאה נחמה אצל אימה ותמיד לאחר הנחמה היתה אמה חוזרת ואומרת את יודעת שילה מתוקה אם שתי חברותיך אומרות שכך היה במשחק אז אולי את לא ראית הכל אולי בכל זאת יש משהו בדבריהן

בס"ד ב' בסיון / פרק א'/השידוך ... 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' החורף הירושלמי כאילו מאיים על קביעה זו מעילים מטריות ומה לא מנסים לחמם ולו במקצת את האוירה הקרה השלג נתפס במדרכות כבישים מפולסים אוצרים בצידם שלג צח מעורב בשחור הצמיגים ובבוץ.ילדים משליכים כדורי שלג איש על רעו . בצד הגינה משפחה בונה איש שלג עם אף גזר עיני כפתורים ושפתים מקליפות תפוז, לא אין זה איש שלג רגיל לזה יש כיפה, כפה סרוגה ! זוג מטייל לו לאיטו ראשו מורכן מובך משהו .רוח יבחר בה מיד תאמר כן . - חתונה ,מה? ..שתיקה..או הא איזה צעד חשוב זה ..שתיקה. "איך את רואה את ילדינו?" 'ילדינו'? הוא אמר 'ילדינו' הסמיקה בחסות הלילה וחשה איך בליבה נוצרת גולה, ענקית יותר מאיש השלג שבנו אצלם בחצר. - בדיוק כמוך התעשתה ממחשבותיה . - "אז קבענו? " יוני חש כיצד חום לא מוסבר מתפשט בגופו מליבו אל אצבעות רגליו ובחזרה אל פניו . פניו היו אדומות מזיעות מסרבות להכיר ברוחות המקפיאות . וכבר תכנן איך יבשר לחבריו בישיבה שמצא ברוך ה' את האחת והוא או טו טו מתחתן. - "לעת עתה. " שילה כבר ראתה בעיני דמיונה כיצד היא נכנסת לאולם כשהיא לבושה בהוד בשמלתה אותה דמיינה אינספור פעמים מאז היותה ילדה . טלפון, דחוף טלפון , להתקשר לחברתה מהמכללה ולספר לה מה היה , כך הבטיחה ביום בו הציעה לה להכיר את יוני. כעת, הסכימו שניהם, הכל תלוי בהסכמת ההורים ב'תנאים' {תנאים = מעין סעודת אירוסין בה דנים בהתחייבות לחלוק את הנטל ובשותפות המשפחות בהכנת בסיס התחלתי ראוי לזוג הגוזלים. (לא מעט פעמים הדיון אורך זמן ויש צורך בהתערבות משפטנים ורבנים על מנת להגיע לעמק השוה . ולא מעט פעמים 'שידוך' מתבטל על מחלוקות אלו. כך שזהו מכשול לא קטן. ) } הוריו עשירים מאוד והוריה שניהם עורכי דין אמידים דיים כך שבודאי צריך יהיה להחליט לא רק על סעודת החופה אלא על דירה, רכב וכמובן גם על מלגת מחייה לשנים הראשונות. ריח מאפים מתוק מילא את אפו וליבו התמלא חום ורצון טוב, רץ הוא לישיבה להודות לבורא עולם על כל הטוב. ראש חודש אדר, המשפחות נפגשות לארוחה חגיגית ושמחה. על השולחן הונחו מגדנות ומעדנים טובים כיד המלך . האורחים הביאו מתנה נאה לבית המשפחה והחתן קישט בעדיים את כלתו הסעודה היתה כבר לקראת סופה המתח ניכר בפני הזוג הטרי והנה מגיעה המנה האחרונה . זהו האות בו הילדים יוצאים מהסלון. הזוג הטרי מוצא לטייל ברחובות קריה ואילו ההורים יושבים לדון בתכלס . - " יהיה בסדר" מנסה יוני להרגיע - " כן ..יהיה, בעזרת ה'." מקוה מתפללת שילה הזמן נעצר הרוח הקרירה הקפיאה כל מחשבה , שום נושא לא נראה חשוב דיו לפתוח בו בשיחה. השקט היה מלחיץ יותר מן הכפור . שניהם לא יכלו לומר אם הרעד זה מהקיפאון או מהמתח. לאחר 10 דקות קצרות שנראו כנצח ממש החל הסלולאר לנגן מנגינה עולצת . ביום רגיל היה לוקח שניות ארוכות עד ששיחה תיענה . אך לא היום המכשיר היה מונח הכן בידיה של שילה והיא לא הסירה ממנו את מבטה . - "אתם יכולים לחזור" היה זה קולה של אימה . תקווה ודאגה מילאו את ליבה של שילה - "ה..כ-ל בסד...ר?" שאלה בהיסוס. "זה קצר מדי לא?" - "תבואו לכאן" פסקה האם וניתקה. המחשבות התרוצצו בראשה - "נו, מה אמרו?" שאל יוני . - "הם רוצים שנחזור הביתה." - " יופי , קר בחוץ ... רגע, זה לא מהר מידי? הם סיימו לדון כבר בכל?" שאל וזכרון עגום החמיץ את ליבו ,חברו מצא את כלתו ואולם בסעודת התנאים ההורים רק רבו ולא הסכימו וכך אירוסיו התבטלו. מה יקרה אם גם כאן יהיה העניין כה קצר וכה כואב. חושש להביט בפני בת לוייתו לא הוציא הגה מפיו ורק מיהר לדדות אל ההורים מכין דברי תורה לחיזוק ,על כל מקרה. - "אל תדאגו הכל סוכם, מזל טוב!" קידמה אותם אימה עיניה בורקות . הכניסה הביתה מעולם לא היתה כה מלכותית תחושה של מעמד ראוי. - "ברוך ה' זה היה מהיר. לא ? " זרק יוני לחלל החדר מתאמץ להסתיר רעד מה בקולו . התרגשות מאיימת להכריעו . - "כן" , ענו ההורים כאחד, "הסכמנו על חצי-חצי בכל מה שיעלה ושיהיה במזל טוב" שותים לחיים ואז אביו מרצין פניו ואומר - "יוני,שילה , לכם יש שתי משימות ואנו מבקשים שתעשו אותם ככל יכולתכם. האחד תקבעו אולם ותעבדו מולו עד סגירת החתונה. שנית – תקבעו תאריך אבל בבקשה לא להלחיץ אותנו לפני פסח – תמתינו לפחות לאחר ל"ג בעומר.... לכל השאר אל תדאגו אנו נעדכן אתכם איך העניינים מתקדמים." ההורים המתרגשים צחקקו מחליפים חוויות. מעדכנים קצת בענייני עסקים דיבורים קטנים המעידים על פריקת מתחים גדולים. והזוג המלכותי ישבו ליד האח המחמם סוקרים את הנעשה סביבם מבלי אומר ודברים חיוך רחב נסוך על שפתותיה הדובבות שירה ותודה לבורא עולם על זה הבניין. הדרך לישיבה נראתה לו חדשה באור שונה בעיקר מוארת באור רך ונעים . יוני לא זכר שכך הדרך נראית . שילה שהתלוותה אליו הבחינה בחן מיוחד בעיניו וחיוכה מילא את ליבו . שמחים ומעודדים הגיעו בחזרה לישיבה. או הו כמה שיהיה לי לספר לחברותא שלי...חשב יוני בליבו ....כמעט כלום פסק מיד הכל היה מהר כאילו לא הייתי כאן בכלל כעת הכל נראה כל כך קטן ולא מאיים ממה בעצם הוא חשש כל כך? - "תשמע יש אולם שהייתי בו בחתונה של חברה ואני רוצה לבדוק אותו בסדר?." שאלה שילה לא מאמינה שהכל מאחריה עיניה בוחנות את נעליו ולחייה חמות כנגד כל הרוחות המקפיאות . - "בסדר, אבל גם לי יש אולם אותו אני רוצה שנבדוק ברצינות אז ניפגש מחר ב18:00 ונלך לבדוק אותם, בסדר? " - "מחר נשמע מצוין ." - "לילה טוב" – ברכה –קבעה שילה בראותה כיצד 'דודה' מקפץ על המרצפות מדלג בלב עולץ על מדרגות הישיבה ונבלע בהיכל הקודש. את דרכה אל ביתה לא זכרה שעשתה ליוותה אותה חברתה בטלפון שואבת כל פסיג של מידע . מה היה איך היה ובכלל מה ל הגישו מה לבשו על הכל ביקשה חברתה להתעדכן .שילה ? היא לא יודעת לענות על כלום. היא לא היתה כאן בכלל..... פרק הבא: /Mosaic/Read/5406

בס"ד פרק יד שרית שמעה את צעקתה של ענבל: "תתכופפי, שרית, מהר," היא לא הבינה מה קורה, היא התכופפה במהירות והשתטחה על הרצפה. היא הרגישה מבולבלת, היא לא הבינה מה היא עושה על הרצפה... ואז זה בא... הבום הזה שהרעיד את הרצפה. היא הרגישה שהיא עפה מההדף, החלון שלידה התפוצץ והרסיסים פגעו בה ופצעו אותה, היא צרחה בהיסטריה. היא נזכרה בענבל 'איפה היא ? רק שלא קרה לה משהו... ' היא חשבה בחרדה. היא ניסתה לזחול אליה אבל עם כל התקדמות היא הרגישה שכאב חד חותך אותה בכל הגוף ומשהו חם מטפטף על פניה וידיה , היא ראתה במטושטש הרבה גופות שרועות על הרצפה. היא לא ידעה מה לעשות 'אלוקים תעזור לי' היא צעקה בייאוש. ואז היא ידעה לפתע מה לעשות. היא התקשרה למד"א מהפלאפון שלה שהיה בכיסה. - "שלום כאן מד"א במה אוכל לעזור?" ענה קול מהפלאפון ' שלום, נפצעתי עכשיו בפיגוע ב'מסעדת לויצ'י' בואו מהר יש הרבה פצועים' היא אמרה, -"אנחנו מיד נגיע" ענה הקול, אבל היא כבר לא שמעה את התשובה... היא התעלפה מאיבוד דם. *********************************************************** "קול ישראל מירושלים, שלום רב! השעה 22:00 והנה החדשות מפי מלאכי חזקיה ועיקרן תחילה. פיגוע בתל אביב. מחבל מתאבד במסעדת לויצ'י ברחוב הדר 29. המחבל נכנס למסעדה ופוצץ את עצמו בעזרת חגורת נפץ . הג'יהאד האיסלמי לקח את האחריות לפיגוע. כוחות מד"א וזק"א ומשטרה הגיעו למקום כדי לפנות את הנפגעים... מנין ההרוגים עומד כרגע על שמונה . בבתי החולים בעיר מטופלים כ15 פצועים שניים קשה, עשרה בינוני וחמישה קל כתבנו בשטח מדווח כי..." -"ה' ישמור!" -"ה' יעזור" -"מה שלום הילדה, ליאורה?" -"יהיה בסדר, היא בטיפול נמרץ, מטופלת " היא ענתה בשקט . לא היה לה כוח לכל האנשים שעמדו לידה , מנסים לתמוך בה ברגעיה הקשים ביותר . היא ידעה! הייתה לה הרגשה שזה יסתיים ברע. מאז 6:30 בשעה שענבל התקשרה אליה והודיעה לה שהיא בת"א אצל שרית היא הרגשה, קול פנימי לחש לה שזה יסתיים לא טוב. היא ניסתה לשכנע את ענבל לחזור לגוש קטיף, אבל ענבל כדרכה סירבה ועמדה על שלה. ליאורה השתדלה לכבד את החלטותיה של ענבל גם שזה לא מצא חן בעיניה . היא כבר 'ילדה גדולה' היא חשבה. ברגע שהטלפון צלצל בביתה בערב בשעה .8:45 היא ידעה, היא לא העיזה לענות, היא אמרה לדוד שיענה ועל פי הבעת פניו היא ידעה שקרה משהו לא טוב... "ענבל?" היא לחשה הוא לא ענה "דוד! תענה לי! מה קרה לענבל?" היא צעקה בהיסטריה "פיגוע" הוא ענה בקול חלול . שתיקה ארוכה . ואז כאילו הוא התעורר לחיים "קדימה, לאורה נוסעים! עכשיו! צריך לראות מה קורה איתה ומה שלומה..." כל הדרך הם ניסו לברר מה מצבה של ענבל והידיעות היו לא מעודדות.. ענבל חטפה את מרבית הרסיסים וההדף מכיוון שהיא עמדה קרוב למחבל . פלא שהיא לא נהרגה! חשבה ליאורה. ועכשיו היא כאן בבית החולים ,בטיפול נמרץ וספק אם בתה תחייה... תוצאות הבחירה של ענבל... היא תהתה מה היה קורה אם ענבל הייתה בגוש קטיף... היא הייתה נפגעת ? היה נופל עליה פצמ"ר? קול פנימי לחש לה שכן! היה קורה לה משהו! מהגורל לא בורחים הוא רודף אחריך לכל מקום ... זה כ"כ נכון! היא חשבה במרירות. ועוד איך שזה רודף אחריך. ענבל , ענבל שלה. היא חשבה בכאב היא הרגישה גוש בגרון חוסם את נשימתה. הילדה היפה והמוצלחת שלה, הילדה שגידלה אותה מרגע שנולדה וצפתה בכל תהליכי גדילתה . היא נזכרה איך היא הייתה בוכה בליבה על כל נפילה וכל מכה שענבל הייתה מקבלת כשניסתה ללכת . ושמחה על כל הצלחה של ענבל כמו אותו יום היא נזכרה ב חיוך, אותו יום שענבל כתבה לה כרטיס ברכה מעשה ידיה להתפאר לכבוד היום הולדת שלה. כמה שמחה אז... היא זכרה את הקשיים של ענבל לכתוב. היא אובחנה כילדה דיסלקטית והכרטיס ברכה הזה שענבל הכינה ואכן היא לא טעתה ענבל גדלה ויחד איתה הרצון להצליח , להוכיח לכל העולם לאן היא מסוגלת להגיע. היא קיבלה ציונים גבוהים היא הלכה למגמות הריאליות הקשות . לפעמים, חשבה ליאורה, אם הילדה לא מעמיסה על עצמה יותר מדי... אבל אחרי שהיא ראתה באיזה שמחה ענבל לומדת היא נרגעה. כמו אותה פעם שענבל ניסתה להסביר לה בהתלהבות איך נוצר האדם לפי האבולוציה . לה לא היה ממש ראש לזה היא העדיפה להתעסק עם המתמטיקה ותיקי החשבונות . "ענבל , ענבל שלי" היא לחשה בכאב היא ליטפה אותה והחזיקה לה יד ענבל בתי היחידה, היא חשבה ודמעות מלאו את עיניה . היא ודוד ניסו להביא עוד ילדים אבל זה לא הצליח. היא נזכרה בטיפולים ובכל הכאב שבזה והאכזבות עד שהתייאשו . אם הם יאבדו את ענבל הם ויוותרו לבדם בעולם.... המחשבה הזאת גרמה לפרץ חדש של דמעות, המועקה בלב גברה עוד יותר . היא נזכרה בדיווח שנתן ד"ר כהנא על מצבה של ענבל ישר כשהגיעו ל'איכילוב ' הבית חולים שבו ענבל נמצאת . ' אני לא רוצה להסתיר את זה מכם. מצבה של ענבל קריטי! היא חטפה את מרבית הרסיסים והיא סובלת מפגיעות חמורות באזור הלב, והמח , ענבל מחוסרת הכרה , היא מונשמת, היא איבדה הרבה דם ואנחנו נותנים לה מנות דם ' "היא תחייה ?" שאלו היא ודוד ביחד ד"ר כהנא שתק שתיקה ארוכה ולבסוף ענה: "אין לה הרבה סיכוים , תכינו את עצמכם לגרוע מכל.. היא צריכה נס! אתם נראים לי אנשים מאמינים תתפללו לנס אולי זה מה שיעזור אנחנו עושים כל שביכולתנו. " דבריו של ד"ר כהנא הדהדו בראשה של ליאורה 'אתם אנשים מאמנים תתפללו לנס אולי זה מה שיעזור...' ליאורה תפסה בדמעות את ספר התהילים הראשון שראתה במחלקה ופשוט התפללה. תפילה זכה וטהורה של אדם במצוקה שמרגיש שאין לו על מי להישען רק על אביו שבשמים....

לה"ו! "מה?! הרבנית נפטרה!? הרבנית בלום?! איך לא שמעתי?" הילל מתיי'שב על גזע עץ בצד,לו, שהי'ה בן בית במשפחת בלום אני היי'תי צריך להודיע, בתור חבר טוב יש גם משימות קשות.. "הילל, קום, ההלווי'ה עוד שעתיי'ם, צריך להספיק לשחרית!" אני מנסה לזרז אותו. בכל זאת, הוא הכהן היחיד.. וואי, זה אומר שהוא לא יוכל להכנס לבית הקברות. דווקא הוא, אולי אני אשאר לידו, מסכן. נראה לי שאתיי'עץ ברב יגאל. תפילת שחרית מסתיי'מת, היום לא נשמעים רחשי הפטפוטים הקבועים לאחר התפילה. כל אחד שקוע בתוך עצמו או מארגן קריאת תהילים עם עוד כמה חבר'ה. מתארגת משלחת לבית הרב, אני ביניהם. בדרך אני מספיק לסמס לאבא, כותב לו להודיע לכל מי שצריך בבית כנסת ומקווה שהוא ידליק את הפלאפון מיד בסוף התפילה. *********** *********** *********** *********** *********** "אבא, אני יכול לקחת את האוטו? אירגנו מניי'ן אצל הרב בלום" "מתי אתה רוצה לצאת? נראה לי שאני גם אבוא" מתאים לו, לאבא, הוא אוהב את הרב שלי. אני מנסה לחשב קצת "אני חושב שבעשר דקות הקרובות" "תוכל אולי לצאת עוד עשרים דקות? אם לא אני אמצא זמן אחר" "לא, סבבה אני אחכה" דיסק של משפחת ואך מתנגן לו בשלווה במכונית. 'ביכורים' שקט יחסית לכל הזמרים הרעשניי'ם שיש היום, אני בד"כ אוהב את כל הרעש הזה, אבל היום, לא מתאים... "אבא, מה עם ההודעה החשובה, אתה עוד מתכנן היום, כי אם לא אני אעלה לחומש. אתה יודע-לימודים לא יתקיי'מו בשבוע הקרוב בגלל הרב.." "לא, זה ממש חשוב ודחוף, אני רוצה היום-מצטער.." "היי', גבע, אתה עם אוטו? אני אוכל לנסוע אתכם חזרה?"הגענו לבית הרב "אֶההה כן, נראלי שכן-למה לא? אתה ממש על הדרך-בכיף!" "זה בסדר אבא?" "כן, בטח למה לא?" "אז הילל, אנחנו נצא מפה בשש בערך-בסדר?" "סבבה, תודה!" "בכיף-אחי." ושוב, משפחת ואך, הפעם קצת יותר שמח 'פיסת חיי'ם'.. הנסיעה שקטה, קשה לדבר אחרי שרואים את הרב שלך במצב שלו.. הדיסק הסתיי'ם, אף אחד לא טורח להחליף. עדיף ככה-שקט. "הילל," אני שובר את השתיקה הרועמת "ידוע לך על משהו מחר בישיבה?" "לפי מה שהבנתי יש סדר לימוד לעילוי נשמת הרבנית. ולא חובה להשתתף." "אההה, ומה בסוף עם המשלחות לניחום אבלים, הרב הסכים?-שמעתי שהוא התנגד קצת" אני יודע שלהילל יהיו את התשובות הכי מעודכנות, הרי הוא בן בית.. "הוא לא ממש מרוצה, אם הבנתי נכון מהרב יגאל יעשו את זה, אבל לא ממש כמו שרצו, רק תלמידים שירצו ורק המספר הדרוש להשלים מניי'ן, כל השאר שרוצים "להתראות! גבע, תעשה טובה, אתה המומחה תעדכן אותי בסוף מה עם חומש" "סבבה, אני אסמס לך. לילה טוב!" הילל יורד. אנחנו ממשיכים. "גבע, העלי'ה הערב ממש חשובה לך?"אבא מנסה להבין אותי "אבא, כבר אמרתי לך כל עלי'ה חשובה, ובמיוחד בזמן לימודים כשיש מעט מאוד חבר'ה שיכולים ופנויי'ם לעשות את זה!" שאבא יי'תן לי! פליז!! "טוב, אני אספר לך עכשיו. אבל כמה תנאים: א.אתה לא מתווכח איתי עכשיו, אני נוהג ולא פנוי לזה, אם הוויכוח כ"כ חשוב תשאר אחרי שנודיע לכולם ותעלה מחר. ב.אתה נכנס, אורז את הדברים שלך והולך בלי שומדבר באמצע! ג.אתה נותך לי לסיי'ם הכל ואז תשאל שאלות, ותזכור-שאלות ולא וויכוחים." "טוב, סבבה" וואי, זה ממש ממש רציני.. "גבע, עברו שנתיי'ם וחצי מאז התאונה והרופאים אמרו שאמא לא תוכל ללכת. עשינו הכל כדי למצוא את הרופא שיבדה את זה והסכמנו לשלם על זה את מיטב כספנו, חיפשנו חודשים שלמים גם כשהיי'תי מובטל עשינו זאת כדי שלאמא יהי'ה את הטוב ביותר. ובסוף-מצאנו,לפני כשלושה חודשים פנינו לרופא בשם נפתלי זוהר ולאחר תור של כחודש הוא אמר שאכן, נמצא בעבר פיתרון לפגיעה ושעשרה אנשים הצליחו להחלים מהפציעה." כאן אבא עצר לרגע משטף דיבורו. הגענו. אני נכנס הביי'תה במהירות, שולף את התיק הקבוע מהארון, עוד נשארו בו השק"ש,המצלמה והערכת קפה מהעלי'ה שעברה, אני נזכר איך איבדתי את השורש. לא נורא, אני אסבול את הנעלי הרים שמאיר הוריש לי מ'ימי בחרותו' כפי שהוא נוהג לקרוא לימים האלה.. מכניס עוד כמה דבריםאני מעיף מבט אחרון ברשימה הקבועה שעל הארון, לא שכחתי כלום, מתקשר למטה לברר אם צריכים משהו, תפוס, טוב, אני לא היחיד בעולם.. אני יוצא, אומר לאבא בהצלחה, יצאתי.מהרהר בכך שלא הספקתי להתקלח, לא נורא, מקסימום לאיזו משפחה חביבה ב'שבי' ועושים מקלחת חמימה.. הילל מחכה לי בחוץ עם אח שלו הגדול. אני חושב על כך שאחיי' הגדולים עוד מעט ישמעו את מה ששמעתי לא מזמן.. יערה מסמסמת לי שהיא לא מבינה איך הצלחתי לצאת מה'הודעה החשובה' אני לא עונה לה, מקווה לא להרוס את המצברוח בזמן שנותר לה. מאיר מסמס 'דרך צלחה ולוואי והיי'תי איתך על האוטובוס!' משפחה של אסאמאסים-הילל צוחק עליי' אחרי חקירה ממי ההודעה.. הוא ממשיך לדמיי'ן שאני בקשר עם מישהי, גם אחרי שהסברתי לו אחת-אחת ברשימה של הפלאפון מי זאת הוא עוד לא מאמין, בסדר, לא רוצה לא צריך. הגענו לשבי שומרון, שני דברים תמוהים בעיניי': א. איך עוד לא קיבלתי אסאמאס מיערה. ב.איך המשטרה עוד לא עצרה את האוטובוס. יורדים, מחכים לעוד שני מיניבוסים בגלל הציוד שבפנים ומתחילים לעלות. אני עוזר מדריך בגלל הנסיון שרכשתי. אורות כחולים. נכנסים לאחד המטעים תוך שנזהרים לא לפגוע בפרי אחד אפילו. גזל. אחד השעונים מחזיר אור לפנסים, המשטרה-עלינו. סופרים עד 10 וכל אחד מתעופף לו למקום אחר בשקט הכי שקט שיש.פתאום המשך יבוא ב"נ ובע"ה בקרוב! פרק1

פרק 22 איכס. היום למדנו על קורבנות. זה סתם מגעיל אותי כל העניין הזה. אני חטאתי, והכבש יכפר. זה דוחה. יש בזה חוסר הגינות מסוימת. אני לא מבין איך אלוהים הרחום והחנון, לפי כל מה שמטיפים לי כל הזמן, יכול להרשות דבר שכזה. אולי, אחרי הכל, הוא לא רחום וחנון. שהריי הוא זה שציווה לעשות את זה. אותי זה דוחה. כל הציוויים המזעזעים האלו. זה לא שאני לא אוכל עוף, אבל מכאן ועד הריגתו כדי לכפר עליי... איכס. יופי. עכשיו סוף סוף אני יכול לחזור הביתה מהישיבה. אבל... אני שומע יללות מתחננות כאלו. של חתול. שנייה נלך לבדוק מה יש לו. אולי... לא יודע. איכס!! הילדים האלו פשוט מתעללים בו! מגעילים. חושבני שיש מצווה לא להתעלל בחיות. אז למה אני רואה כאן דתיים מתעללים? איפה הדת שלהם עכשיו? האא? מסתבר שהם דתיים רק כשזה יוצא להם נוח. כשזה לא יוצא להם נוח אז הם מוותרים על מצוות, שהן בין החשובות ביותר, לדעתי. לעזאזל!! מה עושים עכשיו? צועקים עליהם? אין ברירה. חייבים לצעוק עליהם אם רוצים שהם א ו ל י יפסיקו את ההתעללות האכזרית שלהם בחתלתול. "ילדים!!" איזה עיניים תמימות הם מרימים אלי. אפילו לא מבינים מה רע במה שהם עושים! רשעים. "מה?" איזו תמימות! לכל הרוחות!!!! "למה אתם מתעללים בחתול? זאת עבירה!!" הם מושכים בכתפיהם. מרגיזים ורשעים. לפחות הם עזבו אותו סוף סוף בשקט. את החתלתול המסכן. אני עייף. אולי כדאי לי לישון? הכי טוב לי. מה אני צריך עכשיו להיות עייף? אני סתם אעשה שטויות. _____ _______ _______ לא הצלחתי לכתוב ארוך יותר, עמכם הסליחה

להיות דתי זה עונש? פרק 21 לילה. אני אמור לישון, אבל הרבה יותר מתאים לי לחשוב עכשיו על המצב שלי. אני חושב שעלי לנתח אותו. אז ככה: יש לי משפחה שחזרה בתשובה, יש לי חבר שגם המשפחה שלו עשתה את הצעד המגעיל הזה. העבירו אותי, סוף סוף, לישיבה לבעליי תשובה שרציתי. אהה, והחבר שלי, החוזר בתשובה – הוא חבר חדש בשבילי. זהו, ניתחתי, אז מה זה אומר לי? אני לא מצליח להירדם! אז מה אם כבר אחריי 12 בלילה? אני לא נירדם! אוף! מה אני אעשה? ניסיתי לחשוב, לשכנע את עצמי שזה מה שאני רוצה לעשות, ולכן אני לא ישן, אבל שיקרתי לי. לא שקר נוראי, אבל... אוף! אני חושב כבר שטויות מרוב עייפות. מה לעשות?! וואי! כבר בוקר. כנראה שבסוף כן הצלחתי להירדם, מעניין מה השעה. למה לא העירו אותי? הם לא רוצים שאלך לתפילה?? "אופק! קום! תפילה!!" אז כן מעירים אותי לתפילה בבית הזה... כבר חשבתי שנטשו את זה... סתם. קשה לי להאמין שישכחו משהו כל-כך חשוב. בענייהם. "אופק!!" " א נ י ק ם ! ! ! " זהו. חייבים לקום. אין לי שום ברירה... גיחכתי לעצמי בשקט, כאילו שלרגע חשבתי שתהיה לי ברירה. זה היה צפוי שאני אאלץ לקום לתפילה. אבל מאז שמצאתי את החבר החדש שלי, אז כבר פחות מפריע לי ללכת לישיבה ולתפילה. גם העניין שראיתי את ה'סרוגים', כמו שנוח לי לקרוא להם, מקל עלי. אולי גם אני אהיה כמותם. אני אוכל לחזור לידידות שלי... אולי. הלוואי. "היי, אפיק!" "היי, אופק, מה המצב?" "הכל סבבה, ת'שמע, אלה ששמה, מימין, הם אותו ציבור ותנועה שראינו אתמול?" "זה נראה שכן, למה אתה שואל?" "הם לא אמורים להיות מעורבים? בנים ובנות ביחד?" "כנראה שלא. למה, מה חשבת?" "אהה... לא חשבתי כלום. רק שכנראה גם אצלם לא עדיף לי להיות" "אולי..." משך אפיק בכתפיו. התגובה שלו הייתה קצת מרגיזה, ציפיתי להסכמה, וויכוח, או משהו אחר, יותר משתתף ממשיכת כתף ו'אולי' ספקני. "ת'שמע אני מזה מקווה שיהיה טוב היום. לא ישנתי נורמאלי בלילה בכלל!" "מעניין, גם לי השינה לא הלכה הכי טוב שבעולם" "אז אולי יש לנו טלפתיה?" קרצתי לעברו, "אולי..." פיהוק רחב כמעט וקרע את שפתיו. החלטתי לשתוק, ודיי. הוא ממילא לא מרוכז מספיק כדי להגיב לי לעניין. אז כדאי לי להתרכז במה שקורה סביבי במקום בו. זה תמיד היה לי כל-כך כיף וכל – כך נחמד לעקוב אחריי הטבע. בעליי חיים תמיד משכו אותי, אבל ההורים שלי לא רצו. הם החליטו שזה לא בשבילי. הם חשבו שאני רגיש. תמיד היה לי קשה לראות בעל-חיים ברחוב ולא לאסוף אותו אליי הביתה, על-מנת לחטוף גערות מהוריי, תמיד היה "אופק? כמעט הגענו, במה אתה שקוע לך שם?" "בכלום. תאמין לי שממש בכלום." "כן?" צחק אליי אפיק בשובבות "דווקא היה נראה שאתה מאוד מאוד שקוע במשהו..." "בנוף" עניתי, בלי לחשוב, אפיק צחק בקול. הרגשת עלבון קלילה פשטה בי למשמע לגלוגו, "מה אתה חושב? שאף פעם לא ראיתי נוף שאני יכול להרהר בו עכשיו?" "אוקי, צודק, צודק. לא התכוונתי לפגוע, אם נפגעת בכלל." "זה בסדר." עניתי מעט מהיר וקריר מתמיד, וכשאני חושב על זה – אז מה זה מתמיד? אני מכיר אותו כולה יום אחד, וזה היום השני. בסך הכל. טוב, אנחנו מגיעים לישיבה. איזו תפילה משעממת התפילה הזאת! למה בכלל קבעו נוסח אחיד? לא יכלו לתת לכל אחד להביע את רחשי ליבו לפי איך שבא לו? למה אני חייב להגיד לאלוהים את מה שהרבנים הכתיבו לי? לא רוצה. שהם בעצמם יתפללו את מה שאני מכתיב להם. אומרים לי שאני תינוקי בכל פעם שאני מעז להשמיע את דעתי הזו. וזה מרגיז אותי. ומאוד. הם צריכים לשחרר ממני קצת לחצים! למה הם לא מבינים את זה לבד? למה אני צריך להסביר להם, חוזרים הביתה... אומנם לילה כמעט, אבל לפחות זה הביתה. לא עוד ישיבה משמימה ליד השולחן... לא... הדבר הזה... נו... ה... איך קוראים לזה?! אהה... הסטנדר. אפשר לרבוץ בנחת על הספה, ולעלעל בעיתונים שנשארו משבת, לפחות עיתונים עוד יש לנו. אומנם של 'דוסים', אבל עיתונים. לפחות. "שלום!!" "שלום אופק, נו איך היה לך היום בישיבה?" "בסדר, ולך איך היה בעבודה?" "גם בסדר." "אבא עוד לומד?" "כן, למה?" "סתם. כי לא ראיתי אותו." "אהה" יופי, אני לבדי. ננסה את אחד הספרים שההורים האלו זרקו לי לכאן. ננסה. שמורות עיניים זהו דבר שנוטה להיעצם גם כשלא חפצים בכך. _______________________________________ _____________________________________________ סליחה על ההפסקה הארוכה כל כך...

המשך, זה היה הרגע הכי שמח בחיים של בתאל. היא עמדה שם עם הגביע הענקי, מול כל האנשים השמחים. כולם חיבקו אותה והציפו אותה באהבה. היא הייתה רטובה מהשמפניה שעפה לכל הכיוונים אבל היא בכלל לא הרגישה את זה. היא לא הרגישה כלום, חוץ מהשמחה הגדולה. רק חבל היה לה שסבתה לא נכחה שם, סבתא שלה גרה בארה"ב ובתאל העריצה אותה ממש. בכל הזדמנות היא קנתה לה מתנות ענק והזמינה אותה לחופשות. לפני כשש שנים סבתא שלה נהרגה במגדלי התאומים, שלוש שעות אחרי זה במלון, כל הלובי היה נראה כאילו שהם נמצאים בישראל ולא בצרפת. כל החברות שהגיעו איתה לצרפת וכל המשפחה הענקית שלה היו שם וכולם חגגו בשבילה. הלובי היה מוצף בעברית. מכל פינה צצו ועלו ישראלים. אמא שלה לא הפסיקה לבכות מאושר, ואבא שלה כל הזמן חיבק אותה בחיבוקים חזקים ומחממים. אביה נתן לה לדבר בטלפון עם ערוץ 10 הם רצו לשמוע איך היא מרגישה ומה עובר עליה לאחר הזכייה המרשימה כל-כך. אחרי זה התקשרו אחרי שהשעה הייתה כבר ארבע לפנות בוקר נגמרו החגיגות והם עלו לחדריהם. כולם היו כל-כך שיכורים שאין לה מושג איך הם בכלל הצליחו למצוא את החדרים. כשהם הגיעו למסדרון היא פתאום ראתה שהם כולם ביחד. זה לא הפעם הראשונה, אבל עכשיו הם ממש מאושרים ביחד. אבא שלה, אמא שלה, שירה אחותה הגדולה שהיא כל כך אוהבת, ושתמיד עודדה אותה ועזרה לה, נדב אחיה שנמצא בצבא ואת כל הרגילה שלו הוא בזבז בשבילה, נעה אחותה בכיתה ה' שמעריצה היא נכנסה לחדר, הורידה את החולצה המלוכלכת מזיעה, שמפניה וכמה טיפות דם מהקרב. ופתאום היא ראתה שיושב בכורסה מולה מישהו. מרוב שהיא הופתעה היא סגרה על היד שלה את ידית הארון בעוצמה כזו שגרמה לאצבעות שלה להישבר כמעט. היא צעקה מהכאב החד שאחז באצבעותיה והאיש נעמד פתאום. היא שיערה שהוא היה בסביבות גיל החמישים ופשוט פחדה ממנו. שערותיה סמרו מרוב הפחד שהיא חשה. הם היו לבד בחדר. היא והוא. הוא יכול היה לאנוס אותה ההמשך יבוא.

בתאל התעוררה מאושרת. סוף כל סוף היא חוזרת לאולפנה. היא התגעגעה לאווירה, היו אלה ימי אלול המאוחרים והאווירה התורנית הייתה חזקה מתמיד. היא נזכרה בסליחות שערכו בשעות הבוקר המוקדמות, בשיעורים ובשיחות המחזקים על אמונה, בסיפורים ששואבים אותך עמוק אל אבא שבשמיים ובתחושה שאלוהים נמצא ממש לידך ומחכה רק לתפילה שלך. לאותה תפילה עמוקה שבאה היישר מתוך הלב. אמה הסיעה אותה לאולפנה, בדרכן הן התווכחו את אותו ויכוח ישן ומשעמם על האם מותר לאמה לשמוע את הזמר אייל גולן. אמא שלה טענה שאייל גולן הוא אחד הזמרים המרגשים ביותר של דורנו ואילו בתאל טענה שהוא סתם ערס מגעיל, ולפעמים הוסיפה במעט הומור, שאולי לימינו זה טוב... תמיד הוויכוח נגמר בכך שאמה תשמע את השירים שלה ובתאל לא תתערב, אלא תשמע את השירים שהיא אוהבת (ותוך כדי כך הפעלת שירים שלו ברדיו בשיא הווליום). היא הגיעה לפנימייה וכל הדלת של החדר שלה הייתה מלאה בשלטים מעודדים שהציפו אותה בעוד אושר בלתי נגמר. היא נכנסה לחדרה (שבהעדרה בלט בו אי-הסדר של חברותיה...), ההתרגשות מסביבה הייתה קיימת ובולטת והיא רק חיכתה כבר שהכל יחזור לשגרה. השיעור הראשון היה שיעור באמונה. המורה לימדה מתוך ספר מוזר בשם "זרימה שוטפת" הספר היה בעיקר על ההתמודדויות שלנו עם משברים בחיים. בין הקטעים שהיא אהבה היה אחד בולט שהיא התחברה אילו. כשהיא הייתה בחו"ל היה לה כמה לילות של עצב וגעגוע. המשפחה שלה הגיע בשבילה רק לגמר. עד אז היא הייתה שם לבדה, וחוץ מהמאמנת שלה היא לא הכירה אף אחד. הקטע מדבר על התמודדות ארוכת טווח עם עצב: נשמה טובה! איך אני עובר את תהליך הגמילה מעצבות? גלים של עצבות, תמיד, דוהרים אלי לאמלל אותי! כדי להיגמל מההרגל להתאמלל אני זקוק, לחיזוק אמונה איתנה, עם שורשים מעמיקים, דרושים שני יסודות עיקריים! 1) פרש של רפש של נפש 2) 2 להשתלב בתנועה לחיים היסוד הראשון נובע מתוך חוק טבע שאומר: "כל חוויה כואבת, חייבת אוזן קשבת!" כל חוויה כואבת שחוויתי מהרגע שהגעתי לעולם הזה, השאירה בתוכי משקע עכור המעכיר את מצב הרוח שלי! למשקע הזה אני קורא: רפש של נפש! גיליתי, 3 דרכים שעוזרות לי להפריש את הרפש הזה! לבצע פרש של רפש של נפש... מיצחק אבינו אני שואב את הכוח לצאת אל השדה לשוח עם מי שנוטע בי אוזן ויודע להקשיב. מדוד המלך אני שואב את הכוח לשפוך דמעות ולומר איתו יחד " אשחה בכל לילה מיטתי בדמעתי" משלמה המלך אני שואב את הכוח להשיח את הלב ולומר איתו יחד " דאגה בלב איש ישיחנה" וכאשר אני זוכה להזדכך ולבצע פרש של רפש של נפש אני יכול לבסס את היסוד השני, להשתלב בתנועה לחיים!... (בן יוסף דוד) אדם צריך להתבודד כל יום! אדם חייב לדבר עם אבא שבשמים כל יום, שיחה אמיתית מעומק הלב! קריאת פסוקים בתפילה לא מספיקה בשבילו כלל! ה' הוא לא כספומט, שאתה מתפלל מה שחייב בלבד, ומייד יוצא לך השטר שבקשת, יש עניין שהצרות שלנו באות בשביל התפילה! בשביל הדיבור עם אבא! שואלים בגמרא למה כל האמהות היו עקרות? אלמלא היו עקרות לא היו מתפללות!!! כמה ה' מחכה לתפילה שלנו, כמה הוא משתוקק לשיחה קטנה, כמה הוא רוצה לשמוע אותנו אדם צריך להביע רגשות, אדם צריך לבכות. בכי זה לא פגיעה בכבוד העצמי! אדם שמסוגל לבכות זה אדם שמסוגל לשמוח. אדם שלא מסוגל לבכות לעולם לא יהיה בשמחה אמיתית. העוצמה של הבכי היא ענקית. כאשר האדם בוכה הוא מסוגל להביע את הצער, כאשר אדם מסוגל להביע את הצער הוא משחרר אותו! וכך הוא לא שוקע בתוכו. אדם חייב לדבר על הצרות שלו. מוכרח ממש. לצאת לדבר עם אבא בשדה זה טוב, לדבר עם עצמך ואפילו אם תגיע למצב של בכי זה טוב, אבל זה לא מספיק. כי עם כל הכבוד להידברות שלך עם ה' בשדה בסופו של דבר ה' לא עונה לך, ה' לא מכוון אותך, ה' לא אומר לך מה נכון ומה לא. כך גם בהידברות עם עצמך... אדם לעולם לא ישפוט את עצמו. כי הוא לעולם לא יגיע לדין צדק. לכל אדם יש אמפטיה כלפי עצמו ואותה אמפטיה פוגעת בכושר השיפוט שלו. יש רק כאשר אדם מגיע לשלושת ההידברויות האלה עם ה', עצמו והחברה רק אז הוא מסוגל להשתחרר מהרפש של העבר. זה היה תוכנו של השיעור. שיעור מאלף ביותר. בתאל לקחה את השיעור הזה עמוק לליבה. נכון שהיא כמעט אף פעם לא הייתה עצובה אבל היה חשוב לה להעניק לעצמה בסיס חזק של שמחה. שבשעת משבר היא פשוט תוכל להשתחרר מזה מהר ככל האפשר. השמחה זהו הבסיס לאמונה. בלי שמחה הכל פשוט קורס. נשבר. נעלם. האמונה, המשפחה, החברה הכל נופל כאשר העצבות מגיעה. במשך כל אותו יום נתקע לה אותו המשפט בראש: "אין ייאוש בעולם כלל" ההמשך יבוא.

המשך, פיטר לא הבין מה עושה בן אדם זר על מיטתו. כשלפתע פתאום החל האיש לדבר ופיטר שממש לא ציפה לזה קפץ אחורנית בבהלה ונתקל בדלת. "היי נעים מאוד" אמר האיש, "מי אתה?" שאל פיטר במהירות, בראשו הוא חשב שהוא יודע מכבר את התשובה. האדם הזה היה מוכר לו. הוא הבין שבוודאי הוא איזה אחד שאביו חייב לו כסף מההימורים או, לחילופין, איזה אחד שאחיו עיצבן בשעות העישונים היומיים שלו. "אני לא מוכר לך?" שאל הזר, "קצת" ענה פיטר, עדיין לא מזהה "אולי תנסה להיזכר עוד קצת?" הציע האיש לפיטר שאימץ את ראשו היטב, אך לא הצליח להיזכר בו. "לא! אני לא זוכר." ענה פיטר. "טוב." אמר האיש וחייך "אני ג'נרל ג'ון ג'יסון מפקד הכוחות המיוחדים של ארה"ב" פיטר לא האמין למשמע אוזניו. זה לא יתכן הוא חשב. אבל התמונות מהטלוויזיה אמרו לו אחרת, הוא אכן זיהה אותו משם. "וואו..." פלט פיטר, מתקשה להאמין. "אממ... אז מה אתה עושה כאן?" גמגם פיטר, לא מבין בעליל. האיש החל לצחוק קצת... ואחר אמר לפיטר: "אולי אתה רוצה לשבת לפני שמדברים?" "בסדר..." פיטר אמר בתמיהה קלה והתיישב בכסא שממול מיטתו שעליה שכב לו הג'נרל. "טוב אז נתחיל מההתחלה." אמר הג'נרל. כמו שאתה יודע הצבא, לצערי, לא משהו בזמן האחרון. עיראק, סודן, אירן, ואפילו רוסיה... זה רק המדינות העיקריות שעומדות בסכסוך איתנו. ניסינו בהרבה דרכים לטפל בבעיות הללו, אולם אף אחת מהן לא הצליחה במיוחד. בעיראק עד עכשיו נהרגו כבר כ 3000 חיילים, בדיוק כמו מספר ההרוגים שהביאו אותנו לצאת למלחמה הזאת ב11 בספטמבר. בסודן הרג החפים מפשע לא מפסיק וישנם אלפי אלפי פליטים, אירן מאיימת על כולנו עם פצצת האטום שלה, ולא בחודשים האחרונים החלטנו ללכת על דרך חדשה ללחימה בטרור, במקום לאבד אלפי חיילים בקרבות שהם דיי אבודים מראש, החלטנו לקחת קבוצה מיוחדת של 15 אנשים ולאמן אותם ברמה הכי טובה שאנחנו רק יכולים. מה שאומר שצריך להשקיע משאבים של מיליונים רק בהם ולתת להם לטפל בטרור בצורה נקודתית. כמו שאני מניח שאתה יודע לכל האויבים שלנו יש משהו משותף: כולם חברי אלקעידה. הארגון הזה לקח לו למטרה לפגוע בנו כמה שהוא רק יכול. יש להם פיטר לא ממש הבין. "אבל מה זה קשור אלי?" הוא שאל בתימהון שהלך וגבר מרגע לרגע "אתה נבחרת להיות ביחידיה שלי, ב15 חיילים המדוברים." השיב הג'נרל בחיוך מנומס. פיטר לא הבין כלום. "אני מתוך כל העם שלנו מתאים ל15 הכי חזקים? אני בן 16 יותר טוב מלוחמי מארינס ששנים מתאמנים?" הג'נרל התחיל לצחוק שנית... "אתה יודע שכל הלוחמים האלה התחילו כמוך נכון? אם תצליח להגיע לרמת כנות אמיתית עם עצמך אתה הרי יודע שאתה מהאנשים המוכשרים ביותר שכאן." זה לא הגיוני חשב פיטר לעצמו. "אולי אני משחק כדורסל טוב ואפילו נמצא בכושר לא רע. זה לא הופך אותי לכזה." ג'ון המשיך לצחוק... "אני אהפוך אותך לכזה. תוך שנה של אימונים אצלי ואתה תהפוך להיות לוחם יותר טוב מכאלה במארינס שנלחמים שנים..." משהו עדיין לא הסתדר לפיטר בראש. "איך זה יכול להיות שכל החלום שלי זה להגיע לצבא ולהילחם בעיראק ופתאום באמצע יום ראשון אני חוזר הביתה מהלימודים ורואה ג'נרל במיטה שלי שפוקד עלי לחסל את ארגון אלקעידה... " הג'נרל הסתכל עליו במבט מבין ואחר אמר לו: "לא הכול אתה יודע פיטר... מתי שהוא בעתיד אני מבטיח לספר לך את זה. כרגע אני רוצה לדעת אם אתה מוכן נפשית להיכנס לאימונים האלה". לפיטר לקח פחות משנייה לענות "כן ג'נרל, אני מוכן." "אם כך, אני אבוא לאסוף אותך בעוד שבוע. הכנתי לך כאן רשימה של דברים שאתה צריך להכין לעצמך". פיטר שלא ממש הספיק לעכל את הדבר המפתיע הזה פשוט שמח. סוף סוף משהו טוב קורה בחיים שלו. הג'נרל נעמד והתקדם לדלת, פיטר קם גם ויצא איתו מהחדר. במסדרון, הג'נרל שאל אותו "מוזר שכל המשפחה שלך לא בבית? " "כן" פיטר אמר, זה מוזר... אבל זה החלק הכי נורמאלי בכל הסיפור כאן..." ג'ון חייך חיוך גדול וענה "המדינה מימנה להם בית מלון לשבוע, אתה תהיה איתם ביחד. אני רוצה שיהיה לך משהו טוב להיזכר בו אחרי שתיכנס לאימונים. זה ממש ממש לא הולך להיות קל." את פיטר לא ממש עניין בית המלון, הוא כבר חיכה לעבור לצבא. לממש את חלומו הגדול. "איפה אנחנו הולכים להתאמן?" פתאום הוא נזכר במלא שאלות שיש לו. "אנחנו הולכים להתאמן בכל המדינה. עקרונית הבסיס הולך להיות ברוד איילנד אבל האימונים הולכים להתפרס בכל מיני מקומות במדינה. אבל אל תדאג, את כל השאלות שיש לך יספקו בעוד שבוע בדיוק " אמר כאילו קרא את מחשבותיו. "טוב" אמר ג'ון "המונית מחכה לך כאן. בעוד שבוע בערב תבוא מונית לאסוף אותך לשדה תעופה. להתראות..." "ביי" אמר פיטר ויצא למכונית בדילוגים... סוף סוף משהו בחיים שלו מסתדר. ההמשך יבוא.

לאחר דקות ספורות שבה דיאנה. "ובכן, ננסי עסוקה מעט אולם היא תוכל לקבלך." איילין פסעה בעקבות מלוותה אל תוך הבנין כשליבה הולם בפראות. דיאנה ניגשה אל הדלת הראשונה שניצבה לימינן ונקשה עליה, אחר מיהרה לעזוב. "יבוא",נשמע קולה של ננסי. ביד רועדת פתחה איילין את הדלת ונכנסה אל משרדה של ננסי. אולם ננסי היתה שקועה כל-כולה בכתיבת מכתב. "מי נמצא כאן?" תמהה משלא שמעה מאומה ואז נשאה את מבטה מן המכתב. לרגעים אחדים נותרה על מקומה כמשותקת ,אולם עד מהרה זינקה מכיסאה והתחבקה ממושכות עם איילין. לבסוף הרפתה מעט מאחיזתה : "איילין! איזו הפתעה לראותך! לא ציפיתי שתגיעי לכאן כה מהר... למען האמת, טרם שהגעת לכאן הייתי עסוקה בכתיבת מכתב עבורך בכדי שתקדימי את בואך לכאן, אולם את הקדמת אותי! ננסי סקרה בחטף את דמותה של איילין. "הנני זוכרת שתמיד סלדת מגוונים כהים. מדוע הנך לובשת שמלה כה כהה?" התפלאה ננסי. איילין בלעה גוש מכאיב שעמד בגרונה ואחר השיבה ," עוד אספר לך על כך ביום מן הימים , אולם כעת ברצוני להכיר את חניכותי",קולה היה תקיף והחלטי וכן הבעת פניה. "תכף אשלח לקרוא לאם הבית" ננסי נטלה את הפעמון אשר היה מונח דרך קבע על מכתבתה וצילצלה בו פעמים מספר. באותו רגע ממש נשמעו נקישות על הדלת. "כן" השיבה ננסי. הדלת נפתחה בידי אישה גוצה ובריאת בשר לבושה בשמלת פשתן תכולה. הבעת פניה הקרינה טוב לב. "שלום לך ננסי ושלום לך עלמתי- פתחה אם הבית סמנתה-רציתי להתייעץ עמך אודות האומנת החדשה שאמורה להגיע לכאן. עליה להקדים את בואה!" ננסי החוותה בידה כלפי איילין- "הנני מציגה בפניך את האומנת החדשה שלנו, העלמה איילין הריסון." סמנתה חייכה בשביעות רצון- "הו, נפלא!כבר התחלתי לדאוג בענין זה. נעים לי מאוד להכירך עלמתי . בואי עימי ואראה לך את חניכותיך. הן שוהות כרגע בחדר המשחקים, ולאחר מיכן אראה לך את חדרך." השתיים עזבו את המשרד. סמנתה הובילה את איילין דרך סבך מסדרונות עד אשר הגיעו אל מסדרון פינתי מבודד מעט. "זהו אגף המגורים. חדרך מצוי בקצה המסדרון וחדר המשחקים סמוך אליו. " - והיכן מצוי אולם השינה של חניכותי?" שאלה איילין " האולם אף הוא סמוך לכאן, אראה לך אותו." לאחר דקות נוספות של הליכה נעצרו איילין וסמנתה מול זוג דלתות כבדות. אם הבית חייכה בעידוד אל איילין ופתחה את הדלתות לרווחה. לעיניהן נגלה אולם רחב-ידים מחופה כולו בשטיחים בגווני פסטל רכים. בפינות האולם ניצבו שידות מגולפות אשר הכילו משחקים רבים, ובמרכז האולם התגודדו עשר ילדות שקועות כל כולן במשחק מרתק. כולן היו לבושות בשמלות פשתן כחולות זהות בתוספת סינרים לבנים לכל אורך השמלה רכוסים מאחור בטור כפתורים. שערן היה קלוע בזוג צמות קשורות בסרטי משי כחולים, והיו נעולות בנעלים גבוהות ושחורות בעלות שרוכים. סמנתה מחאה כף ובבת אחת הסתובבו כולן לעבר מקור הקול. "שלום לכן ילדות! זוהי האומנת החדשה שלכן. אימרו יפה שלום והציגו את עצמכן!" כמו לפי אות מוסכם מראש נעמדו כולן בשורה ישרה ואמרו במקהלה:" שלום לך האומנת!" אחר פסעה קדימה ילדה אדמונית עם נמשים מרובים על פניה והציגה את עצמה- "אני נאן" לאחר מיכן הציגו שאר הילדות את עצמן על פי סדר עמידתן: באת, לין, מאג, בטי, אמי, דיאן, ג'ו, סוזן ודבי. "הנכן יכולות להמשיך לשחק- פנתה אליהן סמנתה- אומנתכן איילין תבוא לקרוא לכן בעוד כשעה ומחצה לארוחת הערב." סמנתה הובילה את איילין אל סוף המסדרון ונעצרה ליד אחת הדלתות. היא שלפה מכיס שמלתה צרור מפתחות מרשים למדי ופתחה את הדלת. איילין ראתה מולה חדר רחב מרוהט בטוב טעם. "האם החדר מוצא חן בעיניך?"שאלה סמנתה -כן, בהחלט, תודה לך. סמנתה חייכה בנדיבות והותירה את איילין בגפה. מזוודתה ותיק היד שלה ניצבו בסמוך לדלת. איילין ניגשה אל מיטת האפיריון המהודרת שניצבה במרכז החדר ונשכבה עליה בליאות. עד מהרה שקעה בשינה עמוקה.

על הרכבת -בדרך ללונדון/1838 עצירתה הפתאומית של הרכבת גרמה לנוסעים להיטלטל על מקומם. איילין נחרדה לרגע ונפנתה אל הנוסעת ההדורה שישבה למולה: "שמא הנך יודעת מדוע נעצרה הרכבת?" הנוסעת מילמלה דבר-מה בלתי נהיר ואיילין הסיקה מכך כי כנראה איננה דוברת אנגלית. באותו רגע נפתחה דלת הקרון ובפתח ניצב הכרטיסן. "גבירותי הנכבדות! אינכן צריכות לחשוש, אירעה תקלה קטנה ברכבת ובעוד זמן קצר תתחדש הנסיעה." איילין נרגעה קימעה. היא נטלה את תיק היד שלה והוציאה ספר עב כרס שעסק בתולדותיו של המנזר סן-פטר. כעבור שעות אחדות נעצרה הרכבת לבסוף בתחנתה הסופית בלונדון. במאמץ רב פילסה לה איילין דרך בינות לאנשים הרבים אשר מילאו את התחנה , כשהיא אוחזת בחפציה בחוזקה. בסמוך ליציאה הבחינה בטור כירכרות. היא ניגשה אל אחת מהן ופנתה אל הרכב שניצב לידה- "קח אותי אל מנזר סן-פטר בבקשה". לאחר נסיעה קצרה למדי נעצרה הכרכרה בסמוך למבנה אבן קודר ואיימתני. איילין נטלה את חפציה וירדה מן הכרכרה. היא ניגשה אל חומת האבן שהקיפה את המנזר ,נקשה במצילה והמתינה. חרך צר נפתח למולה וקול בס שאל:"את מי הנך מחפשת?" - האם אפשר לקרוא לנזירה ננסי ברנר? "המתיני מעט", השיב קול הבס. כעבור רגעים מעטים נפתח השער בידי נזירה צעירה בעלת הבעה מיוסרת ולמודת סבל. "במה אוכל לעזור לך?"שאלה בטון אדיש משהו. -הנך יכולה בבקשה לקרוא לנזירה ננסי ברנר?-שבה איילין על בקשתה "הנזירה ננסי נמצאת בבית היתומים הסמוך" איילין הופתעה- "בית היתומים איננו ממוקם בתוך המנזר?" "לא- השיבה הנזירה- בואי עימי בבקשה, אקחך אל בית היתומים. מדוע הנך מעוניינת להיפגש עם ננסי?"- נימת סקרנות השתרבבה אל קולה האדיש של הנזירה הצעירה אשר היתה לא אחרת מאשר דיאנה , חברתה של ננסי.(כזכור לכם התבשרה דיאנה אודות ביטול נישואיה. בעידודה של ננסי הצטרפה אל המנזר והפכה עד מהרה לנזירה מן השורה) "קיבלתי מכתב מננסי, פתחה איילין ואמרה, בו היא מבקשת ממנילבוא אל בית היתומים ולשמש כאומנת. אומנם הייתי אמורה להגיע לכאן רק בשבוע הבא, אולם החלטתי להקדים את בואי. הנני בטוחה כי היא תופתע כהוגן!" "אין לי ספק בכך" חייכה דיאנה קלות. השתיים צעדו כברת דרך קצרה ולבסוף נעצרו בסמוך לשער מתכת שחור. דיאנה נקשה על השער, אשר כמעט מיד נפתח בידי שוער בא בימים. חיוך האיר את פניו הקמוטות בראותו את דיאנה- "שלום לך עלמתי" דיאנה הנהנה בראשה והורתה לאיילין להמתין לה, "אלך לבדוק האם ננסי איננה עסוקה. מיד אשוב."

פרק 5 איש לא ידע מה קרה לחללית החדשה שנאס"א שלחה לחלל. הפרויקט עלה מיליוני דולרים, וכנראה ירד לטמיון. כמובן, אנשים צפו שיקרו דברים מהסוג הזה, אבל לא שיערו שזה יקרה כל כך מהר. "קורטיון" היה שמה של החללית. היא נשלחה לצאת את מערכת השמש, לחקור את מה שמעבר לה. היא נבנתה היטב, ואנשי הצוות אומנו כיאות. לא הייתה שום תקלה בהמראה, או בכל דבר אחר ידוע. היא פשוט נעלמה. זה אמנם לא הדהים את כולם, כי אין מכשיר קשר שיכול לתקשר במרחק כל כך הרבה שנות אור. האנשים שמונו לשבת בעמדות התקשורת כדי לתקשר עימה, חשבו שהיא התרחקה מידי, וזה מה שנמסר בתקשורת העולמית. אולם אנשי תחנת התקשורת "רודיוס 3" היו בטוחים בדבר אחר.הם אלה שתקשרו בינה לבין כדור הארץ. אבל הם לא סיפרו לאף אחד מה הם חושבים, או משערים. הם מסרו עובדה, והפרשנים בכדו"א פירשו אותה, כפי שציפו אנשי "רודיוס 3", בדרכם הפשוטה. הם היו אנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה, מדענים בקיאים בנושאים רבים. הם היו אנשי החלל, העילית שבעילית, ואילו "אנשי כדור הארץ" (אנשי "רודיוס" בעצמם המציאו מושגים אלו) או "עכברי הארץ" היו סתם אנשים פרימיטיביים. יש אצלם פשע, סמים, רצח, עולם תחתון, מחלות ועוד הרבה חסרונות. תחנת "רודיוס 3" הייתה בחלל כבר שלושים שנה, והם החלו לפתח לעצמם מציאות חדשה. אלה, ועוד סיבות אחרות, גרמו לכך שהם לא הועילו בטובם להסביר זה היה בערך יומיים מאז ש"קורטיון" עזבה את כדור הארץ. אישה אחת ,בשם אנג'לינה גרפ, עשתה את משמרתה באחד מחדרי הקשר של התחנה, והיא בדיוק התעוררה מתנומה קלה כששמעה צפצופים דקים, המורים על כך שקורטיון יוצרת קשר. מבעד לצפצופים הדקים והצורמים נשמע קולו של אחד מאנשי הצוות של החללית עם המון הפרעות ורעשים. אנג'לינה הזדקפה בכיסאה. "רודיוס 3, כאן קורטיון! אנחנו רואים עצם בלתי מזוהה, והוא מתקרב אלינו... חרוט... מתקרב... אנחנו מתכוונים לשלוח צוות... אנא השארו איתנו... הי, מי כיבה את האורות?..." אנג'לינה הצמידה את אוזנה יותר ויותר למכשיר. אך היא רק הספיקה לשמוע קולות הפרעה אחרונים והקשר נותק. מה שנשמע עכשיו היה רעשיו הרגילים של החלל. מה שבטוח, לא הצוות של קורטיון ניתק את הקשר. חשבה אנג'לינה. היא הזעיקה את כל מי שהיו ערים. תוך שניות החדר התמלא בגברים ונשים, כולם בעלי חזות מכובדת והבעה חמורה. פרופסור פוסטר, הקפטיין של התחנה, השתיק את כולם בהרמת יד אחרי שהקשיב להקלטה של קורטיון.(ליתר ביטחון, הכל היה מוקלט אוטומטית) "הקשיבו כולם, אני מפעיל את ההקלטה שוב, שכולם ישמעו אותה." כשההקלטה הסתיימה אף אחד לא דיבר, כולם חיכו למוצא פיו של פוסטר. "זה מספק הרבה חומר למחשבה," הוא אמר. "הם ניתקלו בדבר לא צפוי, החרוט הזה יכול להיות כל דבר. איננו יודעים כלום על מה שמחוץ למערכת השמש." "זה נשמע כמו תקיפה." אמר מישהו ופוסטר הנהן בהסכמה. "העצם יכל לגרום לכך, או מי שבתוך העצם." נשמעו כמה השערות, כגון שדות מגנטיים שיכלו להפסיק את הקשר, וגם את אורותיה של החללית לפי "מי כיבה את האורות", או תחזוקה כושלת של הצוות את מערכות החשמל... אך איש לא ידע מהי הסיבה בוודאות. לבסוף, אישה אחת אמרה:"פרופסור, מה אם החרוט הזה הוא יצור חיי, או שהיו בו יצורים חיים בעלי תבונה? היא בטאה את מה שכולם חשבו. פוסטר נעץ בה מבט קשה."אין לי שום הוכחה לזה. זה יכול להיות סתם דמיון מופרך של אנשים מארץ. אני לא קובע דבר, אבל חייבים לבדוק את זה." כולם הנהנו. "מרגע זה ואילך, "המשיך פוסטר "אנחנו נהיה בכוננות מלאה. עלינו לפקוח עיניים. אני מתכוון לשלוח את "סוריור 6 " לבדוק את העניין." וכולם ידעו שהוא מדבר על הרובוט שלו, שתוכנת לטוס בחלל למרחקים רוכים ולאסוף מידע. "אסור לנו לגלות לאנשים בכדור הארץ מה אנחנו משערים שקרה. אם הם יענו על כך, תהיה סתם פאניקה מיותרת. עדיף שרק אנחנו נתעסק בזה." "מה נאמר להם?" "לעת עתה, נאמר שהייתה כנראה תקלה טכנית והחללית התפוצצה. זה כבר קרה פעם. הם יאמינו לנו." לאחר כמה ימים, בכדור הארץ, דפקו שני גברים בדלת ביתם של יוני ודרו, כדי לבשר למיכל, אשתו של יוני ואמא של דרו, את הבשורה הקשה.

איילין פסעה הלוך ושוב לאורך המסדרון כשהיא מתוחה כולה. דלת חדרו של הלורד נפתחה בפתאומיות, והרופא כמעט שהתנגש חזיתית באיילין אשר עמדה בסמוך לדלת. "שמא נוכל להכנס לחדר כלשהו?" הצליח לשאול לבסוף איילין נכנסה עימו לחדר ארוח קטן ונעים. היא התיישבה בכורסת קטיפה טובענית אשר הדגישה עוד יותר את רזונה הקיצוני, וסימנה לרופא שישב אף הוא. לאחר שהתיישב כחכח בגרונו והחל מדבר: " ובכן, מצבו של אביך אכן בכי רע. אולם הנני סבור כי אשפוז בבית החולים כלל לא יטיב את מצבו, אלא רק יחמירו" איילין קמה ממקומה נסערת- " למה הנך מתכוון ? האם מצבו של אבי הוטב או שמא החמיר?" הרופא שתק כדג ונעץ את עיניו בשטיח. איילין חשה שדבר מה אינו כשורה -" אמור לי את האמת!- זעקה בקול לא לה- אל תייסרני לשווא!" הרופא נשא אליה את מבטו , והיא ראתה בהן כאב כן ואמיתי. ליותר מכך לא נזקקה, היא צנחה חסרת אונים על הספה הסמוכה וכבשה את פניה בכר, לבל יראה את דמעותיה שזלגו ללא מעצור. אולם ד"ר בדינגפלד שמע היטב את יפחותיה העזות. הוא חש חסר אונים, ולא ידע כיצד לנחמה בכאבה העצום. כאשר יצא מן החדר, הקפיד לסגור אחריו את הדלת ללא כל רחש. עד מהרה עלה על הכרכרה אשר המתינה לו בשערי הטירה, ולאורה החיוור של החמה אשר החלה לטפס אט-אט במעלה הרקיע, עזבה הכרכרה את אחוזת הרינגטון. בית היתומים סן-פטר/לונדון(הערה: בפרק הבא מסופר על מנזר רק לצורך נופך לסיפור ולא כדי לתאר את המנזר חלילה) קול נקישות עקבים הדהד במסדרון. היתה זו מנהלת בית היתומים ננסי ברנר ,אשר היתה שקועה במחשבות אודות אסיפת הצוות אשר נערכה אמש. עד לפני זמן לא רב היוותה ננסי חלק בלתי נפרד ממערך הנזירות של המנזר סן-פטר. אולם ביום בהיר וסתמי נקראה ננסי אל חדרה של אם המנזר, מגדה ווטסון. היא ניגשה ביראת כבוד ושאלה בטון תמה משהו- " מדוע קראת לי אימי? שמא עשיתי דבר מה שאינו ראוי?" מגדה חייכה קלות - לא עשית כל רע, יקירתי. כפי שהנך יודעת, מנהלת בית היתומים שכפוף אלינו חולה אנושות. לעת עתה אחותה ממלאת את מקומה, אולם סבורה הנני שתוכלי לנהל את את בית היתומים במקומה. הבעה אומללה עמדה בעיניה הכחולות של ננסי- "מדוע אני?" - הנני סבורה שתפקיד זה מתאים לך עד מאוד. אולם עדין הנך כפופה למנזר ועל כן, הנך מחוייבת בלבישת תלבושתך הקבועה. הנני מאחלת לך הצלחה רבה בתפקידך החדש. עד מהרה התערתה ננסי היטב בתפקידה החדש והתחבבה על הצוות כולו. דבר אחד העיב במקצת על שמחתה, העובדה שהיתה מנועה מלהינשא. ועל כן, את כמיהתה הרבה לילדים משלה המירה באהבת אין קץ ליתומים הרכים אשר תחת חסותה, והם מצידם השיבו לה אהבה רבה.

בשעה 4 וחצי ידידיה הגיע לבית של סבתא שלי. קצת פחדתי מהשיחה איתו. - "שלום, אמונה,מה שלומך?" - "ברוך ה', בוא תכנס.. סבתא ידידיה הגיע". - "אמונה, רציתי לשאול אותך על הקשר שלך עם סבתא שלך, הרבה פעמים אני רואה אותך ואת סבתא שלך יושבות בחצר במשך שעות מדברות וצוחקות ואני כל כך מקנא, כל כך הייתי רוצה לבד ככה סתם ופשוט לדבר עם סבא שלי. (הוא הרהר קצת והמשיך) גם סבא שלי ניצול שואה והוא פשוט לא רוצה לדבר על מה שהיה שם, נראה אבל שיש לו כל כך הרבה מה לספר." הוא נשם והיה נראה שהוא מחכה לתגובה שלי, אבל אני לא ידעתי מה לענות לו. הקשר עם סבתא לא - " ידידיה, אני לא כל כך יודעת מה להגיד. אני מתארת לעצמי שאתה רוצה לדעת איך זה קרה, אז אני פשוט אספר לך מהתחלה מה קרה וזהו". התחלתי לספר לו על המסע, על איך שבאתי לסבתא לפני המסע וספרתי לה שאני עומדת לנסוע לשם, על איך שפתאום היא התחילה לספר לי על החיים בשואה. הוא בלע כל מילה שאמרתי כאילו מה שאני אומרת זאת תורה קדושה. השיחה המשיכה קצת מעבר לאיך שנוצר הקשור שלי עם סבתא. לפני שהלך אמר: - " אמונה, תודה רבה. היה נחמד להכיר אותך". וברח, הוא לא חכה לתשובה או לאמירת תשובה שלי. ˜Ÿ™ המשכתי לבוא לסבתא כל שבועיים שלושה. אבל מאז אותה שיחה לא ראיתי את ידידיה. היה נראה כאלו הוא בורח ממני, עד שיום אחד בסוף השנה קבלתי טלפון. - "שלום" - "שלום אמונה?" - "כן, מי זה?" - "מדבר אממ...ידידיה לווין, שכן של סבתא שלך" - "כן, שלום. מה שלומך?" הייתי מופתעת לטלפון כזה לא ציפיתי - "ברוך ה', מה שלומך?" - "מצוין." - "אמונה, אני יודע שמה שאני יגיד עכשיו ישמע לך מוזר, אבל... הייתי רוצה שנפגש. אממ...אני יודע שרק סיימת י"ב עכשיו, אבל נראה לי שהגיע הזמן." - "ואוו ידידיה, אני...אני קצת בהלם זה מוזר לי לגמרי"... - "את רוצה לחשוב ולענות לי יותר מאוחר?" - "כן, אתה יודע מה תתקשר מחר בערב ואני אחזיר לך תשובה". כל הערב לא הפסקתי לחשוב על השיחה המוזרה הזאת. ועל מה אני אגיד לו מחר??? החלטתי לנסות, אחרי הכל אני כבר סיימתי י"ב, אני עוד חודש מתחילה את השרות לאומי שלי, ידידיה לפי החישוב שלי צריך להיות עכשיו בערך באמצע הצבא, הכי נורא זה לא זה אז לא נורא, נתגבר. החלטתי לשלוח לו הודעה שאני מסכימה לפני שאני אתחרט. למחרת בערב הוא התקשר - " שלום אמונה, מה שלומך?" - " ברוך ה' (הייתי דרוכה) קיבלת את ההודעה שלי?" - "כן. אז מתי את רוצה?" - " נראה לי כדאי כשתצא לבין הזמנים, שלא תצא באמצע הלימוד". - " אז שבוע הבא?" - "אוקי, איפה?" - "בירושלים?" - " טוב אז בוא נפגש בתחנה ליד הבית שלך ומשם נלך לאן שהוא" - "אוקי, באיזה יום ושעה?" - " לא יודעת" - "יום שני, בחמש?" - "אין בעיה." נפרדנו לשלום. ____________________________________ אני יודעת שזה קצר אבל אין לי כ"כ זמן להמשיך אחרי הסמינריון של השרות לאומי אני אמשיך.

בס"ד כוכב היקום פרק 1 חם, חום אימים. לוהט! מיכל ניגבה את הזיעה ממצחה בזמן שתלתה כביסה, ושמחה שהיא חובשת כובע. היא הפנתה את מבטה אל שני הילדים ששיחקו בחצר. אבל לדרור ואלי הקטנים החום לא הפריע. בצהרים עם חמסים שכזה, גם אם אתה מת מהריח של עצמך, מי רוצה להישאר בבית כשהשמש זורחת ביתר עוז,ואפשר לשחק בכדורגל/כדורסל? הילדים גלגלו ובעטו בכדור בכוח, בליווי תרועות וקריאות. תליית הכביסה נגמרה. 'לפחות החום הזה טוב לכביסה רטובה', חשבה לעצמה מיכל. היא פנתה לעבר פתח הבית. "דרו, תכנסו הביתה או שתקבלו מכת שמש!" היא צעקה (היא מעולם לא קבלה מכת שמש ולא הכירה מישהו שקיבל, אבל זה היה אחד מהדברים שאמהות תמיד מכניסות לראש). "לא, אמא!", התחנן דרו. "עוד מעט, תני לסיים ת'משחק!" "חמש דקות!" קבעה מיכל. "עשר!" "חמש! לא פחות ולא יותר!" אמרה נחרצות. "או שלא תקבלו לימונדה!" " עזוב, על לימונדה אני לא מוותר. " אמר אלי לדרו. הם המשיכו לשחק, ודרו היה בדיוק בזווית מצוינת מהשער והתכונן לבעיטה, כשמכונית נכנסה לחניה שליד הבית. הוא עצר את רגלו באוויר והתבונן במכונית השחורה והמבריקה בעניין. אדם גבוה, שחור שיער יצא מהמכונית. דרו שכח מהכדורגל. "אבא!" צעק ותוך שנייה היה בזרועות האיש. "אבא, כמה זמן לא היית! אתה עובד על משהו חדש? ספר הכל!" "רגע, קפיץ, תן לי להביט בך!" האב בחן אותו. "וואלה גבהת! אתה בן שש, לא?", יונתן פרע בחיבה את שיערו של בנו הדומה לו כל כך. דרור היה פשוט גרסה מוקטנת של אביו, עם השיער השחור המלא, הקצרצר, העיניים השחורות והעור השחמחם. שניהם היו גם רזים, כפי שמיכל הרבתה להתלונן, היא דווקא הייתה ג'ינג'ית. "עוד שבוע." אמר דרו. אבא נראה פתאום מוטרד. "איפה אמא?" "בבית!" דרו המשיך לקפוץ. "טוב, בוא נלך לפגוש אותה", אמר אבא. הם התחילו ללכת ודרו צעק לחברו שעמד והחזיק בכדור:"אלי, אני לא יכול לשחק עכשיו, אתה מבין?" "בסדר!" צעק אלי. הוא עמד לרגע, מביט באב ובבן, ואז מיהר לביתו הנמצא באותו רחוב ממש. "יוני!" נשמעה קריאה. מיכל עמדה בפתח, מוארת משמחה. "אני חוזר הביתה, אני והגיטרה..." שר לה יוני והיא צחקה. לאחר הפגישה הנרגשת הם ישבו לאכול ארוחת צהריים. "מיכל, דרור לא עושה לך בעיות?", שאל אבא. "מה פתאום! שאלה מעליבה, הילד הוא יצירת מופת של החינוך הביתי שלי-" "ממש צנועה! אל תשכחי שאני הוספתי משהו!" "פיזית. לא רוחנית." "שמענו, שמענו.בואי לא נתווכח כל עוד אני כאן." "אבא, כמה זמן תישאר כאן? לא תעזוב, נכון?", נימת תחנון נשמעה בקולו של דרו. "לא, אל תדאג." יוני הניח את מזלגו."האוכל מצוין." הוא התמתח לאחור. "למה לא אמרת שנחכה לך בשדה התעופה?" שאלה מיכל. "רציתי להפתיע אתכם." הוא ענה. "אבא, תבוא לראות את מה שהכנתי לך?" התערב דרו. "דרור, אבא צריך לנוח, לא עכשיו!" "זה בסדר, מיכל, אני בסדר-" אל תאמר לי שזה בסדר!" היא קטעה אותו. "הנסיעה הייתה ארוכה נורא!" "שתהיי בריאה ,מיכל, אני לא עשוי מג'לי." יוני קם, ודרו יחד עימו. הם החלו לעלות במדרגות לכיוון חדרו של דרו, ומיכל יכלה לשמוע את פיטפותיו של דרו ("ספר לי על \ הפעם שנתקעת עם הג'יפ שלך באמצע המדבר כששירת בצבא...") הם נכנסו לחדר וההתרשמות הראשונה מהחדר הייתה מטוסים, והרבה. דגמי מטוסים בתקרה, שטיח עם ציור של מטוס, תרשימים ופוסטרים של מטוסים, הליקופטרים בקירות... "אמא סידרה פה מחדש." אמר דרו ."אתה רואה את הדגם של מטוס סילון למעלה? היא קנתה לי." "יפה." אמר יוני. 'אם אספר לו במה אני עובד עכשיו,האם הוא ישנה את החדר?', הוא חשב לעצמו. הילד בקושי רואה אותי, והוא בכל זאת גאה. מחשבה זו עשתה לו רגשות אשם. "דרו, הבאתי לך מתנה." יוני הרים מזוודה שחורה קטנה, שעד עכשיו החזיק בידו, ופתח אותה על השולחן. היא הייתה מלאה במסמכים ודפים. מתחת לכל הדפים היה משהו קטן, עגול ועטוף בנייר דקיק. דרו הסיר את העטיפה בשקיקה. "מה זה?"הוא שאל בהפתעה. הדבר דמה לצלוחית שטוחה, ובמרכז היה מסך קטן. מסביב למסך היו הרבה כפתורים שונים. "אני קורא לזה 'מרש'- מקשר רב שימושי. זה יכול לשמש להרבה דברים: שעון, מחשב, אפשר לצלם בזה. זה גם מכשיר קשר שיכול לתקשר רק עם בן זוגו." יוני הוציא את השני מכיסו. "שני המכשירים חולקים מידע. אם אתה מצלם משהו,ברגע שזה יוקלט זה יועבר למכשיר השני." "וואו, מגניב!" "זהו גם בודק רפואי. אם תצמיד אותו לגופך הוא ידע מה בדיוק המצב שלך וכיצד תתרפא." "תודה, אבא." דרו חיבק אותו. "מתנת יומולדת מוקדמת.זה יפצה אותך בזמנים שלא אהיה כאן." "מה זאת אומרת 'בזמנים שלא אהיה כאן'? אתה לא מתכוון לעזוב בקרוב, נכון?" "אממ," יונתן לא יכול היה להסתכל בעיניו של בנו. "דרור חמודי, אני מתכוון להשאר כמה שאוכל..." "שזה אומר? כמה זמן?" "הרבה זמן." ענה אבא בנעימה חמקנית. "אני רוצה לראות את הדגמים החדשים שלך. רוצה להראות לי?" "בטח!" בנימה תמימה של ילדותיות דרור הראה לאביו את יצירותיו, וסיפר לאביו בשמחה על הדברים שקורים לו בבית ספר. ויוני עצם רגע את העיניים, מתענג על הרגע הזה עם בנו. הוא חש שאם היה יכול, היה מבטל את העבר- הזמן בו החל לעבוד בחברה ומתמסר לחיים עם משפחתו. עבר שבוע, ולדרו היה כל כך מוזר שאביו נמצא. הוא נהנה מכל רגע. אביו בילה איתו את רוב הזמן,לקח אותו ללונה פארק, לספארי, לטיולים בנחלים...ועשה איתו את כל הדברים שדרור רצה לעשות. גולת הכותרת של השבוע היה יום ההולדת של דרו – דבר שלא חגג איתו זמן רב. יוני היה זה שהפעיל את דרו וחבריו ביום ההולדת – עשה להם תחרויות, פרסים, וזה היה יום ההולדת המאושר ביותר בחייו של דרו. ומיכל עמדה והסתכלה באושר. היא עצמה רצתה שזה יקרה יום אחד, שיוני ישמח את דרו ולא רק היא. היא הרי גדלה את דרו במשך השנתיים האחרונות. לבדה. צר היה לה לראות את דרו מביט בהורים של אלי באים לקחת אותו מהגן, מבית הספר. היא ראתה קנאה ועצב במבטו. פעם דרו שאל את אמו אם היא יכולה לשחק איתו כדורגל, וזה היה ממש לפני כמה שבועות. "מה? אני לא יודעת לשחק חמודי." "אבל אני צריך מישהו שיאמן אותי." דרו הביט בה בתחנונים. "מה? אוה...אני אלמד.." "ומתי אבא ילמד אותי? מתי הוא חוזר?" דרו עדיין מתי אבא הלך. "הוא יחזור. בוא נלך לשחק." "אבל אבא לימד אותי ראשון! אני רוצה לשחק עם אבא!" "אבא לא נמצא, אבל הוא יחזור." "לא רוצה! אני רוצה אותו עכשיו!" הוא רקע ברגליו. היו לה עוד מקרים כאלה, כשדרו הלך לבית הספר והמורה שאלה אותו במה אבא עובד... דרו קיבל את זה קשה ובכה לה, ומיכל חבקה וניחמה, והצטערה על כאבו של בנה. והנה עכשיו יוני כאן! בשר ודם! ומשיק עם דרו ומשמח אותו. סוף סוף אפשר היה לחוש אושר בבית, ולא הכל נפל על מיכל. אך הזמן טס. לכל דבר טוב יש סוף, ולדרור הייתה הרגשה שזה יגמר במהרה. הגיע היום השביעי לשהות אביו בבית, מוצאי שבת,ערב. דרו שכב במיטתו והקשיב ללילה. אמא פשוט התעקשה שילך לישון מוקדם. השעה הייתה רק שמונה! בדרך כלל היא השכיבה אותו בתשע... הוא התגלגל במיטה אך לא הצליח להירדם.הוא הקשיב ללילה. קולות הדיבור של הוריו נשמעו מלמטה וגברו על קולות הצרצרים. "דרורי, אתה ישן?" אמא נכנסה לחדר בשקט. לדרו לא היה חשק לענות, והוא העמיד פני ישן. אמא יצאה בשקט. היא משכה את הדלת לסגירה, אך זו חרקה, והיא לא רצתה להעירו, אז עזבה אותה פתוחה. דרו פקח את עיניו והביט בחריץ האור שבדלת. "הוא ישן." הוא שמע את אמא אומרת לאבא בחדרם שבקצה המסדרון. "טוב. אסור לו לדעת שאני הולך הערב."אמר יוני. דרו הזדקף במיטה. "ככה, בלי להיפרד ממנו?" "הוא יעשה בעיות..." "הוא יעשה עוד יותר בעיות אם לא ימצא אותך בבוקר. אתה יודע כמה הוא סובל כשאתה לא נמצא. כל ילד זקוק לאביו, יוני!" "קשה לי להפרד ממנו! אם אפרד ממנו אשנא את עצמי." "אתה צריך עכשיו לשנוא את עצמך כשאתה עוזב בלי להפרד!" "אני לא מסוגל, הוא יאמר ששיקרתי לו!" באמת אמרת שתישאר הרבה זמן-" "הם מקדימים את היציאה הפעם," הוא קטע אותה. "אני חייב להיות שם עד חצות." "יוני..."דרו שמע אותה מקנחת את אפה. "לא מיכל, אל תבכי.." "מצטערת.. כמו ילדה קטנה... אבל אני לא מסוגלת יותר! כמה זמן זה צריך להמשך? אני כל כך פוחדת עליך..." "אני.. הם זקוקים לי, לכישורים שלי.. את יודעת שאני בעצמי רק סובל מכל העניין.." "קודם הם רצו את עזרתך, אחר כך את כישוריך, בסוף הם ייקחו אותך מאיתנו." "מיכל אל תגזימי...ששש, אני שומע מכונית." שניהם יצאו החוצה. דרו קם והביט בחלון חדרו הפונה לכביש. מכונית חדישה, שחורה כמו זו של אביו, נכנסה לחנית הבית. אבא ואמא יצאו לקבל את פני האיש שיצא ממנה. דרו יצא מחדרו וירד במדרגות בשקט. הוא יצא דרך הדלת האחורית שבמטבח אל המגרש בו שיחקו הוא וחברו לפני שבוע, כשיוני הגיע. החניה הייתה מצידו השני של הבית. דרו התחבא והציץ בהוריו ובזר שלחצו ידיים. "תרצה לשתות משהו , בן?"שאלה אמא. הזר הציץ בפלאפון. "טוב, יש עוד זמן." נעתר. "אבל רק רגע, אני הולך להביא את התיק שלי." הוריו של דרו נכנסו לבית, ובן הוציא תיק ממכוניתו. הוא הוציא משהו מהתיק כשדרו התגנב אל מאחורי מכוניתו של הזר. מבטיהם של בן ודרו הצטלבו. בן הרים את מה שהחזיק בידו. זה היה נראה כמו מכשיר מוזר, דמוי אגרוף, שזהר באדום. 'מה אם אבא לא יחזור יותר?' חשב דרו פתאום. 'נמאס לי שהוא כל הזמן עוזב. הוא לא ישאיר אותי כאן יותר! אני בא איתו!' המחשבות האלו היו מוזרות, כאילו מישהו שתל אותן בראשו של דרו... בן נכנס לבית. דרו זינק ברגע שנעלם בדלת והרים את מכסה תא המטען , שהיה כבר פתוח. הוא בחן את סביבתו, ונכנס לשם במהירות. הוא מצא מזוודה גדולה וריקה, והתכרבל בה. הוא שמע את תא המטען נטרק מעליו. הוא הרגיש את מכונית מותנעת, והיא החלה לנסוע. יש החלטות המשנות חיים וייעוד לגמרי. כנראה שזו הייתה אחת מהן.

בס"ד פרק ה' אחמד אבו חסאן היה מרוצה. והיתה לו סיבה טובה למה. תוך פחות מעשרים וארבע שעות, 600,000$, זה הספק מרשים. אפילו בשבילו. הוא ניסה לחשב כמה זה יוצא בדינרים. סכום גדול, אבל בהתייחס לעובדה המצערת שהיחס בין הדינר לדולר לא עגול בדיוק, הוא התעייף. לפעמים, גם בשביל מוח שלו, יש דברים קצת מסובכים. הוא נכנס למכונית הפרטית המפוארת שלו, לפורשה היחידה בבחריין. דאוד העמיס מאחורה את המזוודה לתוך תא המטען. דאוד לא התאפק, וניסה להציץ במבט חטוף לתוך הפורשה, אבל הוא לא ראה כלום. בדיוק למקרים כאלה נועדו הוילונות שחורים על החלונות האחוריים. אחמד הביט בו מחוייך מהחלון הקדמי, והניף לו יד לשלום, שטמנה בקרבה טיפ רציני, שטר של 50 דינרים. עודף מארוחת צהריים דשנה במסעדה יוקרתית. אחמד נתן סימן לנהג, והמכונית זינקה ממקומה בשקט, כראוי למותג שאליו היא שייכת, מותירה מאחוריה נער מאושר מידי. אחד מעוברי האורח ניסה לחטוף את השטר מידיו של דאוד, והבין שעשה טעות, כשאגרוף כבד נחת בעינו השמאלית, פרי אימוני קרב המגע שדאוד למד לפני שהתחיל לעבוד אצל אדונו. דאוד הסתובב בשלוות נפש מהאדם השרוע על הרצפה, ונכנס לוילה, מוכן לכל מטלה שתוטל עליו. לאחר כרבע שעה, הזעיק עובר אורח אמבולנס, והחובשים שהגיעו העמיסו את הכייס על האמבולנס, ולקחו אותו לבית החולים האזורי, שנמצא בצידה השני של מנמה, עיר הבירה. לא כל אחד רשאי להתאשפז בבית החולים הממשלתי. אפילו אם הוא ניסה לכייס את משרת הנסיך, דבר שהוא כנראה לא שמח לגלות אחר כך, כשנלקח לחקירה מתוך האמבולנס, בדרך לבית החולים. אחרי הביקור אצל המלך החולה- גוסס- מורעל, לאחמד היה עדיין רק קצה חוט, אבל לפחות קצת יותר מקום בחוט החקירה כדי שיוכל החזיק בו. וזה לא היה מספיק. במיוחד לא בשביל חקירת פרשה ששווה 600,000$. אחמד אהב לחשוב על המספר הזה. זה עשה לו טוב. אבל אם הוא רוצה גם את השטרות של חטיב אצלו, בנוסף לסכום שסעיד הביא לו ברוב תמימותו, כבר בהתחלת החקירה, או אפילו עוד לפניה, הוא צריך לעבוד. תחושת הבטן שלו, שמעולם לא אכזבה אותו, לחשה לו בקול מרגיז, שזאת הולכת להיות חקירה קשה. אפילו מאוד קשה. אחמד ניסה לקוות שהפעם היא טועה, אבל ניסיון העבר העשיר שלה הסביר לו שכנראה היא צודקת. אחמד נכנס ללשכתו הביתית, שאמנם הייתה פחות מפוארת מהלשכה במשרדו במגדל במרכז העיר, אבל בפני עצמה, גם היא היית מפוארת מאוד. לתוך הספריה הענקית שהסתירה מאחוריה את כל הקיר שמול הפתח, נדחסו בסדר מופתי 872 ספרים, ומילאו אותה עד אפס מקום. הויטרינה עם אותות הכבוד ומכתבי התודה נשלחה אליו לאות תודה על החזרת ילד אנגלי חטוף בשלום להוריו. בפינת הלשכה הונח מיני בר שהכיל, בין היתר, מים מינרלים משוויץ, יין קברנה סוביניון צרפתי בן 350 שנה, שעלה לו בערך שלוש פיענוחי גניבות. היין העתיק היה בעל תכונה מיוחדת. הוא נעלם בדרך פתע בעת ביקורי ידידיו השוטרים של אחמד בלשכתו, כי זה לא הדבר הכי נחמד לייצג את עצמך בתור נאשם על החזקת משקה אסור, (יין נחשב משקה אסור, מכיוון שאסור למוסלמים לשתות אותו). צפצופים מכיוון מכשיר הפקס הניעו את אחמד ללכת לכיוונו, ולקרוא את הדף שנפלט מתוכו. אחמד רפרף בעיניו על הכתוב, והורה למזכירתו לדחות את הבקשה. המזכירה התקשרה למשרד שר הנפט, והסבירה למזכירתו, שהחוקר הפרטי עמוס מעל לראשו בפרשה שלא ניתנת לדיחוי. מזכירת השר הודתה בנימוס, וטרקה את הטלפון. שר הנפט, שנכנס למשרדו באותה שניה, זכה, לתדהמתו, לשמוע קללה עסיסית שיצאה מפיה של מזכירתו המנומסת. קישור לפרק הקודם /Mosaic/Read/5779 קישור לפרק הבא /Mosaic/Read/5911

השעות חלפו, פטר והנסיכה ישבו גב אל גב, וחשבו. שתקו. פטר חש שמשהו לא בסדר, לא תקין, לא נכון. מה מציק לו? הנסיכה... הנסיכה... זהו זה! הנסיכה. היא צריכה שם. "תגידי... אני אמרתי לך את שמי. לך יש שם? את זוכרת את שמך...?" פטר התחרט מיד. פני הנסיכה התעוותו בכאב. נקודה רגישה. "אממ.. אז זהו, שאין לי שם. נולדתי בלי שם! נולדתי בלי שם... קוראים לי הנסיכה." "טוב, עזבי שטויות, אנחנו נמצא לך שם. הנסיכה זה בכלל לא מצלצל יפה." פטר חייך והרגיש שמצב הרוח עומד לעלות בצורה משמעותית. המצב דרש את זה. "אוקיי. תנסה אותי.." הנסיכה צחקה בתקווה סמויה. "יוליה. לא? סילבי! סילביה זה שם משגע. וואו, איזה פרצוף, עזבי לא צריך, תשכחי שאמרתי משהו.. מרי! אוקי אוקי, אז לא מרי.. תרגעי..." פטר המשיך בהומור למראה תגובותיה המוקצנות של הנסיכה. "ססיליה! לא, אני לא חושב שאת מלכת אנגליה, מה זה קשור? עזבי עזבי יש לי רעיון מושלם! ויקטוריה! סתם סתם לא.." הנסיכה המשיכה לצחוק ולשתף פעולה. לפתע נדלק האור בעיניה. "אנדראה!! זהו זה, כך נקרא לי. אנדראה." מבט מאושר נפרש על פניה. פטר חייך למראה עיניה הצוחקות של אנדראה. היא מתרגשת מאוד. יש לה שם. זהות. משמעות בעולם הזה. באותו רגע הבין פטר שהוא, ילד רוח קטן ועלוב, הולך לעזור לאנדראה. לעשות מעשה בעל משמעות. השפעה. מעשה מניב פרי. התחושה הייתה מדהימה. מצמררת וממכרת, והשאירה טעם של עוד. פטר הרגיש דחף להמשיך. ילד רוח לא משאיר עבודה לא גמורה. ילד רוח אמיתי עושה עבודה מושלמת. מה עוד, מה עוד... הוא יוציא אותה מכאן. יחזיר אותה למקומה הטבעי והנכון. אל הכפר. הוא מוכרח להוציא אותה מכאו. פשוט מוכרח. לתת לה לנשום אויר אמיתי וטהור. לא אויר סינטטי, כזה המצוי בארמון המקולל הזה, שהיא ממחזרת בעזרת המניפה. ואם לא לצאת לנצח, אפילו רק לכמה שניות! הוא יצליח. ויהי מה. "אנדראה.. מה בדיוק מונע ממך לצאת..?" ... "פטר.." אנדראה פרצה בבכי ופטר רצה לחנוק את עצמו. כמה כאב הוא מסב לה. אך בליבו ידע שזה הדבר הנכון וההכרחי לעשות. "פטר... אתה לא מבין.. לך מעולם לא היה בית. הארמון הנוראי הזה- הוא הבית שלי. המקום שלי. אני מקללת כל דקה שאני נמצאת בו, אך הוא הבית שלי." אנדראה רעדה מבכי. היא הרגישה קרבה עצומה אליו. כאילו שהם מיועדים זה לזה, שהיא אמורה לספר לו את מה שבליבה. ש הרוח עיניה הנוצצות של אנדראה לחשו אישור. *** "וואו! איזה שקיעה מדהימה.. כל-כך יפה שזה כואב" אנדראה לחשה,וכבר לא ניסתה לעצור את הדמעות שזלגו בלי הרף. הרוח הכתה על פניה וייבשה שני נהרות אינסופיים של כאב שירדו על לחיה, והעיפה את שערה לאחור. בעיניו של פטר, בבגדים הפשוטים שלבשה, היא נראתה יפה מתמיד. היא התחילה לעכל את העובדה שבמשך שנים היא פספסה את השקיעה מידי ערב. זה חור שהיא חייבת להשלים. היא לא חוזרת לארמון. היא תנדוד יחד עם פטר, שני ילדי רוח, אשר אין דבר שיכול לעצור אותם. הם ישבו יחד על חוף הים, על הגבול הדק בין החול למים, בין השפיות לטירוף. הגלים ניסו בכל כוחם לסחוף אותם פנימה, אך הרוח... הגנה עליהם. הדפה את הגלים ומשכה אותם אל תוך הים. פטר ואנדראה ידעו שהרוח מחייכת לעצמה בנחת. המשימה הושלמה. אנדראה הניחה את ראשה על ראשו של פטר ונרדמה. חיוך יפייפה נפרש על פניה. THE END

רעש מוזר בחוץ. מי זה יכול להיות? בוודאי שוב אחד הצבאים הסתבך בשיחי הבוגנביליה. הם תמיד היום בעייתיים. התושבים אולי לא יודעת זאת, אבל רבות מאוד הפעמים, בהן היא מסתכלת מבעד לחלון אל הגינה, והעיירה. היא ראתה את החיים הכפריים מבחוץ, ולא ידעה אם לגחך או לקנא. כל היום הם עומדים ומשוחחים, או סוחבים רהיטים, או מנהיגים עדרי צאן. מעוררי רחמים. ומצד שני.. השותפות לצרה.. השותפות לרגעים היפים.. הביחד. "מה את מדברת שטויות?! את הרי טובה מהם.. סתם חבורת זקנים עלובים.. ואני- - - אני הנסיכה." היא שנאה רגעים כאלה. רגעי געגוע אל העולם שבחוץ היא לא זכרה ולא רצתה לזכור את התקופה בה גם היא הייתה חלק מהחיים הללו. האמנם? היא הייתה כל-כך מרוכזת עד שלא שמה לב לקול הפסיעות ברחבי הארמון... *** "אז כל מה שמספרים.. הוא נכון.." חשב פטר למראה כל הזהב שנפרס לרגליו בחדר השלישי. פטר היה המום- כל כך הרבה שפע ואין מי שישתמש בו? לא יהיה זה נכון מצידי לחלוף על פניו מבלי לקחת מעט.. הרהר בציניות שאפיינה אותו..הוא אסף בידו חופן יהלומים קטנטנים ונוצצים. "זה בוודאי יסדר אותי מבחינת אוכל בזמן הקרוב" פטר לא ידע שחצי מהכמות שלקח יכולה לסדר אותו מכל הבחינות לכל החיים.. "די להסתובב בלי מטרה." החליט פטר "אני אלך לחפש את הנסיכה." הוא חלף על פני עשרות חדרים מלאים כל טוב, אך כל זה לא עניין אותו כרגע. את הזהב יוכל לחזור ולקחת מאוחר יותר. כעת- עליו למצוא את הנסיכה. *** ראשה התפוצץ מרוב מחשבות. היא כן זוכרת את חיי הכפר. היא ניסתה בכל כוחה להטביע את הזכרונות, לקבור אותם מתחת לפני השטח. אך לא. טבעו של זכרון שמתכחשים אליו לצוץ ברגע הכי לא נוח ולדפוק הופעה. לזכור ולפציץ ביתר שאת. את הוריה באמת לא הכירה. היא הייתה ילדת רוח. כך הגדירה את עצמה. הרוח הייתה אמה יולדת ובעתיד תהיה מלאך המוות שלה... עד שהגיעה לארמון, לא הייתה משמעות כלשהי לחייה. עד שהיא הפכה למותג. הנסיכה המסתורית. היא הייתה בסה"כ שואבת מים קטנה. קטנה ופתטית. כשמצאה את הארמון בדרך מסתורית, היא נכנסה ומאז הפזיקה לגדול, ולהתבגר פיזית. יום הולדתה ה-17 היה אותו יום. והיא תהיה בת שבע עשרה שנים בדיוק לנצח. אין היא יודעת לפני כמה שנים ארע הדבר. אין היא יודעת איך אף אחד לא שם לב לפתח, ולמה דווקא היא... אין היא יודעת מה מבריח את כולם מהארמון. עוד פרטים לא ברורים. עוד סודות שהיא לא מבינה. יופי. מצויין. אוף די. היא תלך לישון, וכאשר תקום כל העניין יישכח מעצמו. ופתאום.. דפיקה! דפיקה בדלת!!! היא רצתה לצרוח אך הייתה המומה מידי. היא החליטה ללכת על זה, ולראות איזה לוזר הגיע עמוק כל-כך אל תוך ארמונה. בטחונה העצמי שב אליה בפיצוץ אנרגטי. היא שוב בשליטה. "כן, יבוא" לחשה בחיוך.. *** "מה?!" הזדעק פטר בליבו "יבוא? ככה סתם? זה בוודאי תרגיל.." הוא שלף מתיקו אבן מחודדת ונכנס באיטיות. האבן נפלה מידו. מי זו?! מי הנערה הזו? זו בכלל לא נסיכה. זאת נערת רחוב עלובה. א י פ ה ה נ ס י כ ה עליה חלם כל ימיו??איפה השמלה התכולה עם אבני החן.. המצנפת והתכשיטים? איפה כל מה שהסתמך עליו? כל מה שהתבסס עליו? כל מה שידע..נמס. התפוגג. איננו. וזה הרתיח את פטר. כמעט התפתה להרים את האבן מן השטיח ולהשלים את מה שתכנן לעשות מן ההתחלה. אבל הנערה מחייכת. חיוך מתנשא אך מרגיע. "ברכותיי" היא אומרת, "הצלחת. עברת את השער. את המנעול שלי. מרשים מאוד." זה הרתיח אותו.. כמה שזה הרתיח אותו... "איפה הנסיכה? באתי כדי לפגוש את הנסיכה.תגידי לי איפה היא. עכשיו." בליבו ידע כי העומדת מולו היא הנסיכה. הוא התכחש לזה בכל תוקף. הוא נאחז בציפורניו באפשרות שהסיפור עליו גדל- אינו אשליה. *** מולה עמד נער בבגדים מפוארים, היא חייכה כאשר זיהתה את הבגדים שהגיעו מחדר התחפושות מהקומה התחתונה. כפי שניחשה. לוזר עני שבוודאי הסתנוור מכל העושר והפאר.. כפריים... כל המחשבות שרצו בראשה קודם נעלמו כלא היו. או שהיא העלימה אותן. הנער היה מטורף. לחלוטין. הוא צעק עליה שהיא חטפה את הנסיכה, או הרגה אותה. כמה צפוי.. כפרי טיפש.. כל-כך נעול על גרסתו לסיפור, שהוא ממציא סיפורים הזויים, רק לא לקבל את האמת. ולמה הוא כל-כך נרגש? אני לא מכירה אותו, זה מה שבטוח. אז למה הוא דואג לי כל-כך...? משהו משך אותה להתעניין בנער.

בס"ד פרק ב'. עזמי רדף אחרי חטיב במסדרון, ופגש אותו בקומת הקרקע, סמוך ליציאה מהבניין. "תקשיב, חטיב, לא קרה כלום, רק התרגזת קצת, לא נורא, אבא שלך לא מת מזה", ניסה עזמי להשחיל בדיחה קלושה לדבריו, לשפר את מצב הרוח. "שפר דחוף את רמת הבדיחות שלך, או שמישהו מסוים ימות", פלט חטיב, כדרכו, במשפט קצר וחד. הם יצאו לרחוב הראשי. בתחנת המוניות הסמוכה המתינו 15 מוניות צהובות ומבריקות, ובעליהן עומדים לידן, מזמינים את אותם אומללים שנאלצו להיות באותה שעה ברחוב הלוהט, להנות משירותיהם. הם העדיפו לנסוע באחת מהן, ולא לחכות רבע שעה עד שהקאדילק המלכותית תואיל להניע את עצמה לכיוונם. הם בחרו בנהג בעל חזות צעירה, שהיה בעל המונית הקרובה ביותר אליהם, ונכנסו לרכב. המעבר החד בין התנור היוקד בחוץ למונית הממוזגת, הפתיע אותם. שני הנוסעים התרווחו על המושב האחורי המרופד בכיסוי עור. עזמי הורה לנהג לאן לקחתם. עיני הנהג התעגלו למצב עיני עגל, כשהבין את מי הוא לוקח במכוניתו, וחזרו למצבן המקורי כשחטיב תקע בו מבט מצמית. חטיב הוציא מכיסו אייפוד ושקע בעולם המוזיקה, מעביר מדי פעם ממוזיקה ערבית למערבית, ולהיפך. לידו, עזמי ניסה להרדם, להשלים שעות שינה שנגזלו ממנו בעקבות מצב המלך ירום הודו. כשהגיעו למחוז חפצם, שילם חטיב לנהג בשטר חתום על ידו, לבקשת הנהג, ובתמורה קיבל כרטיס ביקור, לכל מקרה. השומרים בכניסה עברו למצב דום, והם נכנסו לתוך הארמון. הארמון, שהיה בגודל חצי רחוב לפחות, היה בעל 117 חדרים, כמספר הנכדים של מייסד הארמון, אברהים אבן כליפה, סבו של חטיב. חדר קבלת הפנים לאורחים רמי המעלה ממדינות/נסיכויות אחרות היה מצויד במיטב הריהוט האירופאי והערבי. כורסאות עור עתיקות בסגנון עיראקי ניצבו ליד מסכי וידאו ענקיים, שולחנות קטנים שהגיעו בייבוא מיוחד מסוריה השתלבו נפלא עם כסאות צרפתיים מעץ אלון עתיק בסגנון המאה ה-18. לחדר זה נכנסו כעת הקאדי והנסיך, וניגשו לבר המשקאות שניצב בפינתו. חטיב לקח לעצמו קוקה קולה, ועזמי לגם עראק 80% אלכוהול, כדי לנקות את הגרון. לאחר שמיצו עד תום כמה כוסות, עזמי רמז לחטיב, ועד מהרה הבינו המשרתים שהיו באותו זמן בחדר, שכדאי להם לעוף משם, לפחות אם בא להם לחיות. למרבה הפלא, הם דווקא רצו לחיות, ופינו את החדר במהירות הראויה לציון. "המצב באמת חמור," פתח עזמי, "לכן הזמנתי אותך ואת אחיך במהירות". עזמי ידע שלא כדאי לו לנקוב בשמו של סעיד בפני חטיב. "הרופא האישי של המלך טוען שיש חשש כבד להרעלה," הטיל את הפצצה. חטיב היה מרוצה, הוא צדק בהשערתו. מוחו החריף פעל במהירות. לפתע אחז בראשו. קישור לפרק הקודם /Mosaic/Read/5300 לפרק הבא /Mosaic/Read/5580

בס"ד בס"ד ב' בסיון / פרק ה' / שופך בוז על נדיבים נהוג הדבר בקרב בני ישראל ששבוע לפני החופה נפרדים החתן והכלה. והמפגש הבא הוא רק בליל הכלולות . ולכן , אך טבעי הוא, שהמפגש האחרון, טרום הפרידה הארוכה והמקפיאה ,היה מפגש של חיבה. חויה והתעלות רוחנית ישמשו בו כאחד. כיצד משלבים זאת ? מסתבר, שהדברים הפשוטים, פשוט עושים זאת . טיול בחומות העיר העתיקה , תפילה נרגשת מול אבני הכותל , ארוחה יוקרתית בקרדו. ושיחה עמוקה על בניין ותהילה. הערב הקסום מגיע אל קיצו . - אז להתראות . - אל תגזימי עוד נדבר בטלפון. - כן בטח אבל נתראה רק בחופה - בוודאי , ביום ירושלים , ניפגש! להקים אחת מחורבות ירושלים . איזו זכות , איזו התפעלות ואו. יוני חש, כאילו בבת אחת שאבו משילה את כל הצבע מלחייה . היא מעדה מולו, מבקשת לשבת חיוורת מתמיד. - מה קרה שילה - שאל יוני מודאג מגיש לה בקבוק מים . - שכחתי להודיע לו – אמרה שילה בדאגה ובכי מעורבים, חשה כיצד כל מילה מנסרת בנוקשות את מיתרי קולה, המסרבים להשתתף בשיחה הזו. - למי ? מה שכחת להודיע, למי? – יוני חש לחץ גובר והולך ,מתחיל להבין, אך בליבו נישאה כעת תפילה שלא באמת הבין . תקוה לא הגיונית שזה לא באמת קורה. ממתין לשמוע ממנה את הדבר אותו לא רצה לשמוע . - לו- לבעל האולם . אמרה שילה בלאט, - לא חזרתי אליו עם תשובה סופית לגבי תאריך החתונה, הוא בטח חושב שאנחנו מתחתנים בב' בסיון. הוא כלל אינו מתכונן לחתונה בכז' באייר. - ט-ו-ב - פניו של יוני הרצינו , אין לי הכוח ולא הרצון להתמודד עם ההתרגשויות האינסופיות הללו . עכשיו? שבוע לפני החתונה? ההזמנות כבר הגיעו אל כל המוזמנים ... אני מבקש ממך! תסדרי את הבלאגן שעשית . או שמבחינתי שכל החתונה הזאת תתבטל. את שומעת? אין לי עוד כוח . שום דבר לא זורם פשוט. תסדרי את זה ותודיעי לי. המומה וכואבת, נותרה שילה קפואה על מקומה מנסה לחשוב מה יהיו מהלכיה הבאים . אין ברירה, אמרה לעצמה, מוטב שאלך כבר כעת אל האולם .רק אתקשר הביתה להודיע שאני מאחרת, שלא ידאגו . - הכל בסדר? שאל אביה - כן,, אמרה בהיסוס . אני רק צריכה לסגור משהו באולם ואני חוזרת - אה יופי, תזכירי לו שהוא הבטיח 12 סלטים , 12, לא 10! - בסדר אבא להתראות . מדדה את רגליה, בקושי עולה אל הקומה השניה ,בבניין האולמות. המדרגות המוארות בנצנוצי נורות הובילו אל פתחו של אולם "אצולת ירושלים" מפתח המשרד מגיח שוב ראשו המתולתל של בעל האולם - הורים עורכי דין! אל תדאגי אני זוכר! ..12 סלטים כן אני זוכר!, ב' בסיון! נכון? כן בטח, זה עוד מעט! מה אני יכול לעזור? מה עוד ישמח אותך כלה ? שפך ממש בלי לעצור אפילו לנשום . כמה כוח חיות יש באיש הזה, חשבה בליבה , הר געש של שמחה, האדם הזה , אולי הוא דוקא יבין אותי . שוה לנסות . שילה מתכננת איך ,מה לומר בעוד עיניה מושפלות, מחפשת באילו מילים לפתוח. העיזה להתבונן בעיניו ולפתע הזדקף , הבין - לא! לא מוכן, לא רוצה לשמוע בכלל. זעק מקירות ליבו ממש - תראי , פותח בפניה את היומן שהכירה היטב, לשמחתה ראתה שהתאריך כז' באייר עדיין פנוי ברוך ה' , אז מה הבעיה לא הבינה? - למה לא ? שאלה מתחננת . - תראי ב' בסיון "חתונה 500 איש – מבוטל – פיצוי 3000 ₪ - שולם!" - את מבינה , המזכירה שלי שמעה את בקשתך להקדים, וחשבה שהעניין סגור על יום ירושלים , ולכן הבטיחה את הערב הזה ב' בסיון, למשפחה מצרפת, שבאים להתחתן בירושלים. כשהגעתי וראיתי את ההזמנה החדשה, התקשרתי מייד לבחור מצרפת, לבטל. כי מבחינתי, את לא החזרת תשובה והחתונה שלך, בב' סיון. האולם שלך ולא של אף אחד. הצרפתי התעקש, שהוא כבר הזמין מלון וטיסה, וזה יעלה לו, אז פיציתי אותו , הנה את רואה לא רק שהפסדתי לקוח – 500 שילה לא ידעה את נפשה מרוב עצב. מחד התאריך פנוי , האולם זמין. ומאידך, כיצד תודיע להוריה על ה'קנס' שבעל האולם משיט עליה? - בסדר , היססה שילה , אחרי החתונה אני אפתח בעזרת ה' חסכונות שלי, שאף אחד לא יודע עליהם, ואשלם לך. ואת היתרה תפרוס לי בתשלומים . בתנאי אחד- אף אחד לעולם לא ידע מזה רק אתה ואני. - עלי! נחנק בעל האולם מהתרגשות , עזבי, עזבי! אוי ואבוי שאני אתעשר מדמעה של כלה? לא , לא יקרה , ביתי . החתונה שלך בכז' באייר כמו שביקשת. 12 סלטים ..14 סלטים! ואלאק אני יעשה לך חתונה שמחה, כמו שהאולם הזה לא ראה מעודו . אין דבר. לא חשוב , לא צריך פיצוי. לא צריך כלום . שוחח תוך שהוא מתקן ביומן .שואל ספק לעצמו ספק לשילה, עוד משהו שעוד לא שיגעת אותי? שאל בחביבות קם מכיסאו משאיר אותה לבד במשרד. שילה קמה לצאת מהמשרד, מוודאת שביומן התאריך שונה לכ"ז באייר . משווידאה זאת נשמה לרווחה , בעומדה בפתח הופיע מולה בעל האולם, בידו בקבוק שתיה קלה , - שיהיה לדרך , קחי אסור שתתרגשי יותר מדי תשאירי קצת לחתונה. - תודה , באמת תודה ברכה שילה בהתרגשות וירדה במדרגות האולם שדמו כעת לחומות ירושלים, בהם ביקרה לפני שעה קצרה שנדמתה כעידן . - שילה , מה נשמע? יוני נשמע מדוכדך משהו - ברוך ה' הכל הסתדר , בעל האולם הסכים . שילה עדכנה את יוני בפרטי המפגש .יוני ושילה הודו לה' על השגחתו. איחלו זה לזו לילה טוב ושינה עריבה . כעת יכלה שילה להתפנות לציפיה לחתונה . סוף סוף פניה לובשות חג.

בס"ד פרק ט"ו שרית פקחה את עיניה. "איפה אני? מה זה הלבן הזה שמסביב? ולמה אני מחוברת לאינפוזיה??'' היא עצמה את עיניה לעוד כמה דקות... מנסה להיזכר. ואז בבת אחת היא נזכרה בהכל. היא פקחה את עיניה בבעתה והתחילה לרעוד בכוח, גוש חסם את גרונה ודמעות מילאו את עיניה ,היא נזכרה בהכל כאילו התרחש מול עיניה. היא נזכרה בצעקה של ענבל שהצילה את חייה, הפיצוץ, גוש האש והעשן וריח הדם והשקט - השקט הנורא מכל. היא עצמה שלישית את עיניה מנסה לשכוח מכל הזוועה. אבל בעל כורחה שחזרה את הכול. מה קרה אחרי הפיצוץ? היא תהתה. היא ניסתה לשחזר את החלק הזה בזיכרונה, אך היא לא זכרה כלום. היא הרגישה שהיא נתקלת בקיר שחור שלא נותן לה גישה לזיכרון הכואב. היא הסתכלה מסביבה. עיניה נתקלו בדמות לא מוכרת יושבת לידה היא התרוממה מעט כדי להסתכל בדמות טוב יותר. הדמות הבחינה ששרית התעוררה מהעילפון אחרי 24 שעות של חוסר ההכרה. "שלום שרית, קוראים לי אריאל " הדמות פנתה אליה "שלום גם לך, מי אתה? , ואיך אתה יודע איך קוראים לי?" היא שאלה "אני התורן שענה לך לטלפון במד"א" הוא ענה ואז זה נחת עליה בהפתעה היא נזכרה בהכל בצעקה לאלוקים , ההברקה שבאה לה פתאום לטלפן למד"א, השיחה עם התורן. היא הרגישה לאות בכל גופה, כאב ראש תפס אותה היא פלטה אנקה ומיד נשכבה על המיטה. "תשכבי שרית, אל תתאמצי" אריאל סגר את המשנה וקם מכיסאו מיד ." היו לך רסיסים בכל הגוף ואיבדת הרבה דם" הוא המשיך. "איפה ההורים שלי?" היא שאלה. " הם היו פה עד לפני שעה, החלפתי אותם כדי שילכו הביתה ינוחו קצת ויהיו עם אח שלך ועם אחותך."הוא ענה " ואיפה יובל ושיר נמצאים עכשיו? " "אצל דודה שלך מרעננה... ואני צריך להתקשר אל ההורים שלך להודיע להם שהתעוררת" אריאל חייג להוריה של שרית ודיבר איתם. הוא הודיע להם ששרית התעוררה ולאחר מכן הוא מסר את הפלאפון שלו לשרית. "שריתוש זאת אמא ! הכל בסדר? איך את מרגישה? כואב לך? אני מיד באה אליך! את רוצה משהו מיוחד? " אביבה דיברה במהירות. "אמא, אני בסדר אני שוכבת במיטה לפני כמה דקות התעוררתי. קצת כואב הראש.." "תשכבי! ואל תזוזי! תבקשי מהבחור שיקנה לך קולה או משהו ואנחנו נשלם לו..." "אמא, זה בסדר אל תדאגי. שתבואי נדבר..." "טוב מתוקה, אני כבר יוצאת מהבית של דודה אורית . היא מוסרת לך ד"ש ונשיקות והיא שולחת לך את הבראוניס שאת אוהבת" "בסדר ביי, נפגש ד"ש לכולם... במיוחד ליובל" אמרה שרית "אין בעיות אז אני יוצאת, צא'ו" "צא'ו" שרית מסרה לאריאל את הפלאפון ואמרה תודה. היא שתקה , היא עצמה את עיניה ו... ענבל! מה קורה איתה? היא חיה? היא בסדר? איפה היא בכלל? היא פקחה במהירות את עיניה והתרוממה מהמיטה למרות שאסרו עליה. "תגיד לי , "היא פנתה לאריאל "מה קורה עם החברה שלי ? ענבל? הכל בסדר איתה? היא חיה? המחבל לא הרג אותה?" היא שאלה במהירות, חרדה מהתשובה. אריאל הרים את עיניו מהמשנה שקרא בה. הוא ידע שמשהו יצטרך לספר לשרית על ענבל . הוא חשב שההורים של שרית יעשו את זה. אתמול עד שעה מאוחרת הם סיפרו לו איך הכל נודע להם. הם סיפרו לו ששרית וענבל חברות טובות ושהן היו ביחד במסעדה. הוא לא רצה להיות זה שיספר לה על המצב הקשה של ענבל. הוא בסה"כ רצה לעשות מצווה ולהחליף את ההורים של שרית , לעזור קצת במשהו בכל המצב הקשה הזה, הוא היה בחופש מהישיבה וכמובן שהוא הלך ישר למד"א. מד"א זה החיים שלו אחרי הישיבה . "אין מה לעשות עכשיו" הוא חשב "בכל מיקרה יצטרכו לספר לה", אריאל גייס את כל הכוחות שלו. "ענבל." הוא אמר בשקט לשרית "במצב לא טוב, היא בטיפול נמרץ, מנסים להציל את חייה..." שרית הייתה בהלם היא הרגישה שהגוש חוסם עוד יותר את גרונה. "מה?" היא צעקה בהיסטריה "ענבל במצב מסוכן? מה אני עושה פה בכלל? קח אותי אליה!" "שרית, תירגעי בסדר?" אמר אריאל בתקיפות. " זה שתלכי אליה זה לא ישפר את המצב שלה!" שרית צנחה שנית לתוך הכרית שלה . תלתליה השחורים התפזרו מסביב לכריתה. היא הרגישה רע. כאב ראש הציק לה היא הרגישה כאילו מישהו מכה בפטיש בתוך הראש שלה. היא שמה לב לתחבושות מסביב לידה השמאלית וברגליה. היא ניסתה להזיז את רגליה ולא הצליחה. היא חשה בכאב חד. היא נשכה את שפתיה, פוקדת על עצמה שלא לפלוט שוב אנקה. היא לא הפסיקה לחשוב על ענבל . ענבל הייתה חברתה הטובה ביותר ואפילו יותר מכך. מעולם היא לא הסתדרה עם שיר. שיר הייתה סנובית , כל היום הייתה מבלה בסרטים , מסיבות ומועדונים. היא הייתה מקובלת בחברה והיא מחליפה חבר כל יומיים ."כמו גרביים ", שרית הייתה אומרת לענבל. בתוך תוכה היא קנאה בשיר על היותה כ"כ פופולארית ומוצלחת בהכל. היא דיברה על זה המון עם ענבל על התסכול שהיא מרגישה שתמיד 'הסנדוויצ'ים' נדפקים . שיר תמיד קיבלה את כל מה שהיא רצתה מההורים שלה מעולם לא אמרו לה לא. ותמיד לשרית עשו בעיות , כשהיא רצתה ללכת לסרטים או לקניונים לקנות בגדים. תמיד ביקשו ממנה לשמור על יובל כשההורים היו יוצאים לבילוי או אירוע ושיר מעולם לא שמרה עליו "זה מתחת לכבודה". פעם אחת שיר שמרה עליו וזה לא הסתיים בטוב. יובל כעס על שיר שביקשה ממנו להפסיק לשחק במחשב ולעזור לו לארגן את הבית כי החברות שלה צריכות להגיע. אבל יובל התחיל שרית ושיר רבו המון שרית לא סבלה את ההתנשאות שלה היא הייתה צועקת לה "תפסיקי לחשוב שאת מלכה כי את לא! אם תרצי או לא תרצי ואת לא תגידי לי מה לעשות אני לא השפחה שלך! מבינה אותי?" . ענבל תמיד עודדה את שרית והרגיעה אותה כששרית באה עצבנית אליה. הן היו רואות סרט ביחד או הולכות ל 'באולינג ' להוציא את העצבים על הכדור. שרית התנערה ממחשבותיה . "אריאל, בבקשה תיקח אותי לענבל, תבין היא כמו אחותי" ביקשה ששרית "שרית אני לא יכול לקחת אותך על דעת עצמי. תביני, אני כאן על תקן מלווה ואם אני אקח אותך ויקרה לך משהו יתבעו אותי על זה מצטער" אמר אריאל והביט בשרית מבט מלא השתתפות. שרית התאכזבה. היא כ"כ רצתה ללכת לענבל ולראות מה שלומה, היא כ"כ דאגה לה עד שלא הייתה מסוגלת לשבת סתם במיטה. מצב רוחה היה ירוד. היא נמצאת במרחק קטן מהמחלקה של ענבל ולא נותנים לה לראות אותה. "אני יכול לנסות לברר, אולי כן יתנו לך ללכת " אמר אריאל לפתע. "מצוין!" היא קראה "לך תברר, אני מחכה כאן ממילא אני לא יכולה לזוז" היא אמרה בחצי חיוך . כעבור רבע שעה . אריאל נכנס לחדר כולו רציני עם אחות בסבר פנים חמור שפלטה 'שלום' חטוף וניתקה אותה מהאינפוזיה, שרית כבר חשבה שמשהו קרא ואז... "טררם! האישור הושג ! איך אני בשבילך?" קרא אריאל בחיוך "וואו, אריאל הייתי בטוחה שמשהו נורא קרה , הפחדת אותי! " אמרה שרית בהקלה היא הרגישה שאבן נגולה מעל ליבה. "זה היה בכוונה" אמר אריאל בחיוך מבודח "אנו נעים לכיוון מחלקת טיפול נמרץ, שרית האם את מוכנה?" הוא שאל בדרמטיות "בהחלט" היא ענתה .מתחילה לחבב את הבחור שלצידה, הוא הקרין שמחת חיים וזה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה עכשיו אחרי כל מה שקרה. " אם כך אני מרים אותך לתוך הכסא גלגלים שבצד תתכונני. שלוש ארבע הופ..." אריאל הניף את שרית בקלות בשתי זרועותיו החזקות והיא ישבה בתוך זרועותיו מרגישה מלכת העולם. אריאל הניח את שרית בתוך הכסא גלגלים והתחיל לדחוף אותו. שרית הרגישה מוזר בתוך הכסא גלגלים. זה היה נראה לה מוזר לנסוע ולא ללכת, היא הרגישה נכה. אבל יחד עם זאת הייתה הנאה מסוימת לא להתאמץ כלל ופשוט בשניות את מגיעה ממקום למקום ואנשים מפנים לך את הדרך ואין פקקים, היא חשבה בגיחוך זכרת בפקקים של תל אביב. היא הגיעה למחלקת טיפול נמרץ . המראות לא היו נעימים לעין . אנשים שוכבים במיטות מחוברים לאלפי צינורות, איך הרופאים יודעים איזה צינור שייך לאיזה תרופה?' היא חשבה היא ראתה אנשים במצבים קריטיים בחדרי בידוד . היא השפילה את מבטה כשראתה אדם חסר רגל מונשם . אריאל כאילו קרא את מחשבותיה "לא נעים נכון?" הוא אמר, "זה נורא!" היא אמרה בלחש, "גם ענבל נראית ככה?" "לא יודע, עוד לא הייתי אצלה תכף נראה." הוא אמר בשקט. הם הלכו לאורך המסדרון . אריאל מסיע את שרית ושרית מתבוננת בחולים ששוכבים ולא זזים היא התבוננה במשפחות של החולים והפצועים שיושבים ליד יקיריהם ולא עוצמים עין, חלקם קראו תהילים חלקם סתם בהו בחלל. הם הגיעו לחדרה של ענבל בסוף המסדרון. ברגע הראשון שרית ישבה קפואה ובהתה בענבל 'זאת ענבל? לא יכול להיות? אריאל כנראה התבלבל!' אבל ככל שאריאל קירב את הכסא למיטתה של ענבל התחוור לה שאכן זאת ענבל... פתאום הכאב ראש חזר לה , הבטן שלה התכווצה למראיה של ענבל ודמעות הציפו את עיניה. " מה הוא עשה לך? המחבל ימ"ש " צעקה שרית "שרית, בבקשה ממך תהיי בשקט יוציאו אותנו מפה" ביקש אריאל "אריאל תראה מה קרה לה..." בכתה שרית ענבל באמת נראתה נורא. היא שכבה ללא תזוזה , מונשמת ומחוברת לאלפי צינורות , היא הייתה נפוחה, ומלאה תחבושות. אמא ואבא של ענבל נכנסו לחדר, והופתעו למצוא את שרית עם בחור דתי. "שלום שרית" אמרה ליאורה מופתעת "שלום ליאורה ושלום גם דוד" היא אמרה. הם נראו כאילו הזדקנו ב10 שנים לפחות. שרית הייתה המומה. " אני שמחה לראות אותך. שמעתי שגם את נפצעת . איך את מרגישה?.." שאלה ליאורה בעדינות "בסדר לא כ"כ נורא. אני רק לא יכולה להזיז את הרגלים", דוד וליאורה נאנחו. "הפיגוע הזה! הרס לכולנו את החיים" אמר דוד במרירות . "בואי ,שרית תתקרבי לענבל " לחש לה אריאל. הוא קירב את שרית עוד יותר לענבל . שרית לקחה בעדינות את ידה של ענבל ונישקה אותה ולחשה לענבל, "ענבל, את זוכרת מה תמיד אמרנו אחת לשנייה? לא להיכנע! ולא להישבר! אנחנו חזקות ואת חזקה ואנחנו יכולות להתגבר על כל המכשולים. בבקשה ענבל תראי לי סימן חיים, תלחצי לי את היד.." אחרי כמה שניות הרגישה שרית לחיצה חלושה,היא כ"כ שמחה היא הרגישה שיש תקווה שיש סיכוי, היא מחתה את דמעותיה ונישקה שנית את ידה של ענבל. "היא לחצה לי את היד! ביקשתי ממנה ללחוץ לי את היד והיא לחצה!" היא הודיעה בהתרגשות, להוריה של ענבל . " באמת? היא לחצה לך את היד?" קראה ליאורה בהתרגשות. " לא לחיצה חזקה. אבל כן זאת הייתה לחיצה" שמחה שרית, "תודה לאל! " קרא דוד. "תתקרבו אליה, תדברו איתה אולי היא תלחץ עוד פעם את היד" אמרה שרית, "אריאל , כדאי שנלך..." אמרה שרית. "אני גם חושב" הוא אמר. "להתראות ליאורה ודוד . רפואה שלימה לענבל" נפרדה שרית מההורים של ענבל, " להתראות יקרה! שמרי על עצמך ותודה" אמרה ליאורה בחיוך. שרית חייכה לשניהם והלכה. זה היה שווה! רק בשביל החיוך של שניהם, היא חשבה . היא נזכרה בצער במראיהם של הוריה של ענבל, הם נראו כאילו הזדקנו ב10 שנים, למרות ששניהם בני פחות מ40 שנה. באותו לילה הדרדר מאד מצבה של ענבל. כבר בבוקר היא לא הייתה בין החיים, ההרוגה מספר 9 באותו פיגוע...

בס"ד (הקדמה: יכול להיות שיהיה הרבה זמן בין פרק לפרק ,או במקרה גרוע יותר, הסיפור לא יגיע לסופו, אבל בל"נ אשתדל. עוד משהו- אל תתביישו להגיב. זה חומר דלק ליוצרים.). פרק א' שמש בחריינית חמה פעלה על חום גבוה באותו יום. רוב האנשים העדיפו לשהות בשעת צהריים זאת בבתיהם, עם המזגן והשתיה הקרה. שאר האנשים שהיו בשעה זאת ברחוב, מיהרו לדרכם, נוטפים מפלי זיעה. צעיר לבוש בלבוש ספורטיבי קצר נראה הולך במהירות לעבר בית החולים הממשלתי על שם חוסיין אבו סילאם, ראש העיר הקודם שנפטר בבית חולים זה. הצעיר נכנס לבניין הענק, והשתהה מעט, מתענג על קור המזגנים. לפתע ננער, וטיפס במהירות במדרגות לקומה השלישית. הצעיר נעצר ליד דלת מספר 312, ולאחר שהראה את תעודותיו לשומרים שעמדו בפתח והורשה להיכנס, דחף קלות את הדלת, ונכנס פנימה. בחדר היו באותה עת עוד שלושה אנשים: החולה, ושני אנשים נוספים. השלט הצהבהב המוצמד למיטה היחידה בחדר נשא את השם נאסר אבן כליפה. במיטה זו שכב האדם שהיווה את הסיבה לכך שעיני כל אזרחי בחריין הופנו אל מיטה זו. המלך. הצעיר הרים את עיניו, ולאחר שראה את החולה מיהר להשפילן. הוא התאפק לא לעוות את פניו בדחיה או לפלוט מילת גועל. זאת עלולה להיות המילה האחרונה שלו. גם אם הוא בנו של המלך. כמעט המלך הבא. או שלא. אל החדר נכנס אחיו הבכור של הצעיר, סעיד, ולכן גם המועמד הבכיר מבין שניהם לרשת את מקום אביהם. בינתיים. סעיד ראה את מבטו הזועף והחזיר לו מבט מחייך. זאת היתה נקודת התורפה שלו, וסעיד הכיר אותה. הוא פגע במקום הנכון, והתגובה לא אחרה לבוא. הצעיר תר בעיניו אחרי דבר שיכול לעזור לו, ובמקרה הזה זאת הייתה מבחנה מלאה בנוזל שקוף שהתנפצה במרחק מילימטר מראשו של אחיו. עם הרופאים ועם אביו הוא יתחשבן אחר כך. סעיד התכופף מאחורי הארון שמתחת לכיור שניצב בסמוך למיטת אביהם המשותף, ולאחר שניה הציץ משם, ובידו צינור שרוקן את תכולתו על פני אחיו הצעיר, חטיב. המריבה היתה יכולה להתלקח אלמלי התעורר חסאן אבו טביח, היועץ המלכותי, שנמנם באותה שעה על הכורסה בחדר. "אתם נורמלים?", צרח על האחים, ולאחר שניה הנמיך את קולו ללחישה, כשנזכר על מי הוא צורח, "מה נסגר אתכם? שכחתם איפה אתם?". האיש הנוסף שהיה באותה שעה בחדר היה עזמי אלנאסר, הקאדי הראשי של בחריין. עזמי וחטיב היו ידידים קרובים זה כמה שנים. עזמי חיבב את הצעיר השנון וחם המזג. כעת עזמי נעץ עיניים חודרות בחטיב לסימן שהפעם הוא הגזים. חטיב יצא בכעס עצור מהחדר, ולאחר מספר רגעים של מחשבה, יצא עזמי בעקבותיו. בחדר נשארו סעיד וחסאן. קישור לפרק הבא /Mosaic/Read/5486

ב"ה שימו לב- גם מי שזוכר את הסדרה, כדאי לעיין בפרק ל"ג - שינתי בגלל כפל גרסאות - ממש פה. פרק ל"ד מצאתי זמן לכתוב, למרות שאני אמור לישון עכשיו, אכתוב פה קצת. מה שנמנע פה זה משהו א-ד-י-ר. הסורים ראו את המטוסים הישראלים שמתקדמים ללבנון, והתחילו להפגיז את המטוסים מהקרקע, הנ"ל השיבו אש אל מקורות הירי, והמשיכו הלאה. דקה אח"כ הגיעה הודעה שזה היה טעות, וכך הסורים חשפו את המיקומים של הטילים, אך לא ירו אותם, והכול תועד מהמטוסים, כך שיש גם מידע וגם לא נורה. לא נורה אף טיל –אך נשמרו המיקומים. ממשלת ישראל – הבהירה לירדנים שהיא לא נלחמת איתה, אלא בנו – והם האמינו שאנחנו כל כך תבוסתניים. לא יאומן בכלל, בשום קנה מידה כל שהוא. השוטרים הוחזרו למקומם, ואני מקווה שיהיה שקט ולא יעשו יותר שטויות, או לחילופין – יעבירו לירדנים, סורים, חיזבאללה וכו' הודעה על התקפתנו והתאריך המשוער, מה שיבטיח הדלפה לעיתונות, מה שיבטיח שנדע, ויאפשר להתגונן. אחרי הפדיחות האלה למדינת ישראל, התירו מעבר משאיות אלינו, עם ציוד. כלומר – חוץ מחומרים כימיים, מותר להעביר הכול (כמעט. יש רשימת מגבלות לעניין). "על ניסך שבכל יום ויום עמנו". ממש ככה. את המטוסים, לאחר פירוק והרכבה מחדש של כמה רכיבים העברנו חזרה לשלטון של רוב עבר הירדן המערבי עד הים (מדינת ישראל, בלשון הממלכתיים- ראשית צמיחת גאולתנו). מקווה שיעזור בדברים מועילים יותר (כמו – המסוק שבבניה עכשיו. הוא בשבילי- אבל מה אני אעשה איתו בדיוק? לא יודע), אבל גם על זה אי אפשר לחתום, כי אולי החבר'ה שלנו יותר טובים. נחיה ונראה. אבל המסחר בקטע הזה הגיע מכיוון בכלל לא צפוי- התעשייה האווירית, הקשורה לחיל האוויר שכה 'אוהב' אותנו, התעניינה במספר טכנולוגיות שלנו. לענ"ד – הם שליחים לדעת איזה טכנולוגיה יש לנו, או – יכולות שכאלה שיש לנו, ולפי זה לקבוע איזה סדר ואיזה כוחות יהיו מולנו. אבל אם זה מכניס מזומנים – אין שום סיבה שלא למכור להם. ואכן, עוד באותו היום סיכמנו בכללי על העסקה, וזה נשלח לגורמים כלכליים מתאימים. סוכם שהכסף יעבור אנחנו התייחסנו והסתרנו מבנים ודברים בהתאם, מקווה שהם לא שמו לב, אלא שזה נשאר בינינו. אח"כ בדקנו בכל המקומות שהם עברו מה הם השאירו, מה הם יודעים וכו', כולל תיעוד מדוקדק של מה שהם עשו ומה היה עליהם, ממש בסיס צבאי פה. בעצם יותר טוב מזה, פה יותר נקי. אגב, אנחנו מתכוונים לא להשאיר אצלנו את 'הכסף הצייוני', כמו שקראו לו פה כמה, יכול להיות שיש בפנים אמצעי הקלטה – לך תדע (בעצם, גם אם תרוץ לא תדע, צריך בשביל זה להתקבל לשם, ובתור אנשים לאומיים זה קצת קשה להתקבל למחלקה האנטי יהודית ששם. אנחנו מקווים שישלימו סוף סוף עם קיומנו, עליו הכרזנו לא מזמן (מתי בכלל? – אני ממש לא זוכר! הזמן טס, ואולי בגלל הפציעה, מה שבטוח שהיה כזה דבר ואני מנהל אותו) וז"א שעכשיו אני רץ למשרד שלי לראות מה קורה. בעצם לא – יש עוד כמה עניינים. עכשיו הכול מעלי רועש- המטוסים מוחזרים לבעליהם, הטייסים וכל הציוד שהיה עמם, לא כולל הידע הטכנולוגיה שפוענח משם, כמובן. כמו"כ – העיר אט אט מתחילה להיבנות, ורואים בה צורה. רק היום הזמינו עוד כמויות של מלט ועניינים נוספים שצריכים להיות שם, כולל חיפוי חיצוני. בית הכנסת המרכזי שמולי הדמיה שלו, נראה מדהים והוחל בהנחת המנוף של הפרויקט ליד, שיעזור בבניית בית הכנסת, בקיצור – המצב ממש ממש מצוין (ואולי ככה משעמם יותר?). זהו. עפתי. [מוקדש למשה אטלו שלחץ עלי לכתוב את זה, כי מזמן רציתי ושחכתי] פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

לה"ו! "אי אפשר לפסוח על זה שוב!" "אבל אבא, מה נראה לך שיש עוד לעשות, מה עוד לא עשינו? אתה בתור האזרח הקטן בין אינספור אזרחים קטנים לא תוכל להשפיע על כמה אזרחים קטנים שחושבים ת'צמם לגדולים!" עצרתי, ניסיתי להבין מה אמרתי כאן "אתה חושב שאם תלך כמו הזאתי-" מנסה להזכר, "כנפו?" העלה אבא אפשרות, "כן." המשכתי, "אם תלך כמוה מכאן עד לירושלים ותשב יומיי'ם מול הכנסת זה ישנה משהו?" "הוא לא יעשה את זה!יש לו עבודה, משפחה הוא לא משועמם כמוה"התפרצה יערה. "אז הנה, עוד יותר, מה יכול הבנאדם הקטן לעשות כנגד התאונות דרכים המזוויעות האלו?" "אבל גם לממשלה אין מה לעשות בעניי'ן, היא חיקקה כ"כ הרבה חוקים נגד זה בזמן האחרון, כלום לא עוזר." -אכזבה לא נעלמה מקולה של יערה.. "יופי, אז יש את החוק של הקסדות, האפודים, החגורות ועוד כמה. אז מה? מה קורה כשמישהו עובר על אחד החוקים האלו? -הוא משלם מהכיס הנפוח שיש או אין לו וממשיך להשתמש בכביש כאילו הוא היחיד שנמצא בו.." "כן, מה שנכון נכון" גם אמא החליטה להצטרף לתמונה.. "בבקשה," אבא יוצא מהעיתון "145 נפגעו ביממה האחרונה ב135 תאונות". "זוועה"-פולטת אמא. "מאה ארבעים וחמש?!?! שמע-ישראל!" יערה מצטרפת. ואני, הפה נשאר פעור.. עוד ויכוח של ערב שבת, לצערי כבר התרגלנו לנושא-שוב ושוב אותם נושאים עולים ושוב פעם מגיעים לאותה נקודה.. "מה לא קורה במדינה הזאת?!מה לא..אלימות, טרור, עוני מחפיר, שחיתות, השכלה, המצב בכבישים-סיוט לחיות כאן" יערה שוברת את השתיקה. "הדבר היחיד שמשגשג ופורח כאן זה תחום המדי'ה-מוזיקה, סרטים וקולנוע-לפחות בתחרויות האלה אנחנו מיוצגים בכבוד.." אני אומר. "מוזיקה? מקום 24 בארוויזיון שנה שעברה? השנה אפילו לארוויזיון לא הגענו! איזה כבוד בראש שלך?.." מתקנת-מעירה יערה. "אבא, אולי ניסע לחוץ לארץ?"שואל דוד בתום של ילד בן 5.. "יש עוד ברירה? אפילו הצבא כבר לא מה שהוא הי'ה" גולן אומר את דעתו הקבועה.. "היי', גולן, לא שמתי לב שאתה כאן, חשבתי שהלכת לישון.."אמא מתעוררת מההלם הקודם. ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* "גבע, יערה- יש לי משהו לומר לכם" אמא פותחת, שנינו מבינים שזה לא טוב, ממתי עושים כאלו שיחות בבית שלנו?! "אבא פוטר מהעבודה, סגרו עוד מפעל במדינתנו הנפלאה כל-כך.." "מה!?" -זוהי הקריאה שיצאה מפי שנינו בו זמנית. "אמא, יש ריח מסריח" דוד קורא וממשיך לאכול בחדווה את הפיצה שיערה הביאה לו לפני דקות ספורות, זה מה שקורה כשיש אחות ששומרת על קשרים מהעבודת קיץ.. אמא מזדרזת לתנור "אויש, תודה דוד, מה היי'נו עושים בלעדיי'ך?" צלצול הפלאפון מקפיץ את יערה לחדרהּ. "אז אמא, מה נעשה? את לא עובדת, מאיפה יכנס כסף?" 'את לא עובדת' איזה זכרונות נוראים זה מעלה, התאונה הזוועתית הזאת שממנה אמא חזרה על כסא ושני גלגלים.. כל שגרת הבית השתבשה. לפחות גולן הרוויח מזה משהו-הוא יכול לחזור מהצבא כל יום הביי'תה ומותר לו לעבוד בשעות הערב.. "אבא יחפש עבודה וגולן ינסה לבקש פטור מהגוף השמאלני הקרוי צבא. נשאר רק לספר לשלושת הקטנים. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות" וטועמת שארית מהעיסה שנכנסה לתנור ויצאה שחורה.."אמן" דוד צורח מהמטבח. חמוד.. יערה חזרה "שכחתי את התיק אצל אלדד אני כבר באה-מישו רוצה פיצה?" לא מצפה לתשובה ורצה ל-פיצרי'ה.. "גבע, אני מודיעה לך מראש-אל תנסה אפילו לצאת מהישיבה, אני מכירה אותך מספיק טוב ואם אתה מנסה לעשות את זה אתה עובר על כבוד הורים, שיהי'ה לך ברור!" "אבל..אולי? בכל זאת אני אוכל לעשות משהו אחרי הלימודים?" אני מנסה.. "שום אבל!לא זה לא!להזכיר לך במה עבדתי עד התאונה?אני יודעת יפה מאוד שכשלא מכינים שיעורי בית זה מפריע למהלך השיעור כולו. מספיק וויתרת בשבילנו על ישיבה עם פנימי'ה-עד כאן! טוב, לי יש שבת בעוד יומיי'ם.." "אמא, את רוצה שאני אודיע לקטנים?" אולי בזה אוכל לעזור.. "אתה יכול?אני ממש אשמח,ב"ה לא חסר לי מה לעשות" "בכיף, אמא!" כיף, איזה כיף? להודיע לשלושה ילדים קטנים בני עשר ומטה שלאבא אין עבודה? כיף.. "תודה, גבע-זה עוזר לי מאוד" רק בשביל החיוך שיצא ממנה סופסוף שווה להסתבך עם המשימה החדשה.. ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* "ילדים, היום בערב בשעה שבע אני רוצה את כולם פנויי'ם יש לנו הודעה חשובה!" הודעה בפלאפון-עולים הערב לחומש. "אבא, יש עלי'ה לחומש, זה כל-כך חשוב?!" אבא אף פעם לא עצר אותי מלעלות לחומש, עמונה לגוש, הוא דווקא דירבן אותי לזה.. חברים שלי חולמים על הורים כמו שלי.. "כשאני אומר חשוב אז זה חשוב!" אבא עצבני אחרי כמה חודשי אבטלה.. "אוף!" אני פולט ואורז את התיק לישיבה, אם אבא אומר אז הוא אומר, כיבוד הורים מעל ה-כ-ל!! אני יוצא ומכין את עצמי לעוד יום של שיעמום מתמשך בישיבה.. -אף פעם לא כתבתי סיפור ובטח שלא ארוך[משו בכיתה ד'-ה' לא נקרא-נכון?]אז אני מקווה להצליח..-מקווה שבעזרת הארותיכם והערותיכם אני אצליח.. -ב"נ,אי"ה ובעזרתו יגיע מתישו המשך לסיפור.. -כנראה שאני אחליף את השם-תעקבו..

צלצול פעמון עדין התנגן בחלל בית היתומים. איילין הקיצה מן התנומה ששקעה בה ולרגע שכחה היכן היא נמצאת , אולם מהר מאוד שבה ונזכרה. נקישות עדינות נשמעו במפתיע . "יבוא"השיבה איילין. הדלת נפתחה בידי אם הבית סמנתה. בידה אחזה בשמלת משי שחורה ושמרנית בעלת צווארון תחרה מוגבה וצח כשלג אשר היווה ניגוד מושלם לשחור השמלה. "יקירתי, טרם הספקתי לציין בפניך אודות המדים הנהוגים כאן.הננו כפופים למנזר ואם המנזר הנהיגה כאן מדים אחידים אף לאומנות. בימי ראשון ובארועים תוכלי להתלבש כחפצך , אולם בשאר הימים שמלה זו תהיה תלבושתך הקבועה. כמו-כן, אל תשכחי לקרוא לחניכותייך, ארוחת הערב מוגשת בעוד כמחצית השעה!" סמנתה מסרה את השמלה לאיילין ועזבה את החדר. איילין העיפה מבט על השמלה ורעד משונה חלף בה לפתע. שמלת המשי השחורה הזכירה לה את מותו של אביה האהוב, ואת התקופה שבה לבשה שמלת אבל. אולם ברירה אחרת לא נותרה בפניה והיא לבשה את השמלה. בדרכה אל הדלת, נמנעה מלחלוף על פני הראי הענק שתלה בסמוך . היא נשענה לרגע על הקיר ולפתע החלו צפים במוחה זכרונות כואבים אשר העדיפה לדוחקם, אולם כעת צפו ועלו בבהירות מדהימה , כאילו רק אתמול ארעו... מנצ'סטר - לפני כחודשיים. שמי תכלת חיוורים נפרשו מבעד לחלון החדר שבו שהתה אותה עת איילין. היא נעורה משנתה העמוקה ולרגע תהתה מדוע איננה נמצאת בחדרה. כאשר שבה ונזכרה לבסוף בסיבה לכך, היא נאבקה קשות בפרץ בכי עז שאיים להתפרץ מתוכה. היא לא יכולה היתה להתמודד עם מות אביה האהוב. איילין סברה שד"ר בדינגפלד ממתמן לה מן הסתם, אולם היא ביכרה שלא לראותו בשנית. בצעדים קטנים ונמרצים עזבה את החדר. כאשר גילתה כי הרופא איננו, נשמה לרווחה. כאשר הגיעה אל חדרה, היכתה בה הידיעה הקשה שכעת בעצם, עליה לדאוג לקבורתו של אביה באחוזת הקבר של משפחת הריסון. היא סקרה ממושכות את בגדיה ולבסוף לבשה שמלת שיפון שחורה. דפיקה קלה נשמעה על דלת חדרה וכמעט מיד נפתחה הדלת בידי רב המשרתים: גילברט. בראותו את לבושה הקודר של גבירתו נפערו עיניו באימה ובקול שדמה לקרקורה של הצפרדע שאל: "האומנם?" איילין הינהנה בעצב ואחר הוסיפה, " צור קשר בבקשה עם בית הלויות הסמוך! כמו-כן, הורה ליוליה לשגר מברקים לכל ידידינו ומכרינו, ואל תשכח לשגר מברק מהיר לבית הנבחרים! אמור לי, האם ד"ר בדינגפלד נסע זה מכבר?" "כן גבירתי." - "ובכן, בצע את המטלות !"

המשך, הם יצאו מבית המלון בשעה שתיים. אחרי שעת נסיעה אחת בלבד - הם הגיעו לשדה התעופה, וכעבור חמש שעות טיסה ארוכות הם נחתו בשדה תעופה בן גוריון. בטרמינל כבר חיכו לה כל חברותיה מהאולפנה הן החזיקו בלונים ושלטים שהן הכינו בשבילה. בתאל פתחה בריצה מהירה אל עבר כולן ולא הפסיקה להתחבק איתן. בתאל הכי התרגשה לראות את רויטל. רויטל הייתה החניכה שלה, שלמרות פער הגילאים לא היה דבר יותר קרוב לבתאל מרויטל. ברויטל היו הרבה מהשאיפות של בתאל ולהיפך. לפני שנה הייתה לרויטל, החניכה, אירוע טראומתי: הוריה ואחותה הקטנה של רויטל נהרגו בתאונת דרכים. מאז הן התחברו עוד בתאל הייתה כל-כך מאושרת עד שהיא אפילו לא שמה לב לצלמים אשר סביבה. היא בארץ הקודש, עם החברות שלה ועם התואר. שום דבר לא יכול להיות טוב יותר. לאחר שסיימה להתחבק ולהתרגש עם כולן הן נסעו לכותל ושם היא חיבקה את האבנים, היא הרגישה את החספוס הנעים של האבנים, היא הרגישה את הפתקים הדחוסים בכוח רב, כאילו כדי שלא יתנתקו מהקיר לעולם. באותו רגע היא פשוט לא רצתה כלום יותר מלבד לחבק את ה'. היא אהבה אותו בלי סוף. הרבה בלילה היא כבר הרגישה את העייפות החזקה בכל איבריה. הבדלי השעות בטיסה גרמו לה להרגיש עייפה. היא התפשטה ונכנסה למיטה. אחרי כחצי דקה צלצל לה הפלאפון. 'מעניין מי זה באחת בלילה' היא חשבה לעצמה. הרימה את הפלאפון וראתה את שמה של רויטל על הצג. היא חייכה לעצמה, וענתה. רויטל נשמעה לה ממש לחוצה. "אנחנו חייבות להיפגש דחוף." היא אמרה במהירות. "מה קרה?" שאלה רויטל. "אני כבר אסביר לך... רדי מהר למטה." היא סיימה וניתקה. בתאל לא הבינה מה קורה איתה. היא ניסתה להתקשר אליה בחזרה והיא לא ענתה לה. היא שמה על עצמה חצאית וחולצת בני-עקיבא וירדה למטה. כעבור שלוש דקות רויטל הגיעה מתנשפת. "מה קורה איתך?" שאלה בתאל. "לפני שעה בערך כשחזרתי הביתה מצאתי אצלי מישהו זר בכניסה." אמרה רויטל. "מה הוא רצה ממך?" שאלה בתאל. "הוא דיבר איתי בקשר אליך. הוא אמר שאת חייבת לעזור לו." רויטל עוד התנשפה מהריצה והדיבור עוד הקשה עליה. "מה זאת אומרת חייבת לעזור לו? מי זה בכלל?" שאלה בתאל. "הוא אומר שקוראים לו ג'ון. ושאת כבר מכירה אותו." ואז בתאל הבינה... "מה הוא עוד אמר ההמשך יבוא.

פרק 8 דלת המעלית נפתחה, ואלי יצא ממנה ללובי. הלובי היפה, המטופח, כלל לא משך את עינו. הוא גם ככה רואה אותו כל בוקר במשך חדשיים. למי אכפת אם המקום נראה יפה, כשהוא בכלל לא שייך לך? כשאין לך בכלל מקום משלך?! הוא עבר את האולם בלי להסתכל סביב, מבטו ישר קדימה. בדיוק כשהגיע לדלת היציאה, הוא קלט את אימו עולה מולו במדרגות בפתחו של המלון. "אה, אלי, יופי." היא אמרה בעייפות. היא החזיקה המון שקיות מלאות, חזרה מקניות. יהודה אחיו הקטן עמד מאחוריה והחזיק גם הוא שקיות. "בוא תעזור לאמא." אמר יהודה. לא רוצה! הייתה התשובה שקפצה לאלי לראש. "בסדר." הוא אמר ולקח את השקיות. אחרי שגמרו להעלות את כל השקיות לחדר, אלי מיהר לצאת. "אלי לאן אתה הולך?" קפץ לפניו אחיו דניאל בן החמש. "מה 'כפת לך?" התעצבן אלי. הוא התחיל לפתוח את דלת הכניסה לחדר כשדני (דניאל) תפס בחולצה שלו. "אני בא איתך!" הוא אמר. "לא, אתה לא!" אמר אלי ופנה להביט בו באיום. "כן, אני כן!" התעקש דני. "תעזוב את החולצה שלי ועוף מפה!" אמר אלי בזעם. הוא תפס אותו והניף אותו אל תוך החדר. "תעזוב אותי!" צרח דניאל. אבל אלי, מחזיק אותו מעל ראשו, הפיל אותו על המיטה הגדולה. אלי קלט את אימו עומדת לידו במבט כועס. "לאן אתה הולך?" היא שאלה. אלי שתק. הוא לא רצה שישמו בכלל לב שהוא הלך. הוא הביט באימו. היא נראתה כל כך עייפה, מותשת. בשבועות האחרונים היא לא נחה. עובדת במשרה שהצליחה להשיג-מזכירה באיזה משרד. אמא המסכנה. פעם עבדה בעריכת ספרים. מקצוע שהיא כל כך אהבה. אבל מאז ש- די! אל תחשוב על זה עכשיו! אלי עצר את עצמו. אין לי כוח. לא נשאר אפילו כוח לחשוב על זה. אבל מה לעשות שזה בא כל הזמן. למה הם עשו את זה?! למה????! מה יצא להם מזה? כלום! ראבאק! עדיין יש פיגועים. עדיין הערבים שונאים אותנו. עדיין אין שלום.למה הם לא יקלטו לעולם שאי אפשר לעשות שלום עם החיות האלה?! לעזאזל! הם צריכים לראות את אמא שלי עכשיו! תראו מה עשיתם לה! תראו מה עשיתם לנו! לא עשינו לכם כלום! היינו אזרחים טובים! החממות שלנו מילאו את המדינה הזאת הגידולים משובחים! אולי המבוגרים צודקים. חשב אלי. אולי ראש הממשלה עקר את גוש קטיף (ומתכוון עוד..!) בשביל לשבור את הציבור הדתי. הוא הביט סביבו. בדיוק עכשיו נכנסו לחדר אוריאל ושגית, אחיו ואחותו הגדולים. בטח חזרו מהסניף. כשנכנסו, כולם פתאום התעוררו. דניאל ויהודה באו והתחילו לספר להם על חתלתול עזוב שמצאו, קפצו סביבם וצחקו איתם. אוריאל ושגית תמיד משתדלים לשמח את המשפחה, להצהיל את האווירה. באים ועוזרים לאמא ואבא. נראה שאמא ואבא לפעמים ממש נשענים עליהם. אבל לא הוא. לו לא נשאר עוד רצון לעזור. הוא התחיל ללכת לדלת. "אלי, השאר כאן!" פקד פתאום אוריאל אחיו, בן השבע עשרה. "מה אתה רוצה!" התעצבן אלי. "אני יודע עם מי אתה מסתובב. אל תחשוב שאני לא יודע מה אתה עושה בזמן האחרון ועם מי התחברת." אמר אוריאל באיום. "ככה?!" אמר אלי בכעס. "אתה עוקב אחרי? שלא תעז! אתה לא תתערב לי בחיים!" "חסר לך שתרד לשתייה או לסמים או כל דבר אחר!"אוריאל עמד מולו, מתנשא בגובהו מעליו. "לאבא ולאמא יש מספיק צרות, הם לא צריכים גם אותך!" "אז מה תעשה? תסגיר אותי למשטרה?" לעג לו אלי. "אליאסף!אוריאל! תפסיקו לצעוק!"אמרה אמא."מה קורה פה? אתם עוד תעירו לי את סימה!" וכאילו בתשובה בקע קול התינוקת מהחדר השני. אוריאל הביט באלי בכעס והלך לחדר השני. אלי הרגיש שהדמעות חונקות את גרונו. הוא יצא מדלת הכניסה. אני שונא אותו! חשב.נמאס לי מכולכם! כל היום עצבניים, כל היום עוקבים אחרי! איך בדיוק נמשיך הלאה כך? החיים הם זבל. העולם הזה זבל, ובמיוחד המדינה הזאת! אלי היה כל כך שקוע במחשבות, שלא שם לב שהוא יורד במעלית ויוצא מבית המלון. כבר התחיל להחשיך, וירושלים הדליקה אורות. אלי תמיד אהב לבקר בירושלים. העיר היפיפייה, העתיקה הזאת רתקה אותו. כל כך הרבה דורות נלחמים עליה. כל כך מיוחדת. אי אפשר שלא להרגיש שהיא מיוחדת. גם הכותל המערבי. מיוחד. קדוש. ירושלים של זהב. כמה מתאים המשפט הזה לעיר הזאת. אורותיה מתנוצצים בחושך, ההרים סביבה. כל כך מלכותית. אבל כל זה רק הגביר את געגועיו ליישוב שלו בגוש קטיף. איפה אלוהים לעזאזל בכל העניין הזה? אלוהים מת. למה שאאמין בך? הוא לא היה נותן לכל זה לקרות אם הוא היה כאן! למה יש סבל בעולם? למה? אולי בגלל שאלוהים עזב את העולם, כפי שכולם טוענים... אלי התחיל ללכת. הוא חלף על פני החניה של המלון, ועבר את שער בית המלון. פתאום הוא שמע:"הי , אלי!" הוא הסתובב והבחין בחבר שלו גיא. "גיא,מה קורה?" הוא ניסה לומר בנימה רגילה, אבל המילים נתקעו לו בגרון. "סבבה אחי." גיא הביט בו. "מה קרה?" "כלום." אמר אלי. "נו מה, אתה נראה מבואס." פסק גיא. "בוא." הם התחילו ללכת וירדו בכביש. "אני יודע למה אתה מרגיש ככה."אמר גיא לאחר שתיקה קצרה."גם אני הייתי בטוח נכנס לדיכאון אם הייתי עובר לגור בבית מלון חודשיים." "זאת לא אשמתי, אתה יודע." אמר אלי. "נכון."אמר גיא.הוא מאוד הבין את אלי. וגם הוא לא הבין את ראש הממשלה עם התוכניות שלו. "שוב רבת עם המשפחה שלך?" שאל גיא. "משהו כזה." "להגיד לך את האמת דוגרי, אני במקומך כבר הייתי בורח מהבית. אה, זאת אומרת בית המלון. אתה יותר מידי סובל." "הצחקת אותי. לאן יש לי ללכת?" "תבוא לגור אצלי. אתה כבר ילד גדול,חמש עשרה,לא?" אלי עצר. לבוא לגור אצלו?! מי עושה דברים כאלה? ובכלל, גיא בא ממשפחה לא דתית, ואלי הוא דתי. איך בדיוק יבוא לגור אצלם? אבל, גם הוא מרגיש כבר שהיהדות לא אומרת לו כלום יותר. עדיף כבר להוריד את הכיפה ולזרוק את הכל. נמאס כבר מכל העמדת הפנים. גם ככה אין את מי לעבוד בדתיות הזאתי. "אתה יודע מה, זאת אפשרות.."אמר אלי מהורהר. "הורים שלך יהרגו אותך, לא?" אמר גיא בצחוק. "הם יקרעו אותי לגזרים. אבל זה לא אכפת לי." אמר אלי בחיוך. גיא תפח על כתפו."דברת כמו גבר. אנחנו לא צריכים לפחד משינויים. אני אשאל את אימא שלי." "כן." גם ככה אני מכיר את הבית שלו טוב. הייתי אצלו המון. חשב אלי. "מצוין."אמר גיא. "שמע,מחר אחרי הלימודים אני אדבר איתך. " אמר גיא. "אני צריך לדבר עם אמא שלי על זה." "בסדר."אלי נאנח. "די, אל תתבאס לי עכשיו! הולכים לבית של איציק. אתה זוכר אותו נכון?" "בטח." כשנכנסו לבית המסיבה הייתה כבר בעיצומה. "יאללה מה אתם עומדים בפתח כמו חנונים בואו תשתו!"קפץ עליהם איציק ודחף להם בירות לידיים. "איציק נכון שיש לאבא שלך בר?" שאלה רווית בחיוך. "רעיון טוב,"אמר איציק בחיוך קונדסי. "יאללה אני מוציא!" כעבור שנייה הוא חזר עם בקבוקים גדולים. "רגע, אבא שלך מסכים?" שאל אלי. כולם הביטו בו. "אתה לא הולך להלשין עלי נכון?" שאל איציק. "ברור שלא-"התחיל אלי אבל גיא קפץ:"מה יש לך איציק, אלי סתם מתבדח. עזוב אותו. הוא במצב קשה עכשיו." "אה, אז יאללה בוא תשתה כדי שתרגיש טוב יותר."איציק דחף לאלי בקבוק. "חברה תנסו,נשבע לכם זה טעים. מה אתם מפחדים?"צעק יריב שהתחיל לשתות. כולם צחקו ונטלו להם כוסות. אלי עמד בשקט, הבקבוק בידו. הוא אף פעם לא ניסה משקאות חריפים, וחשש גם לנסות עכשיו. הוא לא רצה להתמכר. "יאללה אלי נראה אם אתה גומר בקבוק שלם!" צעק איציק. "אממ..."אמר אלי. הוא נזכר במריבה שלו עם אוריאל. אז מה! חשב. אני לא שם עליו!גם כן הוא! שיתפוצץ העולם! הוא הסיר את הפקק של הבקבוק בתנופה והחל לשתות. ואז באה המוזיקה, וריקודים עם הבנות, עם שירים של:"הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו, אזה כיף היה בקניון.." (ציטוט של גיא-צבי מינץ) בשעה ארבע לפנות בוקר אלי נכנס לבית המלון. בלב רועד, בתקווה שאף אחד לא יתפוס אותו בשעה כזו, הוא עלה במעלית והלך בשקט במסדרון. לפתע עצר בבהלה. אין לי מפתח! נזכר. והחדר בודאי נעול וכולם ישנים, רק שלא יצטרך להעיר אותם... אך הנה בא מענה למחשבתו. "אל תדאג, אני אעזור לך להכנס." הוא שמע פתאום קול מאחוריו. הוא הסתובב בבהלה. "אוריאל! מה אתה עושה פה?" הוא השתדל לשאול בתמימות. אוריאל הביט בו בזעם. "אל תשחק אותה,טוב!" הוא אמר בכעס. אלי הרכין את ראשו. "לא היה לך אכפת שאמא נכנסה לישון בוכה מדאגה, ואבא לא מצליח להרדם, הא?"אוריאל סינן בין שיניו בזעם כבוש. אלי הרים את ראשו והביט באוריאל בכעס. "מה זה?"שאל אוריאל והריח את האוויר."סיגריות?" הוא תפס בזרועו של אלי בחוזקה. "תעזוב אותי!" צעק אלי בכעס וניסה לשחרר את זרועו. "תשתוק! אתה רוצה להעיר את כל בית המלון?" זעם אוריאל."אין לך לב. אני אפילו כבר לא בטוח שאתה באמת אח שלי! אתה כזה אידיוט, אנוכי! חושב רק על עצמך!" "סתום! לא רוצה לשמוע אותך!"צעק אלי והתחיל לברוח למעלית. הוא לחץ על הכפתור והמעלית נפתחה. אלי נכנס ולחץ כדי לסגור אותה, אך אוריאל תפס את הדלת שלה, שלא תיסגר."בוא הנה! עוד לא גמרתי איתך! הזהרתי אותך כבר! רק ביד קשה אפשר לדבר איתך, יא תינוק. למה אתה חייב תמיד להחמיר את המצב!?למה תמיד לעשות צרות?! אתה נהנה לראות אותנו סובלים?!" "לך מפה!"צרח אלי. "די, מספיק."נשמע פתאום קול מהמסדרון. אבא,עייף כולו,שקיות שחורות סביב עיניו, עמד שם. מאחוריו עמדו כמעט כל האחים והאחיות חוץ מסימה התינוקת ודני. כולם עמדו ובהו בהם בעייפות, בהאשמה. חוץ מאמא, שהביטה בו בצער, דמעות על לחייה. "אוריאל, אליסף, לכו לישון. נדבר על זה מחר בבוקר." אמר אבא. אלי ואוריאל צייתו. אוריאל בכעס, אלי במסכה של אדישות. הם התחילו ללכת לכיוון החדרים, נועצים מבטים שוטמים זה בזה. כולם נכנסו לחדרים, למיטות. שום לילה טוב. הלילה (השעות שנותרו לשינה) עבר על אלי באיטיות. הוא לא הצליח להרדם, וכשהחלו לצייץ ציפורים (הן תמיד מתחילות לצייץ לפני הזריחה!) הוא קם ממיטתו ביאוש. לא מצליח לישון. אולי באמת הגיע הזמן שאעבור לגור איפה שטוב לי. חשב במרירות. כולם גם ככה רק מקשים עלי. אבל בדמיונו ראה את אמא בוכה עוד. אבא כועס וכואב..אוריאל כועס...ושוב המבט המאשים הזה על פני כולם. הוא שב לשכב על המיטה. המראה הזה של כולם מביטים בו בהאשמה לא זז ממוחו עד שלבסוף נרדם. פרק 9 "גיא קום כבר!"הקריאה הקפיצה את גיא, כמו כל בוקר, מהמיטה. "רק שניה!" הוא צעק. הוא באמת היה עייף, אבל בעיקרון, הוא לא ילד שקשה לו לקום בבוקר. תמיד הוא קם כמו פנתר, וגם הבוקר זה היה כך, אפילו שהלך לישון לפנות בוקר. במהירות התלבש, זרק ספרים לתיק שלו, וירד למטה למטבח. "בוקר טוב." "בוקר אור." ענתה לו אימו. גיא ניגש לשיש והתחיל להכין לעצמו נס קפה. "אמא." אמר כששם סוכר בכוסו "יש משהו שאני צריך לשאול אותך." "מה?" היא שאלה כשטיגנה חביתה, גבה מופנה אליו. "יש לי חבר שאין לו בית. יש מצב שיבוא לגור כאן?" היד של אימו נעצרה באמצע הטיגון. היא הסתובבה להביט בו. "מה זאת אומרת לגור כאן?" "לחיות כאן. את יודעת, לישון פה, לאכול פה-" "לא שאלתי מה פירוש המילה לגור!"היא קטעה אותו. "התכוונתי, ממתי יש לך חבר שצריך לגור אצלנו?" "ההתנתקות, את יודעת..." "אההה. אין לו משפחה?" "בטח שיש לו. אבל הם במצב קשה." "מצב קשה? הם חיים בבית מלון פה בירושלים, לא?" "כמה זמן לדעתך אפשר לחיות בבית מלון?" "כמה זמן הם שם?" "חודשיים בערך." "חודשיים?! ולא מסדרים להם מגורים?" "את לא יודעת?!! המצב שלהם על הפנים! הם נרקבים שם!" "אבל הממשלה הבטיחה פיצויים מלאים!" "שמעת על מישהו שקיבל פיצויים?" גיא התחיל לחשוב שזה מוזר, הוא יודע משהו חשוב שאמא שלו לא מודעת אליו. "מנהלת סלע אמורה לטפל בזה..." "דיברו על זה מתישהו? אולי בחדשות? בטלוויזיה? אינטרנט?" אימו קימטה את מצחה. "אני לא זוכרת." "לא הגיוני. לא מדברים על המגורשים בחדשות? חשבתי שאת היא זו שהכי רואה חדשות..." "אולי הגיע הזמן שגם אתה תתחיל לראות חדשות!" אימו הלכה והדליקה את הטלוויזיה. "אני יודעת שכל מי שביקש מוקדם את הפיצויים קיבל..." "ומה עם אלה שלא רצו להתפנות... ולא חשבו שהם יתפנו בסוף?" "מה זאת אומרת?" "אלי סיפר לי שאפילו עד הרגע האחרון אבא שלו לא ארז את הבית. הם התחילו לארוז רק כשבאו החיילים לפנות אותם..." "למה?" "הם האמינו שאלוהים לא ייתן לזה לקרות." "אבל זה קרה. מה זו הגישה הזו? נראה להם שיש באמת אלוהים שישמע לתפילותיהם?" "את לא מאמינה באלוהים?" אימו של גיא חייכה חיוך מריר."לא. אלוהים לא נתן לי טוב בחיים. אם בכלל הוא היה קיים הוא לא היה זורק אותי לכל מיני מקומות אפלים..." גיא הסתכל באמא שלו והייתה שתיקה. אמא שלו לא מרבה לדבר על חייה. הוא ידע שהיו לה חיים קשים. להוריה היה כסף, אבל כמעט לא היו בבית. הם לא אהבו אחד את השני. אימה הייתה עובדת כרופאה. אביה בחברת בשמים. אימה הייתה חוזרת תמיד מאוחר בלילה, ואילו אביה כמעט לא בא הביתה. בתור ילדה היא חייה בבית ריק מהורים ואהבה והייתה בת יחידה. היא הייתה בת עשר כשאביה עזב את הבית. אימה נכנסה לדיכאון, וגררה את בתה יחד עימה. אימו של גיא החלה לברוח מהבית לעיתים קרובות כבר בגיל חמש עשרה. היא הידרדרה האב נעלם מעל פני האדמה, ולא הייתה להם תמיכה כספית. המצב הכלכלי החל להידרדר בבית, והאימא הפסיקה לתפקד. אימה איבדה את רצונה לחיות, והתאבדה. אימו של גיא נשארה לבדה, ונשלחה למוסד לגמילה מסמים בגיל חמש עשרה.היא תמיד ניסתה לברוח, ותמיד תפסו אותה בסוף. היא כמעט לא הצליחה להיגמל אלא בגיל עשרים, בזמן שפגשה את אביו של גיא. הוא היה אדם טוב שעזר לה ואהב אותה. כך הצליחה לצאת מהסמים, והתחילה ללמוד, להתפתח ולעבוד. אימו של גיא כבר יכלה לא לחשוב יותר על חיה האומללים, ונשבעה שהילדים שלה לא יסבלו כך לעולם. השתדלה להיות ההפך מהוריה ולתת לילדיה חום ואהבה. תמיד ידעה שהיה לה מזל, שלא נהייתה כמו הוריה. בזה היא נצחה אותם ואת הסבל. היא התנערה מהזיכרונות הקודמים. "מה שמו של החבר שלך?" שאלה. "אלי." "דתי?" "כן. אבל קשה גם לו כבר להאמין באלוהים. הוא כבר לא חושב כמו הוריו." "כן.. אפשר להבין אותו. יש לו מזל שיש לנו מספיק כסף. הוא יכול לבוא. גם ככה אתם כבר גדולים, חמש עשרה.ואתה תמיד רצית אח. נכון? הוא יוכל לבוא לגור פה עד שיעמוד ברשות עצמו." "את מבינה אותו." "נכון. אני לא אתן לילד להישאר מסכן כמוני, גם אם הוא דתי ... סתם בצחוק!" היא אמרה מיד כשראתה שגיא מביט בה בכעס. לאחר סיום הלימודים- הם הסתיימו בשעה ארבע- גיא התחמק מחבריו ויצא מבית בספר לכיוון בכיכר שם. אלי חיכה לו בכיכר, כרגיל. "הכל טוב?"אלי שאל. "סבבות! אמא שלי מסכימה איתי שתגור אצלנו!" "באמת?" אלי פתאום נבהל. הרעיון היה טפשי. הוא יעזוב את משפחתו עכשיו? יבוא לגור במשפחה אחרת? ועוד חילונית? מי עושה דבר כזה? "אמא שלי כמובן לא כל כך הבינה את הרעיון. לפעמים היא מה זה לא מבינה עניין. היא פשוט לא מעודכנת, מזדקנת, והסמים שהיא הזריקה לעצמה פעם גם לא עושים לה טוב-" "אל תדבר ככה על אמא שלך!" "מה כבר אמרתי? אתם הדתיים כבדים. אה! יש גם איסור לדבר בחופשיות?" "יש כלל באמת חשוב שאני לא מוותר עליו. 'כבד את אביך ואימך למען יאריכון ימיך.'" "וואלה! נחמד! יש שכר!" "לא רק שכר. להורים שלנו מגיע שנכבד אותם. בזכותם אנחנו קיימים.תחשוב מה היה קורה לך אם לא הייתה לך אמא שתטפל בך ותאהב אותך, אבא שיטפל בך ויאהב אותך. אם הם לא היו מענישים אותנו לא היינו לומדים. אם הם לא היו מגנים עלינו לא היינו שורדים. הם יצרו אותנו, גידלו אותנו וחינכו אותנו ואסור לקחת את כל זה כמובן מאליו. לא?" "הגיוני. אבל חפרת." גיא הביט באלי. "אתה בכל זאת עדיין דתי." "אני לא יודע. שאר המצוות לא נראות לי הגיוניות. לא נראה לי שאקיים את כולן בעתיד." גיא עצר באמצע ההליכה והביט באלי. הוא פתאום הרגיש לא נוח. כאילו הוא מונע מאלי דברים חשובים. "אתה לא חייב להיות חילוני אם אתה לא רוצה." הוא אמר לו. "לא. זה בסדר. לא חשוב. בוא לא נדבר על זה." "אתה רואה? אתם כל כך מסובכים, הדתיים. אתם מקשים על החיים שלכם בכוונה. למה? מה יוצא לכם מזה?" "אבא שלי אומר שזה כדי שיהיה לנו טוב בעולם הזה ובעולם הבא. בגן עדן. וגם עוד דברים-אנחנו העם הנבחר, ואנחנו צריכים להראות דוגמא אישית לשאר העמים בתור עם מוסרי וקדוש." "זאת המטרה של כל זה? אתם קצת מחזיקים מעצמכם." "כל היהודים צריכים להיות ככה. גם אתה. אבל זה באמת נשמע סנובי. יש עוד דברים, אני פשוט לא זוכר מתי דיברנו על כל הדברים האלה...כל כך הרבה קרה. עכשיו לא קורה כלום. ראבאק. הלוואי שהיה קורה משהו!" גיא ואלי שתקו לדקה והמשיכו ללכת. "טוב."אמר גיא. "בוא נשכח לרגע מכל זה. יאללה! מתחרה איתי לרדת מהגבעה עד האלון הענק שם?" תוך כדי הליכה הם הגיעו לקצה שכונה, איפה שהיערות שמקיפים את ירושלים מתחילים. "יאללה!" אלי התנער מהמועקה והתחיל לרוץ ראשון. פעם הוא היה אצן טוב, אבל הגבעה שהגיעו אליה הייתה תלולה. המון אבנים התדרדרו והוא כמעט החליק. הוא עדיין הקדים את גיא, והחליט להמשיך לרוץ. מהר! להתנער מהכל! מכל הרע! הלוואי שהייתי במקום אחר עכשיו! חשב. הרחק מהעולם המעצבן הזה! הוא שם את הריצה של החיים שלו, ורץ בכל המהירות. "אלי! תפסיק לרוץ! כבר עקפת את האלון! בסדר ניצחת!" אלי שמע את גיא צועק מאחוריו. הוא התעלם והמשיך לרוץ. "לאן אתה רץ?" צעק גיא. אלי שמע אותו עדיין רץ מאחוריו. אבל לא! הוא לא יעצור! אם גיא יעמוד בזה הוא יגיע אליו! אלי חש שהוא חייב להמשיך לרוץ, לצרוח לעולם שזה לא הוגן הכל! לצרוח לאלוקים שזה לא פייר! הוא הגביר את קצב ריצתו עוד יותר והמשיך לרוץ בין העצים. "לא ה'! זה לא הוגן!" הוא צרח והדמעות מילאו אותו. "למה אתה עושה את זה? למה? אני רוצה להבין!"הוא שאג בכאב. "לא רוצה להיות דתי יותר! לא רוצה לעשות כלום! אתה שומע אותי? כלום!!!" הצעקות שלו מילאו את כל החורשה. העצים ספגו בדממה את הכאב. "ריבונו של עולם! למה אתה מתאכזר אלינו כל הזמן? לעם שלך? למה אתה לא נותן לנו להקים מדינה נורמאלית שתחיה בשלום ועושה לנו מלחמות כל הזמן! עושה לנו שואה! למה????" למה למה למה.....ההד חזר בהרים המקיפים את ירושלים. "אלי! די, תעצור! תפסיק לצרוח!" אלי שמע את גיא צורח מאחוריו. הרבה מאחוריו. אלי החל להתעייף. לאט לאט הוא הפחית את מהירותו, ועצר. כולו מזיע ומתנשף. גיא הגיע אחריו, מתנשף גם הוא. שניהם לא היו מסוגלים לדבר וצנחו על האדמה. לאחר כמה שניות של מנוחה גיא הסתכל באלי במבט משועשע. "אתה משוגע אתה. אבל טוב שהוצאת את כל זה. אתה בכל זאת מאמין באלוהים." "אלוקים."תיקן אותו אלי. "שיהיה." הם ישבו זמן מה בשתיקה. "אני הולך לחכות עד גיל שמונה עשרה וזהו."אמר אלי. "ואז אהיה חופשי מההורים שלי." "כן, אבל לבנתיים תצטרך לסבול שלוש שנים של מעקבים, ולא תוכל לעשות מה שאתה רוצה." אלי קם ובעט באבן.הוא בחן את כל האפשרויות, אך זה לא עזר.גם אם יברח, אין לו מספיק כסף בשביל זה. פתאום שמו לב שמתחיל להחשיך. "אוי רצנו טונה." אמר גיא. "נראה לי שהתרחקנו הרבה מהעיר. אתה רואה את הבתים?" "אנחנו אמורים לראות אותם." אמר אלי בהפתעה. "השכונה היא הר." שניהם קמו והסתכלו סביב. "וואו, ממש מתחיל להחשיך."אמר גיא בדאגה. עוד מעט לא נראה כלום." "נראה את האורות של ירושלים." "טוב, אז כדי שנתחיל ללכת." "שקט!"לחש אלי פתאום. "נדמה לי ששמעתי משהו!" "תרגע! בטח תן." "לא! זה נשמע משהו גדול כזה."נדרך אלי. גיא נבהל גם הוא. החושך ירד ונהיה מפחיד. "אלי, תקשיב. אני אתקשר לאמא שלי והיא תקרא למישהו." "ששש!" "מה?" "בשיחים." אלי הצביע לכיוון שיחים גדולים וחשוכים. "טוב נו, אני בודק."אמר גיא והלך לשיחים. הוא הציץ מאחוריהם. "אין פה כלום." הוא אמר. "טוב בוא נלך."אמר אלי והסתובב. פתאום הוא שמע את גיא. "היי! מה-" פחד היה בקולו. פתאום היה שקט. אלי פחד להסתובב. "גיא?" הוא שאל בפחד נוראי. הוא שמע רחש מאחוריו. הוא הסתובב ופער את פיו באימה. "מה זה?" הוא הספיק לשאול לפני שזרועות לבנות, ארוכות, כיסו אותו ותפסוהו. ברגע שהן נגעו בו הוא התמוטט, מחוסר הכרה.

המשך, פיטר התעורר בשעה 10 מאושר מתמיד. אחרי התארגנות טובה של בוקר, הוא אכל דגנים ויצא לריצה קלה. הוא יצא מהדירה בקומה השנייה, אותה דירה בה הוא חיי את כל חיו. הוא יצא מהבניין בן שלושת הקומות, אותו בניין בו הוא שיחק מחבואים ושאר משחקי ילדות בתור ילד. המשיך מול המכולת, אותה מכולת שהוא קונה בה מאז ומעולם. עבר מול הכנסייה, אותה כנסיה שבכל יום ראשון הוא מתפלל לאלוהים. הוא ניסה לשים לב לכל הפרטים ולא לשכוח כלום. הוא חזר הביתה מזיע ונכנס להתקלח. בדיוק שהוא סיים להתלבש אבא שלו דפק על הדלת. "כן" פיטר ענה. אבא שלו הכניס את הראש, "אפשר?" הוא שאל. "בטח" ענה פיטר. "אתה יודע שמעכשיו אתה הולך לעזוב אותנו לחצי שנה?" אבא שלו שאל בקול עצוב. "כן" ענה פיטר, מנסה להישמע הכי בטוח בעצמו שאפשר. "תקשיב" אבא שלו פתח, "אני יודע כמה זה קשה לך, אני גם יודע שאתה מצפה לזה מאוד, ואני מרגיש אשם בזה. בתור אבא לא הצלחתי ממש לגרום לך לאהוב את החיים שלך. נכון?" דניאל, אביו לא חיכה לתשובה והמשיך. "תמיד הכרת אותי בתור אחד שלא ממש מתעניין בך, בחיים לא שאלתי אותך שאלות פשוטות כמו "איך אביו המשיך, "אני יודע שהצבא זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך, אני מקווה שתהנה שם כמה שאתה רק יכול". פיטר קטע אותו באמצע. "אני איהנה אבא, אתה באמת לא צריך לדאוג לי, הכול יהיה טוב." ברגע שפיטר סיים אמא שלו נכנסה לחדר עם דמעות בעיניים. "אני כל כך אוהבת אותך..." אמרה וחיבקה אותו בחוזקה. "גם אני" ענה פיטר מתפלא לדעת שזה נכון. אני באמת אוהב אותה למרות שהיא לא האימא המושלמת בעולם, היא אמא שלי! "אני אתגעגע אליך כל כך" פיטר חייך, הוא הרגיש כאילו הוא התבגר בכמה שנים ופתאום הוא קיבל נקודת מבט שונה קצת. זה נכון שאמא שלי עסוקה כל הזמן אבל זה רק בגלל שהיא עובדת ודואגת שיהיה לנו מה ללבוש ומה לאכול. ופתאום הוא הבין כמה אמא שלו היא מיוחדת וכמה פיטר הכניס את כל הציוד לתיק בצורה מסודרת, בדק שלא שכח כלום, ויצא לסלון. בעוד אמא שלו במטבח מכינה לו עוגה. "פאי לימון, כמו שאתה אוהב.." פיטר צחק... "תודה אמא" הוא אמר. לקראת הצהרים הם ישבו בסלון, כולם. כל בני משפחתו של פיטר. חתכו את העוגה, אכלו מהאוכל, ראו תוכנית מצחיקה בטלוויזיה ונתנו לו מתנות. אמא שלו קנתה לו בובת כלב חמודה וחמה והסבירה: "למרות שזה משהו של בנות זה לעולם לא יזיק לך שתהיה קצת בודד". פיטר הבין שהיא צודקת, לא היה לו מושג עד כמה. אבא שלו קנה לו אולר משוכלל "לדרמן" עם מלא אופציות (פלאייר שפיץ, פלאייר רגיל, קוצץ חוטים, קוצץ תיל, להב, מסור עץ, מספריים, בערך בשעה 10 כשהמסיבה הייתה לקראת סיום נשמעו צפירות מבחוץ. פיטר הסתכל מהחלון וראה שזו המונית. הוא חיבק ונישק את כולם, ואפילו עמדו לו דמעות בעיניים. הוא העמיס את התיק למונית, נופף להם לשלום, והתחיל בנסיעה. "נוסעים אל הלא נודע". אחרי חצי שעה של נסיעה פיטר הגיע לשדה תעופה. אחרי שהות של עוד חצי שעה בשדה תעופה המטוס המריא. "טסים אל הלא נודע". כעבור שעה וחצי של טיסה פיטר נחת בשדה תעופה קטן ברוד איילנד. בלובי חיכו לו 2 אנשים במדים. "נעים מאוד, אני דון." אמר הראשון. "היי נעים מאוד. אני פיטר" ענה פיטר. "וזה חברי מיקל" המשיך הראשון. "היי" ענה פיטר. "אז שנזוז?" שאל מיקל. אחרי עוד חצי שעה של הגעה למכונית הם התחילו בנסיעה. "נוסעים אל עכשיו הגעתי אל הלא נודע, חשב לעצמו ונכנס. ההמשך יבוא.

"לעזאזל איתו! הוא כל הזמן חושב שהוא הכי טוב..." את המשפט הזה פיטר היה שומע כמעט באופן תמידי. כולם חושבים שהוא סתם שחצן מגעיל, שתמיד חושב שהוא במקום הראשון, מה שלא היה נכון אף פעם הוא לא ראה את עצמו כמישהו יותר טוב מאחרים. זה היה נכון שהוא אחד הבחורים הנאים ביותר בכיתתו ויודע לשחק כדורסל היטב, אבל זה באמת לא גרם לו להאמין שמישהו מהכיתה פחות טוב ממנו במשהו. לפי כל נתוניו של פיטר היה עליו להיות הילד המוביל בכיתתו, אך זה לא היה כך. הוא היה נער מוזר. נער שלא 'נכנס' לכל עניין המסיבות, והרגשת ה'קול'. זה היה מתמיה שנער כל-כך מוכשר ומוצלח כמוהו שלו ישנה היכולת לקבל הערצה מכולם כל-כך לא מקובל. אבל הדברים האלה מעולם לא נגעו בו. הייתה לו מן הנאה לא מובנת בישיבה שקטה, בחשיבה. כן הוא אהב עד מאוד את ההרגשה של לשבת מאחורי הבניין ליד העץ ולחשוב על כל מיני דברים שקורים אבל היה חייב משהו שיפגום. הרי כלום לא מושלם נכון? כך הוא חשב לעצמו כל פעם במרירות. כל השאיפות שלו להתקדם ולהיות הכי טוב שהוא רק יכול להיות רק הפכו אותו למוזר יותר ויותר. בבית כל בני משפחתו ראו בו ילד שלא מכיר את החיים האמתיים, ילד טיפש. רחוק. בבית הספר חשבו עליו שהוא סתם שחצן, וכל זה רק גרם לו להיות די בודד. והרגשת הבדידות הינה מההרגשות הפחות נעימות. הרגשה רעה למדי... פיטר כבר חיכה לסיים את התיכון. פיטר קם מהאדמה עליה ישב, ניקה את המכנסים מהחול והעלים שדבקו בהם וחזר הביתה. הוא תמיד שונא לחזור הביתה, מאחר והוא יודע מה יחכה לו שם. הוא פתח את הדלת בחוסר חשק ורצון, ולהפתעתו קיבל את פניו בית חשוך. 'מוזר' הוא חשב, 'מעניין איפה כולם... לאן הם נעלמו?' הוא נכנס לחדר שלו, 'הכי טוב לי עכשיו יהיה ללכת לישון קצת' הוא חשב. נכנס לחדרו, הדליק אור, על מנת לארגן את מיטתו לשינה, אך להפתעתו הרבה כבר היה בה מישהו... ההמשך יבוא.

פרק 6 "ידעתי!" אמר טרינס בכעס. הלכתי לאיבוד. גאון! למחשב של הספינה אין מפה של שום איזור. זוהי ספינה חדשה לגמרי, אין לה כמעט ניסיון טיסה (חוץ מהופעת הבכורה שלה, שהייתה גאווה לפאוורים). טרינס בעצמו לא היה בעולם אחר חוץ מעולם הפאוורים, כוכב ברזל שמור היטב. הוא שמע שיחות טייסים עוברי אורח, וידע שיש יקום בחוץ, עולמות נוספים. אבל זה כמו פסיק במחשב הגדול ביותר! הוא נקודה אחת בין אינסוף עצמים! לאן ילך? מי יעזור לו? אני בוודאי היצור היחיד מסוגי בכל היקום. הוא חשב בייאוש. הלוואי שהייתי יודע אם יש עוד כמוני. הוא אפילו לא ידע איך לדאוג לעצמו. הפאוורים טיפלו בו. הביאו לו אוכל, בגדים מתאימים. הכל. אבל כלום. הוא תמיד הרגיש ריק. כמו צינור חלול. איך יסתדר אם הוא בקושי מסתדר עם עצמו, עם גופו? תחושה מוזרה מלאה אותו. מה עלי לעשות? מהי מטרתי? זהו החופש? כשאינך יודע מה לעשות עם עצמך? הוא לא ידע, ואז החל לפחוד. פחד מהבלתי נודע... עברו כבר חמישה עשר מוריבים מאז יצא לדרכו, והוא החליט להתקדם בקו ישר, עד שימצא עולם בוא ימצא את חייו החדשים. הפאוורים היו מרוחקים מכל הגזעים. הם היו אימפריה נפרדת, והוא ידע שכדאי לו להתרחק כמה שיותר מהר מאימפריה זו. ועוד בעיה. הוא חשב. איך מטפלים בחללית הזו?! מחשבה זו עלתה כשהביט במד האנרגיה הכללי של הספינה, שהראה סימנים מדאיגים. הוא צריך להגיע לנמל חלל כלשהו ושם ימלא אנרגיה. למה הם שיחררו אותי? האם אני עדיין מביא להם תועלת? הם תמיד רק בחנו אותו. זיכרון הבדיקות עוד היה כואב. חיפשו את תמצית האדם. חקרו את גופו, את מוחו וכיצד הוא גדל. לכן הוא נקרא "ייצור מעבדה". הוא שנא את זה. היו רגעים בהם שנא את גופו, צורתו. תמיד יוצא דופן, תמיד שונה! הוא הסתובב ובדק את החללית, תוך כדי טיסה.פתאום שמע קולות צלצול. "תקלה, חוסר אנרגיה." הודיע מחשב החללית בקול מתכתי. "אוי!" הוא נבהל. החלו להישמע קולות מלחיצים, והמסכים סביבו הראו את ירידת האנרגיה. "לא הייתי צריך להפעיל מהירות גבוהה כל כך עליה."אמר טרינס. הצג שהראה מהירות החל להראות סמנים של נסיגה. אני חייב להגיע לאיזשהו כוכב מיד! הוא חשב. מרוב לחץ, הוא לחץ על כפתור גדול וכחול וזה הגיב בצעד בלתי צפוי. בום! החללית נורתה היישר לפנים. טרינס שעד עכשיו עמד נפל מעוצמת ההדף. כשקם על רגליו ראה כוכב מתקרב במהירות. הוא היה בצבע חרדל. לכוכב היו חמישה ירחים, הוא הבחין. אפשר לנחות פה. "אבל איך נוחתים?" הוא שאל בקול. "אמור את המקום שברצונך לנחות בו." אמר פתאום מחשב החללית. טרינס קפץ. הוא לא ידע שהוא משוכלל מספיק כדי להגיב. "הכוכב שמולנו." אמר. החללית האיצה את תעופתה וטסה היישר לעבר הכוכב. כשהחללית נחתה, טרינס שאל מה התנאים בחוץ. ממה שהבין מדבריה המדעיים של החללית הוא הבין שהוא יכול ללכת בחוץ. הוא יצא מחללית. טרינס יצא מהחללית. לפניו השתרעה שממה גדולה, בעלת חול חרדלי. השמיים היו בצבע צהוב חיוור. הדממה הופרעה רק ע"י הרוחות הסוערות שעירבלו את החול הרב. טרינס פסע כמה צעדים ושקע בחול הטובעני. הוא רטן והמשיך לצעוד. חייב להיות פה לפחות נמל חלל אחד. הוא חשב. לפתע שמע קול גבוה:"בולושקוב, בולושקוב!" טרינס הביט לעבר הקול ופקח עיניים בתדהמה. לעברו רץ יצור שהוא מעולם עוד לא ראה. הוא היה לבן לגמרי, ראשו דמה לביצה, וגופו אליפסי. הגוף האליפסי נשען על ידי זוג רגליים חזקות. לדעתו של טרינס, הוא היה מכוער. אבל לא מזה הוא לא נבהל. הוא נבהל ממה שמאחורי היצור. במבט ראשון זה נראה כמו עמוד ארוך עשוי חול שהתפתל כגוף חי, אך ממבט שני הוא הבחין שזו בעצם מעין מפלצת שדמתה לצינור ענקי וארוך, מכוסה חול. טרינס הפך את פניו וברח, שומע מאחוריו את היצור: "בולושקוב, בולושקוב!" טרינס היה כעשרה מטר מהחללית, ורץ היישר לחללית. אך מולו בקעה מהאדמה עוד מפלצת חול. היא הפרידה בינו לבין הספינה. טרינס הביט לאחור אל המפלצת הראשונה, וראה אותן. לפחות עשר מפלצות בקעו מהאדמה מסביב והקיפו אותו ואת היצור. הן החלו לסגור עליהם. היצור כבר היה ממש לידו, והמפלצות שאגו והחלו להסתובב סביבם, יוצרות ענני חול וממלאות את האוויר ברוחות. אחת המפלצות כבר הרכינה את ראשה, כנראה כדי לבלוע אותו חיים. רעיון צץ בראשו. הוא התחמק הצידה כשהמפלצת נגחה בו, ובמקום זאת נגחה באדמה. ראשה ניתר לאחור בשאגה כואבת. למזלו של טרינס, היא הייתה הכי קרובה לחללית. שאר המפלצות שאגו בקול צורם ונגחו לעברו ביחד. התזמון היה מושלם. הן נגחו אחת בשנייה בכוח. טרינס לא בזבז רגע, ורץ בכל המהירות. כשעבר מתחת לאחת מכנפי החללית אחת המפלצות ניסתה לנגוח בו, ובמקום זה נגחה בכנף החללית ושברה אותה. הוא זינק דרך הפתח לתוך החללית. דרך החלון הקדמי של החללית הוא ראה את אחת המפלצות תופסת את היצור המוזר והחסר רגליים בפיה. היצור האומלל התפתל ופרכס בחוסר אונים בפיה של המפלצת. שאר המפלצות התקדמו לעבר החללית והחלו להכות בראשיהן בדופנותיה. טרינס לחץ על הכפתור שמפעיל את מנועי החללית. היא הייתה במצב להמריא. "הפעילי את מערכת השטיפה של החללית". אמר טרינס. הוא שמע רעש מתוך החללית. "יש מצב להוציא את אחד מצינורי השטיפה לשטוף משהו מבחוץ?"שאל טרינס. בתשובה יצאה ידית מבין כפתורי הבקרה, וטרינס ראה דרך החלון הגדול צינור יוצא החוצה. באותו זמן החללית כבר החלה להמריא. טרינס אחז בידית ובעזרתה יכל לכוון את הצינור לכיוון המפלצת שהחזיקה את היצור. "אש!" קרא טרינס בהתרגשות ולחץ על הכפתור בידית. מאיפה זה בא לי פתאום? חשב בתימהון. זרם המים פרץ ושטף את המפלצת במים כחלחלים. המפלצת שמטה את היצור והוא נפל על כנף החללית. "מחשב, תוציא עוד צינורות!" קרא טרינס, וכשהם יצאו טרינס אחז בעוד ידיות וכיוון את כל הצינורות לעבר המפלצות. "אש!!" הוא שאג. המפלצות עפו אחור מעוצמות הזרם. הן מעולם לא הרגישו משהו נוזלי, וכך החול שעטף אותן נשטף. הן שאגו בכאב והחלו לשקוע, כאילו הן בעצמן עשויות חול. אט אט הן נעלמו מהשטח. טרינס הביט דרך החלון על היצור שנתלה על כנף החללית. הוא פתח למענו את הדלת. פתאום חש טוב מאוד.(בפעם הראשונה הוא עשה למען מישהו משהו, ולא ידע שזה נקרא עזרה, ולא הכיר את ההרגשה הטובה.) היצור נכנס לחללית. טרינס קם ויצא אל חדר הכניסה של החללית. במשך רגעים ארוכים הם בחנו אחד את השני בשתיקה. היצור היה הראשון שדיבר. "מורנוש". הוא אמר.הוא דיבר במהירות בקול נמוך. "מה?" שאל טרינס. "מורנוש שה משטק!" אמר היצור. שפתו הייתה מהירה ומלעילית. "אני לא מבין." אמר טרינס. היצור הניע את ראשו אל טרינס ואז אל הכוכב שבדיוק עזבו, ואז הרכין את ראשו אל חזהו, כמצביע על עצמו. טרינס הבין שהוא מודה לו שהציל את חייו. הוא חשב שעדיף למצוא דרך טובה יותר לתקשר עם היצור. הוא ניגש אל היצור. מקרוב הבחין בהמוני קמטים שכיסו את פניו של היצור, ואף את כל עורו. טרינס אחז בכתפו של היצור והוביל אותו אל תוך החדר. טרינס החל לחפש בארונות הקטנים בפינת החדר, עד שמצא את הדבר שחיפש- קופסה קטנה. הוא פתח אותה והוציא ממנה דסקיות קטנות. טרינס לקח שתיים מהן והרכיב על צידי ראשו של היצור איפה ששיער שאיבר השמיעה נמצא. "אווה"! אמר היצור שכנראה הבין למה הדברים משמשים. הוא מיהר להסיר את הדסקיות מאוזניו ושם אותן על חזהו. ברגע שהן נדבקו לחזהו הן נעלמו, ולא השאירו זכר. "פרשינס!" קרא היצור כשמישש את חזהו. פירוש המילה היה "מדהים". טרינס חייך בשביעות רצון. המתרגמים, שהורכבו גם עליו, פעלו כמו שצריך. "מה שמך?" שאל טרינס. היצור שתק לרגע, מופתע מזה שהבין את מה שאמר לו טרינס. "שמי הוא גולושקום." הוא ענה. "אני אאודרונום. מי אתה?" "טרינס." "מה אתה?" "בן אדם". "מה זה בן אדם?" טרינס חשב לרגע. הוא בעצמו בקושי ידע על בני אדם. איך יסביר ליצור? "אממ... כל בני האדם נראים בערך כמוני." "שיערתי לעצמי. גם אצלנו זה כך. איפה אתם חיים?" "לא יודע." "לא יודע?" טרינס לא ידע מה לומר. הוא לא ידע כלום על בני האדם. הוא שיער שהם נראים כמוהו, כמו בכל גזע שכולם דומים לכולם. אבל איך ידע עליהם, כשהוא חי בין יצורים שונים ממנו כל כך? הוא מזמן למד להסתדר עם העובדה שהוא מאוד שונה מהאחרים. החייזרים שחי ביניהם לעגו לכישרונותיו, התעלמו מהצלחותיו והחשיבו את הגזע האנושי (אולי בגללו) לגזע נחות בכל המובנים. אין פלא בכך שטרינס לא היה שמח, או מאושר, או שלא אהב את עצמו. לפעמים רצה לשנות את גופו לגזע אחר.מובן שלא העז לספר זאת לאף אחד, לא שהיה מישהו לספר לו. לא היה לו במה להתגונן ולהתגאות בגזע האנושי, כיוון שלא ידע ולא הכיר את בני האדם. "אתה שונה מכל יצור שהכרתי אי פעם."אמר החייזר. "מממ..."טרינס לא ידע מה לומר. הוא החל להתעסק במערכת הניווט. "אז מאיפה באת?" שאל גולושקום. "מיונסטורם." "יונסטורם זה של הפאוורים!"אמר החייזר בבהלה. "הארורים האלה נלחמים בנו כל הזמן. מנסים להשתלט על הכוכבים שלנו." טרינס לא ענה. זה לא עניין אותו בכלל. "כנראה שתצטרך עזרה. אינך מכיר את החלק הזה של הגלקסיה, ואם אתה רוצה, אני יכול לעזור לך לצאת מכאן. אראה לך את הדרך."אמר החייזר. "ואתה מכיר?" "כ-לא. חשבתי שאני מכיר,וטעיתי. בגלל זה אני כאן." "מה? למה אתה מתכוון?" "חשבתי שאני יכול למצוא את האוראגל של נטסיין..." "מה?" "...אבל איבדתי את הדרך. אבי הזהיר אותי.. הייתי צריך להקשיב לו.." "אה אתה צעיר?" היצור הביט בו.הוא נראה כל כך מוזר לטרינס, ועתיק. צעיר? "כן. עדיין לא עברתי את ההסמכה להיות אדון לעצמי-" "מה זאת אומרת?"התפרץ טרינס. "אוה, נכון אתה לא אאודרונום. אצלנו, בגיל שלי, צריך לעבור מבחן שרק אחריו מותר לנו לעשות כרצוננו." "מה? עד עכשיו עשית רק מה שהוריך אמרו לך?" "בוודאי." טרינס צחק. "אני תמיד ברשות עצמי." "יופי לך."ענה גולושקום. הוא לא נראה נעלב. הוא לא הבין את צחוקו של טרינס. "ככה אצלנו הכי טוב. רק כשאנחנו מוכיחים שאנו יכולים לעמוד ברשות עצמנו אנחנו מורשים לעשות כרצוננו. הכי בטוח. עכשיו אני מבין שלא הייתי בסדר. התעקשתי לעשות משהו על דעת עצמי לפני המבחן, ותראה מה קרה לי- החללית שלי התקלקלה בדרך ונפלה פה." "אה." "אבל בעצם היא לא שלי, החללית. גנבתי אותה מאבא. לא הייתי צריך לעשות את זה..." "כמה זמן אתה פה?"שאל טרינס שלא הצליח להבין את האשמה של גולושקום. "המון, חמישים מוריבים!" "וואו, הרבה, איך חיית?" "חייתי. היה לי מלאי מספיק של רקלנדים." "רקלנדים?" "זה מזון.אני חייב להיות אסיר תודה לך. הצלת את חיי. אני מחויב לעשות כל מה שתבקש ממני." "באמת? אני באמת צריך מישהו שיכוון אותי אל מחוץ לגלקסיה, אולי לאזור בו נמצא "איגוד הגזעים היקומי". "זה רחוק מאוד, יהיה קשה להגיע לשם. אני לא אוכל לעזור לך, אבל אצלנו בכוכב יש קשר עם האיגוד. נוכל לעזור לך." באמת? תוכל לקחת אותי אליכם לכוכב?" "כמובן. אנו ישרים ורודפי צדק. נשתדל לעזור." ":טוב." טרינס היה מרוצה. "אתה יודע להטיס חלליות?" "כמובן. אני מבין גדול בחלליות ממונעות באנרגיית סופר נובה." "כן, אבל זאתי ממונעת באנרגיית גבישי רתיוס."טרינס ראה את חוסר ההבנה בפניו של היצור. "עזוב אתה לא מכיר. וגם עם הכרת, אני במקומך לא הייתי מתגאה בהטסת חלליות אם איכשהו נפלתי על כוכב שכוח אל המרוחק בטריליון שנות אור מכוכב הבית שלי." היצור הביט בו בריכוז מוזר. טרינס לא אהב את ההבעה החטטנית שלו. "לבני אדם יש חשיבה גאוותנית." גולושקום אמר. "ככה אנחנו." אמר לו טרינס וחייך."תעזור לי להדליק את המנועים?"

תקציר הפרק הקודם: איילין נענית לבקשתה של ננסי, ועוזבת את ביתה. בדרך ללונדון היא נזכרת במאורע מימי ילדותה. כאשר נכנסה מיס אמילי פי אל הכיתה הבחינה כי ננסי ברנר בוכה ללא הפוגה. "מה ארע יקירתי?" פנתה אליה ברוך -אד פרק לי את הצמות שלי...-יבבה ננסי "ובכן אד, גש כעת לפינה. כאשר תחליט להתנצל בפני אחותך על מה שעשית לה, תוכל לשוב למקומך." אד ניגש אל הפינה ללא אומר ודברים והסב פניו אל הקיר. אמילי סימנה לננסי לגשת אליה ואחר לחשה לה:"בתום השיעור אקלע לך צמות חדשות ויפות פי כמה!" ננסי חייכה בשביעות רצוןושבה למקומה הקבוע ליד איילין הריסון, חברתה הטובה, אשר נראתה נדהמת מהתנהגותו של אד כלפי תאומתו. כבר אז ניכר היה כי לכשתגדל תקפיד עד מאוד על הופעתה החיצונית. צמותיה היו קלועות בקפידה רבה וקשורות בסרטים ורודים ומבריקים. שמלתה הורדרדה היתה מגוהצת למשעי ולא נראה עליה אף קמט זעיר או כתם כלשהו. ננסי לעומתה הקפידה פחות על הופעתה החיצונית. בכל הזדמנות אפשרית הביעה את רצונה להיות נזירה כשתגדל. אף איילין טיפחה בליבה הקטן משאלה משלה ומלבד ננסי איש לא ידע אודות כך, למעט אביה. מיס פי נפנתה לעבר הלוח ורשמה עליו דבר מה. לאחר מיכן נעה מעט בכדי לאפשר לתלמידיה לקרוא את אשר כתבה. וכך נרשם על הלוח: "מה ברצונכם להיות כשתגדלו?- כל תלמיד יכתוב את רצונו במחברת ואחרי כן יראה לי על פי סדר הישיבה" רחש של עטי נוצה מילא את חלל הכיתה . ננסי כרסמה ביאוש את קצה עטה:"אני לא יודעת מה לכתוב!" - תכתבי את הדבר שהנך הכי רוצה- יעצה לה איילין והחלה כותבת במרץ. ננסי העיפה מבט לעבר מחברתה המסודרת של איילין ומיהרה לכתוב אף היא. כאשר הגיע תורן של השתיים לגשת אל המורה, היא חייכה בהנאה למקרא בקשותיהן. " ובכן, ננסי ואיילין יקבלו סוכריות , היות ומשאלתן חשובה עד מאוד".

בית היתומים סן-פטר/לונדון דפיקות קצובות נשמעו על דלת משרדה של ננסי ברנר. "יבוא" השיבה ננסי. הדלת נפתחה בידי אמנדה סצ'ר -אומנתה של קבוצת הגיל הצעירה ביותר בבית היתומים. תסרוקתה היתה פרועה מעט ופניה סמוקות ,אות לכך שהגיעה במרוצה. "אימי, קדה אמנדה ביראת כבוד ונישקה את ידה של ננסי, עלי לעזוב באופן מיידי את בית היתומים..." - למה הנך מתכוונת? -תמהה ננסי "אימי חלתה ועלי לסייע לה." - העלמה סצ'ר! קבוצתך הנה השובבה והקשה ביותר בכל בית היתומים! מנין אמצא אומנת חילופית בזמן כה קצר? יש צורך באומנת מיוחדת! "הנך יכולה לשגר מכתבים---" - העלמה סצ'ר! חוצפתך עוברת כל גבול!הנני יכולה להסתדר ללא עזרתך." אמנדה מיהרה לעזוב את המשרד כשהיא מותירה את ננסי אובדת עצות. 'זוהי מטלה קשה עד מאוד! יש צורך באומנת בעלת עצבי ברזל ועם זאת שתהיה לה גישה לילדים וגם תקיפה במקצת...' ואז ניצנץ במוחה של ננסי רעיון מבריק. היא ניגשה לשידה שניצבה בסמוך לחלון ולאחר חיפוש קצר מצאה את מבוקשה, גליון קלף וקסת דיו. עד מהרה החל מתמלא הקלף בכתב יד קטן וצפוף. כשסיימה , צילצלה ננסי בפעמון שהיה מונח על מכתבתה . נזירה צעירה הופיעה בחדרה. "אליס, קחי מכתב זה אל תיבת הדואר." ללא אומר ודברים נטלה אליס את המכתב ויצאה את החדר. ננסי ניגשה בשנית אל השידה והוציאה ממנה מחברת עבת כרס אשר נשאה את הכיתובית :"יומנה של ננסי/1827 אחוזת הריסון/כעבור שבוע ביום אביבי ונעים למדי, עת ניגשה איילין אל תיבת הדואר הבחינה במעטפה אשר ביצבצה מקצה התיבה. המעטפה נשאה עליה כתב יד מוכר למדי, אשר גרם לאיילין דפיקות לב מואצות. היא מיהרה לשוב אל הטירה והתיישבה על הכיסא הראשון אשר ניקרה בדרכה.

מנצ'סטר אנגליה -1838 רוח חרישית הרעידה את ענפי העצים שבחצר אחוזת הריסון. דמות נמוכה וצנומה עטופה בברדס רחב הסתובבה בחצר רחבת הידיים חסרת מנוחה ,היתה זו ביתו היחידה של הלורד הריסון- איילין. היא תלתה מבטים מודאגים בשביל המאובק שהוביל אל האחוזה, ולפתע כמו מענה למבטיה קצרי הרוח , נשמעו מרחוק הדי נקישות פרסות סוסים ושקשוק אופני כרכרה. לאורה הקלוש של הלבנה הבחינה איילין בכרכרה הדורה ההולכת וקרבה לעברה.לבסוף נעצרה הכרכרה בסמוך למקום עומדה ודלתותיה נפתחו בידי הרכב. גבר תמיר ורזה ירד ממנה ופסע במתינות לעברה של איילין. במעט האור שנבע מעששית בודדת אשר היתה קבועה בשער הטירה , הבחינה לראשונה בתווי פניו של האיש: היו לו עינים כחולות יוקדות כצמד יהלומים, גבינים עבותים, שפם דק עיטר את שפתו העליונה ושערו הסמיך היה מסורק לאחור בקפידה רבה. צלקת תכלכלה ממכת חרב אשר נמשכה מרקתו הימנית ועד לסנטרו, תרמה לפניו הנאים נופך מפחיד במקצת, וכל הופעתו אמרה עוצמה כובשת. בראותו את איילין הסיר את כובעו תוך שהוא קד קלות.לבסוף דיבר בקול בריטון עמוק:" שלום לך עלמתי". רעד קל עבר באיילין את שההשיבה: " הנני מודה לך אדוני הד"ר על שהואלת לבוא אל האחוזה" -מה מצבו של אביך?- נימת דאגה השתרבבה אל קולו הרוגע, האדיש " מצבו בכי רע, כעת הוא נם מעט, הנני מקווה ששינה זאת תיטיב את מצבו" , איילין החלה פוסעת בצעדים נמרצים אל עבר הטירה שהטילה צל מאיים על השדות המוריקים הסמוכים. לבסוף ניצבו מול הדלת, ואיילין הקישה עליה קלות. הדלת נפתחה בידי משרתת באה בימים, ובראותה את איילין ואורחה או בשמו- ד"ר אדוארד בדינגפלד, קדה לפניהם ביראת כבוד. איילין הסירה מעליה את הברדס שעטתה על עצמה תוך שהיא חושפת שפע של שיער אדמוני מרהיב אסוף לפקעת רופפת.שמלתה הירקרקה שלבשה תאמה להפליא לעיניה הירוקות ועזות המבע ולעורה הצח כשלג. ד"ר בדינגפלד תלה בה מבט שואל. איילין ניגשה אל גרם המדרגות המפותל וסימנה לו לבוא בעקבותיה. לאחר שטיפסו במעלה המדרגות זמן רב, נעצרו באחת הקומות העליונות של הטירה. איילין הובילה את הרופא בסבך מסדרונות, עד אשר הגיעו לבסוף אל דלת אלון מגולפת ביד אומן. " זהו חדרו של אבי" אמרה איילין לבסוף.הרופא תמה- אינך נכנסת? "לא, אמתין לך כאן." הרופא נקש קלות על הדלת, ונבלע בחדרו הפרטי של הלורד. אולם מיד כאשר נכנס ראה את מה שלא ראתה הנערה הצעירה... הוא תהה כיצד לבשר על כך, היות וידע כי איילין קשורה בקשר אמיץ לאביה.

פרק 3 דרו הביט סביבו בחוסר סבלנות. כשכבה האור הוא שם קפיצה. חושך מוחלט! חושך כמו שמספרים בפסח על מכת החושך! הוא דמיין שהוא יכול למשש את החשיכה. ליבו פעם בפראות. "א-אבא?" הוא שאל בלחש, דממה. הוא החל ללכת וגישש את דרכו בקירות. הוא מצא את הדלת ופתח אותה. הוא יצא אל המסדרון, ופסע בשקט. הוא פחד שפעימות ליבו נשמעות למרחוק.הוא פחד כל כך עד שרעד. אימא'לה... זה מפחיד- "רגע, ממה אני פוחד?" הוא שאל בקול. "זו בסך הכל הפסקת חשמל! כמו כמעט כל ערב אצלנו בבית! אולי זה קצר או משהו, או עומס יתר." הוא אזר קצת אומץ והחל לצעוד. הוא שמע קריאות וצעקות. "בעצם זה כן מפחיד.." הוא נסוג לאחור. הוא שמע רחש לידו. "אמא!!!" הוא צרח וברח. הוא שמע משהו לידו נופל. הוא החל לרוץ, משתדל לעשות זאת בזהירות, מגשש את דרכו עם הקירות. לפתע חש משהו חוסם אותו, וראשו התנגש במשהו קר. הוא ראה דמויות החשיכה שסגרו עליו. "הצילו!" הוא שמע בליל קולות שמעולם לא שמע. לפתע שמע קול של בנאדם, שהיה לו מוכר. אך הוא לא הבין את המילים. הדמויות הגדולות נעלמו, והוא, שמח על החופש שניתן לו, החל לרוץ הרחק. הוא נתקל במישהו. "דרו!" "אבא!" האב והבן התחבקו. "ידעתי שלא התרחקת כל כך!" אמר אבא בהקלה. דרו חיבק את אביו בחוזקה, מפחד לעזוב אותו. המגע היה ממשי וחי. עכשיו הכל יהיה בסדר, כי אבא איתו. "חייבים להזהיר את האנשים בכדור הארץ!" אמר יוני. "אבא, אבל מה-" "טוב שנתתי לילד לברוח, נכון יוני?" הם שמעו קול. "בן! זה אתה!" קרא יוני. "אנחנו, יותר נכון." באה התשובה. "מה? אבל כולם נעלמו, כל הצוות! הספינה ריקה! מה פירוש החושך הזה?" "בוא נדליק קצת את העניינים." אור אדום נדלק. יוני ודרו מצמצו מהסנוור. ואז הם ראו אותם. בן עמד שם, ומאחוריו עמדו גופים גדולים, שני מטר כל אחד. הם היו מקורננים וקוצניים. הילה אדומה בקעה מהם. "נסה לחשוב, יוני, על סיבה הגיונית שהילד כאן." אמר בן תוך כדי התקרבות. יוני הניח את ידו על כתפו של דרו. "אתה? אתה הבאת אותו? הילד מתנהג כאילו בא מרצונו." "הוא היה נחוץ לי. אז השתמשתי בזה." הוא הוציא משהו מתיקו. דרו ראה שזה המכשיר שראה את בן מוציא כשהיו בחצר ביתו של דרו. הוא נזכר שרק אחרי שראה את המכשיר החליט שהוא רוצה לבוא עם אביו. "הילד כבר מבין. הדבר הזה קולט גלי מחשבות. המוח האנושי קל לקריאה, והמכשיר הזה קולט את המחשבות האנושיות ויכול לשנות את גלי המחשבה, ולשדר אותם בחזרה אל החושב. אתם לא חושבים שזה שימושי?" גיחך בן או מה שהוא לא היה. "אתה הרגת את בן האמיתי?" שאל יוני. "בשביל מה? חבל להרוג אותו. אפשר לנצל אותו." בן הצביע על דלת כלשהי, ואחד היצורים פתח אותה. הייתה שם מיטה ועליה שכב בן האמיתי, מעולף. "אפשר לקחת פה ושם מידע שימושי ממנו. אבל עכשיו נהרוג אותו. השתמשתי בו כדי לחבור אליך ולהיות בעמדה גבוהה בחברה. כך הצלחנו לחבל בנאס"א , בארה"ב, ובמדינות אחרות. ברגע זה ממש, אסונות גדולים מתרחשים בעולם שלכם, אבל אתם לא תחזרו כדי לשמוע עליהם." "תהרוג אותנו?" שאל יוני. "לא את כולכם. הילד צץ לי בתור מתנה. יש לי תוכניות בשבילו. כדי שתפרד ממנו עכשיו." "מה אתם רוצים מאיתנו? בני האדם לא עשו לכם כלום!" "צריך את הכוכב שלכם, וגם בכם אפשר להשתמש. אפשר להרוויח הרבה כסף מהבידור שתעשו ברחבי היקום." יוני הדק את אחיזתו בדרו. דרו יכל להרגיש את כעסו. "אני מודה שהיה קצת קשה ללמוד את כל השפות הרבות שלכם." הודה בן המזויף." אתם בני האדם מפולגים כל כך... וזה בדיוק מה שעושה אתכם לחסרי אונים מולנו." "אז יש צורות חיים תבוניות נוספות ביקום."אמר יוני.דרו החל למשוך בשרוולו, אך יוני היה מרוכז בדמות שלפניו. "די,דרו!" הוא אמר לו. "יש. יותר ממה שתוכלו לעלות על דעתכם. אבל הם נמצאים רחוק מידי וקשה להגיע אליהם. אתם בקושי הגעתם לשאר הכוכבים במערכת שלכם, כך שלא תוכלו להגיע אליהם לעולם." "שום דבר לא יעצור את האנושות. כל מה שאנו רוצים לגלות, אנו מגלים." דרו הביט סביבו בפחד. הוא קלט את הדמויות שהתקבצו סביבם. הוא המשיך למשוך בשרוולו של אביו כדי להסב את תשומת ליבו. יוני הרגיש בהם לבסוף וחיבק את דרו בחוזקה. "הצמד אלי דרו!" קולו היה מלא פחד. "אל תדאג, נשמור עליו חי." אמר החייזר. יוני חש חבטה קשה בראשו והוא קרס. ראשו צלצל. הוא חש את דרו נלקח ממנו. "אבא!" דרו צרח. "ובאשר אליך..."יוני שמע את הקול מרחוק...ראשו הסתחרר. "אולי כדאי שתחזור לאבותיך, כפי שאתם אומרים. שמעתי שיש מקום שאליו מגיעים בסופו של דבר רוב האנשים.." יוני חש כאב חותך בכל גופו.הוא הביט וראה דם. דם טשטש את עיניו , ולפני שקרס לגמרי, שמע את המילים:" איך קוראים לזה? אה. גן עדן."

בס"ד ראיתי את סבתא בוכה ושאלתי אותה: "סבתא למה את בוכה הרי זה יום שמח. היום נולד הנין הראשון שלך...". היא ענתה לי כולה בדמעות: "אלו לא דמעות של צער, אלו דמעות של שמחה, דמעות של ניצחון הטוב על הרע. ניצחוני הפרטי על הגרמנים הנאצים יימח שמם. היום שאני מכניסה את בנך לבריתו של אברהם אבינו, לתוך העם היהודי, אני יודעת שניצחתי אותו, שניצחתי את היטלר יימח שמו.." פתאום התחלתי גם אני לבכות, בכי של שמחת ניצחון גדול, הרגשתי את הצורך ואת הרצון להביא כמה שיותר ילדים לעולם כדי להראות לו, לנאצי הזה יימח שמו, שאת עם ישראל אי אפשר לנצח. ˜Ÿ™ סבתא היתה ניצולת שואה, היא נצלה ממחנה אשוויץ. היא לא אהבה לדבר על השואה, אך לששת ילדיה היא קראה על שמות הוריה ואחיה, ואת זה כולנו ידענו. כולנו ידענו שעִם סבתא לא מדברים על מה שעברה, על מה שהיה שם. לפני המסע לפולין נסעתי לבקר את סבתא בירושלים. רציתי להגיד לה שאני נוסעת לפולין ושאני כל כך רוצה לשמוע ממנה סיפורים. חוץ מזה, רציתי לדעת אם סבתא רוצה שנסע או לא... הגעתי לביתה של סבתא וישבתי לדבר איתה, תוך כדי שיחה שאלתי אותה: "סבתא, אני יודעת שהיית באשוויץ. למה את לא נוסעת לראות מה נשאר מכל המחנות והזוועה הזאת היום?" היא ענתה לי, כולה חדורת אמונה וביטחון,: "אמונה'לה, אינני מפחדת לשוב לאדמה הארורה הזאת, אך נדרתי נדר שלשם אני לא חוזרת, שרגלי לא תדרוך עוד במקום הארור הזה." היא נשמה עמוק והמשיכה, "אמונה, אם תרצי אי פעם לנסוע לשם אני אשמח. אשמח לדעת שדור ההמשך שלי רוצה לדעת מה עבר עלי, למרות שאני ממאנת לדבר על זה." לתגובה כזאת לא ציפיתי מסבתא שלי, חשבתי רגע ואמרתי: "סבתא, בעוד חודש אני טסה למחנה אשוויץ, בירקנאו, יער לופוחובה ועוד מקומות ארורים, כדי לדעת ולראות את הזוועה." עכשיו היה תורי לנשם עמוקות והוספתי :"הרגשתי שאת רוצה לספר, אך את רק מחכה לנכד הראשון שיסע לשם כדי לספר לו. סבתא, תספרי לי, אני רוצה לשמוע." היא שתקה. לאחר כמה דקות היא קמה, הלכה לחדרה והביאה משם מעטפה קטנה עטופה בשקית אוכל קטנה. ידיה רעדו, היה נראה שהיא מתרגשת ושהמעטפה הזאת חשובה ושמורה היטב. היתה זאת הפעם הראשונה בה היא מראה למשהו את המעטפה הזאת. היא פתחה בעדינות את השקית, אחר כך בעדינות רבה היא פתחה את המעטפה והוציא משם תמונה קטנה, בשחור לבן. בתמונה היו הוריה וחמשת אחיה. הסתכלתי על התמונה ופתאום ראיתי איך כל אחיה של סבתא כל כך דומים לה, שמחים ומאושרים, אינם יודעים את מה שעתיד לקרות להם, אינם רואים את הזוועה שתפרוץ. ישבנו, הסתכלנו על התמונה ושתקנו. פתאום סבתא פתחה ואמרה: "תמיד פחדתי לספר על מה שהיה, פחדתי שיאשימו אותנו בכך שלא מרדנו, בזה ששתקנו, אבל אמונהל'ה שלי, את לא מתארת לעצמך כמה לא שתקנו ועד כמה כן מרדנו. אני רוצה לספר לך על מה שעבר עלי. אני לא אספר לך על מה שעשו לנו במחנות, כי את זה את בטח יודעת מחברי המסוגלים לעבור בבתי- הספר ולדבר. אני רוצה לספר לך דווקא על החיים היהודיים בתוך כל הזוועה הזאת." כל כך שמחתי שסבתא מסכימה לספר. היא סיפרה על הדלקת נרות השבת בגטו ובמחנות ההשמדה, על שמירת הכשרות שכמעט לא היתה אפשרית ועל עוד מצוות שהיום כל כך פשוט לקיים אותן ובשואה כל דבר עלה בדם, בסיכון. כל כך הערכתי את סבתא ומאותו יום הקשר שלנו התחזק. ˜Ÿ™ טסתי לפולין והמסע היה בשבילי הרבה יותר משמעותי ממה שחשבתי. בכל מקום שדרכתי הרגשתי את סבתא הולכת איתי, אבל לא סבתא של היום, אישה מבוססת עם שישה ילדים ועשרים וחמישה נכדים, אלא את סבתא איך שהיא היתה פעם, בשואה, נערה קטנה וצנומה, רעבה ללחם, לבושה כתונת פסים כיוסף, אך לה הכתונת לא באה כאותה אהבה, אלא כאות שנאה איומה. סבתא הנאבקת על חייה, כדי לשמור על היכולת שלה לעבוד כדי לשרוד. תוך כדי המסע התחברו לי הרבה נקודות בחייה והתנהגותה של סבתא. פתאום הבנתי למה חשוב לה שתלך זקוף ושאנו כולנו נלך זקופים ובגאוה. הכל היה נראה כל כך פשוט והגיוני. חזרתי לארץ. הדבר הראשון שעשיתי עוד לפני שפרקתי את התיק היה לפתח את התמונות מהמסע, בכדי להביאן לסבתא לראות, היא כל כך רצתה לראות איך הכל נראה היום. במיוחד עשיתי זאת בכדי להביא לה את המזכרת ממני. נסעתי לסבתא. כל הדרך החזקתי את המזכרת ביד, שלא תיהרס חס וחלילה. התיישבנו והראתי לסבתא את התמונות. בסוף הבאתי לה תמונה ממוסגרת ומוגדלת, בה אני מחזיקה דגל ישראל על פסי הרכבת של אשוויץ-ביקרנאו. סבתא בכתה ושמחה, ביחד תלינו את התמונה בחדר השינה שלה. ˜Ÿ™ מאז אותו מסע הגעתי כל שבועיים לבקר את סבתא. באחת הנסיעות לסבתא הכרתי את ידידיה. ידידיה היה השכן של סבתא שלי, הוא למד בישיבת ההסדר בישובי. באותה נסיעה, האוטובוס היה מלא והוא התיישב לידי. אחרי כמה דקות נסיעה הוא התחיל לדבר. - " אמונה, את באה בזמן האחרון הרבה לסבתא שלך." - " נכון, מאז המסע לפולין שלי בשנה שעברה אני וסבתא שלי הפכנו לחברות." הוא שתק לרגע, היה נראה שהוא מהרהר, שהוא רוצה לשאול משהו, אבל חוסם את עצמו. - "ידידיה, רצית לשאול משהו?" - " אממ.. לא משנה, זה לא כל כך לאוטובוס, השאלה שלי." - "אז מה הבעיה? תבוא לסבתא שלי היום מתי שבא לך ותשאל... אני בטוחה שסבתא שלי תשמח לארח אותך, היא מאוד אוהבת את המשפחה שלך." האוטובוס הגיע לתחנה שלנו וירדנו ממנו. ממש לפני הכניסה הביתה הוא אמר: - "אני אולי אגיע, רק מתי את נוסעת?" - "אני נוסעת מחר בערב, אני נשארת פה קצת". ונכנסתי הביתה.

בס"ד פרק ד' הדלת נפתחה ולחדר נכנס אדם בשנות העשרים המאוחרות של חייו. האיש התיישב ליד שולחן עבודתו, השעין את ראשו על ידיו, ושקע במחשבות עמוקות. לצופה מהצד הוא היה נראה כישן, אבל באמת, מוחו פעל בשיא העוצמה. הוא עשה כך בשעות מצוקה. לא שהיו לו כל כך הרבה כאלה בשנות חייו, והוא עבר הרבה במשך שהותו על כוכב הלכת ארץ. עכשיו הוא חזר מביקור אצל בכיר בממשל ומפגישה עם יריב פוליטי מושבע. חבריו נהגו לקרוא לאיש זה בשם סעיד אבן כליפה. הפגישה עם חטיב העלתה לו את הסעיף. דבר די קשה לביצוע. חטיב. הוא הסיבה לכל בעיותיו, עלתה מחשבה בראשו, והוא ביטלהּ בהנף חיוך מר. אבל עדיין, לא בטוח שזה לא נכון. חטיב הוא הסיבה לכך שסעיד לא היה מסוגל להישאר בארמון אביו, ועבר לוילה ענקית בשכונת פאר בסמוך למרכז העיר, או איך שהוא קורא לו, למורת רוחו של אביו, ה"דאון טאון". לדעת המלך צריך להגיד סנטר טאון. סעיד זכה לביקורי משפחה בערך פעם בשבועיים וחצי, בהנחה שאביו נכלל בהגדרה "משפחה". באותו זמן, חטיב ניצל את הבית הריק וחגג. כמובן, הוא לא חגג לבד, אלא עם בניהם הפוחזים של שר ההגנה ושר החוץ, ועם עוד חבר קרוב מימי בית הספר, דווקא בחור טוב, בשם פאוז אל סאלם. סיפורו של פאוז הוא סיפור מיוחד. אביו של פאוז, סלים אל סאלם, שלח ידו בצעירותו בנפשם של אחרים, עיסוקו כרוצח שכיר הכניס לו מזומנים רבים, עד שהמשטרה ברוב חוצפתה תפסה אותו, הוא הוכנס לכלא, ושם עשה שינוי של 180 מעלות. הורידו לו שליש על התנהגות טובה, וכשהשתחרר, החליט לעבוד בענף האלקטרוניקה. הוא מימש את החלטתו, והקים חברת סטארט אפ בשם "s&s אלקטרוניקה". למזלו, השנים הראשונות של החברה שהקים, היו גם שנות הזינוק הכלכלי של בחריין, בעקבות גילוי מצבורי נפט. וכשרמת החיים עולה, צריכת מוצרי האלקטרוניקה גדלה. תוך פחות מעשר שנים, סלים נכנס לרשימה המכובדת של עשרת העשירים הגדולים במפרץ הפרסי עם הון עצום, שלא היה מבייש קופת אוצר של מדינה קטנה. סלים שלח את בנו לבית הספר לאדונים צעירים, ולאחר מכן לאוניברסיטת אוקספורד, ללמוד מינהל עסקים, מתוך שאיפה שפאוז ימשיך את החברה שהוא עצמו הקים. גם כשפאוז היה באוניברסיטה באנגליה, הקשר בינו לבין חטיב לא נפסק. לאחר קבלת תואר שני במינהל עסקים, חזר פאוז לבחריין מולדתו, וקבע את משכנו במרחק 3 רחובות מבית ידידו הנסיך. כשהבין סעיד שהקשר בין אחיו הצעיר לפאוז הדוק מאוד, ביקש מפאוז כמה פעמים שידבר עם חטיב, שייטיב את דרכיו. ללא הצלחה. חטיב המשיך במעשיו, שגרמו צער רב לאביו. סעיד חשש שזה יעלה בבריאותו של אביו. את אשר יגור, בא לו. אתמול עזמי אלנאסר, הקאדי הראשי של הממלכה, הזמין אותו בדחיפות לבית החולים שבו מאושפז אביו. עכשיו הוא יושב וחושב ממה בדיוק זה נגרם לאביו. מצער על הבן, עד כמה שהוא יהיה גדול, אי אפשר לקבל פנים מעוותות צבעוניות, בלשון המעטה. לפתע הבזיקה מחשבה בראשו המלכותי. הוא קרא למשרתו הצמוד, דאוד, ועוד לפני שסיים לומר את שמו, הופיע נער צעיר, ונעמד לידו בהכנעה. "תמצא לי בבקשה את אחמד אבו חסאן". דאוד קד קידה עמוקה, ומיהר למלא את בקשת אדונו. בנושא זה סעיד היה יחיד במינו בעולם. הקשר בינו לבין משרתו היה קשר של אח גדול לאחיו הקטן. אולי כדי למלא את חסרונו של סעיד באח. הנהגה זו התפרסמה בכל חצי האי ערב, ופעם אפילו נסיך דובאי בא לביתו של סעיד עם בניו הקטנים, ללמדם מוסר ודעת, איך מתנהגים לאנשים אחרים. הזכרונות מביקור זה לא היו נעימים. במיוחד עבור דאוד, כיוון שברוב המקרים, כשילד קטן, בן 5, קופץ על נער שלא יכול להחזיר לו, ומכנה אותו בכינויים מלבבים, שהסבילים ביותר מביניהם הם "כלב מעורב" ו"חמור אידיוט", מסתבר שהנער ייעלב. במקרה זה, דאוד. סעיד הרגיש צורך לפצות את משרתו- אחיו, וביקור זה גרר אחריו סופשבוע מפנק בבית המלוכה הבחרייני. מלבד מריבה קטנה, שהסתיימה במשרת הארמון שהוזעק לבית החולים (לאחר שדאוד התכופף מפני האגרטל שהושלך אליו מידי מישהו, והאגרטל הטיפש לא נעצר במקום, אלא המשיך במסלולו, ישר לתוך פני המשרת), הביקור הוכתר בהצלחה. עד מהרה הופסקו זכרונותיו של סעיד ע"י דפיקה בדלת. בפתח עמד אחמד. "מה נשמע?" "מה נשמע?" "אינשאללה." "אינשאללה.", והם נכנסו לחדר, והתיישבו בכורסאות העור המפנקות. דאוד הגיש להם שתיה ויצא. הם העלו זכרונות מבית הספר ומהמבחן בכימיה, שבו קיבל אחמד 99, עד שסעיד עצר את אחמד באמצע משפט. "אתה יודע למה הזמנתי אותך?" שאל יורש העצר. גלגלי מוחו המשומנים של אחמד הסתובבו במהירות. לא כדאי לחשוף את העובדה שהוזמן גם על ידי חטיב. ככל שיש יותר קלפים קרובים לחזה, כך יש יותר סיכוי לנצח במשחק. אחמד נענע בראשו לשלילה. סעיד בלע את הפיתיון, והמשיך. "אבא שלי, המלך, מאושפז עכשיו בבית החולים הממשלתי על שם חוסיין אבו סילאם. אני רוצה שתבדוק ממה זה קרה לו." "בסדר," ענה אחמד, ואמר מילה אחת שמשמעותה שווה לאלפי מילים. "כמה?". סעיד חייך, "כמה אתה רוצה?" אחמד מיהר להעמיד את ידידו על טעותו. "אין לך מספיק, אבל אסתפק ב350,000 ירוקים." סעיד, בניגוד לאחיו הצעיר, לא התווכח, והוציא מכספת שהיתה מוסתרת בחדר הסמוך את הסכום בשטרות. דאוד מיהר להביא, לבקשת אדונו, מזוודה, לאחסון הכסף. אחמד ניסה להרים את המזוודה, והצליח בקושי רב, ולאחר שדאוד לקח את המזוודה מידו, רווח לו. אחמד כבר התחרט על כך שלא דרש 400,000. סעיד לא סובל מחוסר כסף. אולי בהמשך החקירה יוכל להוציא את ה50,000 הנותרים שמגיעים לו. הם נפרדו בלחצית ידיים חמה, וסעיד ליווה אותו עד פתח הוילה. לאחר מכן, נכנס לבית, ופנה לחדרו. קישור לפרק הקודם /Mosaic/Read/5580 קישור לפרק הבא /Mosaic/Read/5828

"מה שמך נער? אגיד לך מה שתרצה לאחר שתענה על שאלותיי. מה שמך?" קולה של הבחורה נעשה מרגיע ומלטף. פטר נכנס למין טראנס מוזר. הוא נרגע קצת והחליט להשתעשע איתה. "אני? אני קוראים לי ילד הרוח." אמר בחיוך חודר. הנסיכה נראתה המומה. "מ.. מה? איך אמרת שקוראים לך?" הוא לא ידע למה בדיחה שלו הבהילה אותה כל-כך, אך כעת תורו לענות תשובות. זמן השאלות יגיע. "עזבי.. בדיחה פרטית ישנה.. שמי פטר," הוא אמר וכרע ברך בדרמטיות בעודו מסיר את הכובע המפואר שעל ראשו "נעים מאוד. מן הנימוס שתגידי לי כעת מה שמך, לא?" פטר נהנה מכל רגע. "אתה תקבל את כל המידע שאתה רוצה. אבל לא עכשיו." היא מנסה לחזור למצב הרגוע בו הייתה קודם. פטר ראה זאת על פניה. "מי הורייך? אין ומאין הגעת לכאן? איך חדרת לארמוני?" "תרגעי יקירתי…" אמר בחיוך מאתגר, "אין לי הורים, אני גר איפה שאני עומד, וכדי לחדור לארמונך טיפסתי מעל השער." את המילה לחדור ביטא בטון לעגני, ע"מ לתת את הרושם שלא היה זה קשה כלל. "מה, את לא שמחה?" פטר התאפק שלא לצחוק. הוא ידע שהוא משגע אותה. היה בזה סוג של נקמה חלקית. למרות שכבר לא הרגיש צורך לנקום. שמחה משכרת ומשוגעת מילאה את כולו, הוא היה בהיי... *** ילד רוח?? הוא יודע? הוא בוודאי יודע. אבל איך?אוי ואבוי, אם הוא יודע, אני גמורה. המחשבות רצו בראשה במהירות מסחררת וקפצו למסקנה חד משמעית- הוא יודע. היא תאלץ להתידד איתו. נו טוב.. הוא לא האדם הכי לא סימפטי שהיא מכירה. יכול היה להיות יותר גרוע. היא לא תסבול אם תתידד איתו קצת. יהיה בסדר. "אין לך משפחה, מה? תגיד, איך כינית את עצמך קודם? נער רוח, משהו כזה.." "ילד רוח. אחד מאותם הילדים שהרוח ילדה, והיא גם תיקח אותם. מתישהו.." פטר פלט צחוק פסימי למחצה. מה לכל הרוחות קורה כאן??? איך? למה? מה יש לה במשותף עם הכפרי הזה, שהם מבטאים את עצמם בדיוק באותן המילים?? מגדירים את עצמם באותה הצורה... מחשבה מסוג אחר עברה בראשה. "אולי.. אולי אנחנו היינו אמורים להפגש? אולי בגלל זה הוא עבר את השער. אולי הרוח הפגישה ביננו. הרוח חוזרת לדאוג לילדים שלה.." דמעה נצצה בזוית עינה של הנסיכה. היא תספר לו. את הכל. *** “שמע פטר," פתחה הנסיכה בניסיון לחזור לעצמה. היא בוכה? "יש בך משהו שמוצא חן בעיניי. אני מתכוונת לעמוד במילה שלי ולספר לך כל מה שיש לדעת. הכל. אתה מוכרח להשבע לי שזה לא יוצא ממך. בשום אופן בשום מצב. תישבע לי..." פניה התעוותו בזוית משונה "מילד רוח לילדת רוח." הנסיכה פרצה בבכי. מה...? פטר עדיין היה מופתע מהשיחה שהוא מנהל עם הנסיכה המיתולוגית, אבל שהיא תגיד כזה דבר?! ילדת רוח...? לא יכול להיות.. הנסיכה ניגבה את עיניה ופתחה בסיפורה. "לפני המון המון שנים, אין לי מושג כמה, יצאתי מביתי כדי לשאוב מים. הייתי ילדת רוח. בדיוק כמוך. לא הייתה לי מטרה מוגדרת. החיים שלי הסתכמו בשאיבת מים,וכללו רק אותי ואת הדליים. ואת הנשים הנחמדות שנהגו לתת לי תפוזים. אלו היו חיי. באותו יום מקולל, יום הולדתי ה-17, יצאתי לשוב מהאר המרכזית,וראיתי קיר לבנים ענק, שמעולם לא ראיתי שם. ואני, כמו מטומטמת, ניגשתי אל הקיר. טוב נו, אותי אמא לא לימדה שאסור לגעת במשהו שרואים סתם ברחוב." חיוך פסימי.. "התחלתי למשש את הלבנים, חיפשתי איזו דלת סתרים, לבנה מכושפת, משהו שיהפוך את הקיר מערמת לבנים להרפתקה אישית שלי. תמיד חיפשתי כאלה. כאשר ראיתי משו "חשוד", הייתי ניגשת אליו וממתינה שיסחוף אותי לתוך הרפתקה. שיקרה משהו מסעיר. הפעם זה קרה. אחד הלבנים נפל וחשף לעיני נוף מרהיב. מדהים. הסתקרנתי, ועקרתי עוד אבן, עוד אחת. ידי שהורגלו בנשיאת דליים עשו את העבודה נאמנה, ופתחו חור שיכולתי להזדחל דרכו. הגינה שאתה ראית לפני כמה שעות, נגלתה לעייני, במלוא הדרה, אך מהצד האחורי." הנסיכה הפסיקה ונשמה עמוקות. "השאר כבר היסטריה. התפתתי ונכנסתי לארמון,כמעט התעלפתי מהעושר המופלג שבעצם לא היה של אף אחד. התמלאתי ביטחון עצמי והייתי בטוחה שזו ההזדמנות שלי. פריצת הדרך האישית שלי. אט אט בניתי פנטזיה יפייפיה על נסיכה מסתורית ששרה על אדן החלון, פעם בשנה. נסיכה לבושה שמלת משי תכולה משבוצת יהלומים. איני יודעת כיצד הצלחתי, כיום זה נראה לי בילתי אפשרי. אני גם לא יודעת מה קרה לקיר אחרי שנכנסתי דרכו, איך הוא הגיע לשם, ואיך זה שאף אחד מעולם לא ראה את הארמון, ואיך הוא התגלה לעיני כל ברגע שנכנסתי אליו. פשוט לא יודעת. בעיני הנסיכה היה מבט מורכב מאוד. כאילו היא מאושרת שירד מעל ליבה סוד גדול. מה שפטר לא ידע, הוא שברגע זה הנסיכה הודתה בחסרון הכי גדול שלה. עמדה פנים מול פנים עם המידה הנחותה הזאת. "עם חלוף הזמן שמתי לב שאני לא מתבגרת פיזית. לא גדלה לפי שנים." פני הנסיכה עטו גוון ורדרד אך פטר נשאר רציני. "אבל היה מאוחר מידי. אני כלואה בתוך עצמי, בתוך הארמון הזה. אני כל-כל רוצה לצאת מכאן, אבל אני פשוט לא מסוגלת. ריגשית. אני לא מבינה מה עוצר אותי. וכשאני לא מבינה אפילו את עצמי.. זו ההרגשה הכי מתסכלת בעולם." הדמעות שבו והציפו את העיניים, הפעם גם את של פטר. לראשונה בחייו, פטר בכה.

היא קמה, התמתחה, והעיפה מבט בשעון שעמד על השידה ליד מיטתה. 7:20. שוב היא קמה מוקדם. נו טוב.. במה תעביר היום את הזמן? איך תשרוף אותו? הרי לצאת החוצה היא אינה יכולה. לכך התרגלה כבר. היא סרקה את שערה המבולגן, וזרקה על עצמה חולצה ומכנסי שרוואל. כבר מזמן שאינה מעוניינת במראה החיצוני. פעם עוד חשבה שעליה להסתובב כל היום בשמלה ובמצנפת הילדותית, כדי שהתושבים לא יאבדו אמון באשליה. עד מהרה הבינה, שאף אחד לא רואה. שלאף אחד לא אכפת. היא תישאר לנצח הנסיכה המזמרת האלמונית. היא החליטה שעד ארוחת הבוקר היא תערוך סיור בארמונה. אולי תגלה איזה פתח סתרים, דלת חדשה, משהו שיפיג את השיעמום. היא חלפה בחוסר חשק על פני המטבח, שתמיד מעצמו מניח את ארוחת הבוקר על השולחן ב-8 בדיוק. לא. גם היום היא לא תעצור ותשאל את עצמה איך. היא ברחה מהעובדה שהיא בעצם לא מבינה את סוד המטבח. או סודות רבים אחרים על החדרים השונים. היא הרי גרה בארמון הקסום, היא מבינה את מה שעשרות תושבים מבוגרים ומשכילים הדקות נקפו באיטיות מוגזמת, והיא השתדלה לא להתעצבן. אם תתעצבן, היא הרי תשחק ישירות לידי מי שמעכב בכוח את מחוגי השעון העולמי. גם חולשה אסור לה להראות. חוסר אונים. גם כאשר היא לבדה לבדה, אסור לה להיות מושפלת וחסרת אונים. תמיד מבינה, תמיד בשליטה, תמיד באיפוק. *** "עוד טיפה.. ממש עוד מעט אני שם.אני הרי בן 18. קטן עלי.." פטר הרהר כשניסה בכל כוחו לטפס מעל השער, כאשר כל ניסיונות פריצת המנעול לא עלו בידו.. מנעול בעל עשרות מנגנונים היה על השער. זיהוי כף יד, זיהוי עין,זיהוי לשון, זיהוי קול,זיהוי כתב יד, ועוד הרבה סיסמאות וחורי מפתח משונים. פטר הגיע ממש עד סוף הטיפוס הבלתי נסבל, והביט מעל השער אל הצד השני. אם אני רוצה, הרהר פטר, אני יכול ברגע זה ליפול אל הצד השני ואני בפנים. הדרך לארמון סלולה לפניי. הרי אחרי השער הגדול הכל סלול ויפייפה. כיאה לארמון נסיכה. אז מה בכלל ההתלבטות?? בוודאי שאני רוצה להכנס.. נכון..? הוא קבע לעצמו סימן. אם לא יברח מהגינה כמו קודמיו, בגלל איזה פחד לא מוסבר- הרי שהוא אמור וצריך להכנס. ואכן, פטר הלך והלך... והמשיך ללכת בצעדים גאים, וכלום לא קורה.. הפרחים מחייכים אליו, הצבאים מקפצים סביבו בשמחה, כמובילים אותו לפתח הארמון. כלוחשים לו "אל דאגה. אנו, בני הבית, שומרים עלייך.." זהו. הוא הגיע. הוא כאן. הוא נמצא מול הדלת שתפתור את החידה עליה גדל. הרגע אליו בנה כל חייו. הרגע אליו התפתח כל חייו. הוא יכול עכשיו ללחוץ על הידית. הוא יכול גם להסתובב לאחור. מה לעשות מה לעשות... אם הוא עושה את זה- הוא ממצה במו ידיו כל משמעות בחייו. הוא גומר את העניין שלו בחיים. אבל הוא מוכרח. הוא החליט. אם ילדי רוח נמצאים בעולם הזה בשביל משהו מסויים- זה כדי שיהיו לכל הפחות נאמנים לעצמם. והוא ילד רוח. גאה. נאמן לעצמו ב-100 אחוז. הוא שלח יד רועדת. יד שעוד רגע נוטלת חיים משל עצמה ובורחת איתו או בלעדיו. אבל הוא מאלץ את היד לחזור לשליטתו. והיד מצייתת. ולוחצת על הידית. למרות שהיא יודעת שזו טעות. היא יודעת שהוא עלול לשנוא אותה, את היד, בעוד מספר שעות. ***

ב' בסיון / פרק אחרון/ ומתוך החושך יעלה האור הימים עברו עוד יום של שבע ברכות הגיע. יושבים לחגוג 'הכנסת כלה' אצל הורי החתן ו... שיחת טלפון לכלה . מ.... ארה"ב. - שלום, שילה? הדודה נשמעה כאילו לא ראתה את שילה, זה שנים רבות... וכאילו לא נפגשו רק בשבוע שעבר. כאילו לא היתה בחתונתה... כאילו לא בגללה נהרסה שמחת החתונה . - כלה יקרה וצדיקה שלי? שילה לא יכלה שלא לחשוב בליבה -בטח 'צדיקה' דחיתי בשבילך את החתונה ופעמיים כמעט התבטלה החתונה בגללך - את יודעת שאת צדיקה? ואת מבינה כמה שה' אוהב אותך? - באמת תודה שהגעתם ניסתה להדוף את ההתחנפות בנימוס. אני יודעת שאת גרה רחוק ולוגיסטיקה של טיסות ולינה במלון מצריכה הרבה תכנון שלא לדבר על עלויות . באמת תודה" ניסתה שילה אך הדודה לא הרפתה. - את צדיקה! את לא יודעת? מה אצלכם אין CNN? - "לא ראיתי , מה קרה ? שאלה שילה ביובש - אתמול בערב ב' בסיון קרסו "אולמי ורסאי" באמצע חתונה ... ישר אל האולם שמתחתיו. אולמי ורסאי נמצא בקומה השלישית בבניין . בקומה שניה ממש מתחתיו נמצא האולם שלך "אצולת ירושלים" האולם היה ריק מאדם הודות לך. עיניה של שילה השחירו . תמונות רצו בראשה היומן ב' בסיון. היה כתוב שם חתונה 500 איש מבוטל. הירוק בתקרת האולם, תחילת הריקבון? הדודה שינוי התאריך הזכות ולימוד הזכות נהג האוטובוס שהביא אותה אל האולם במקום למכללה. המשפחה הצרפתית שלא התחתנה בב' בסיון בעל האולם והכל התערפל מול עיניה. "טוב, תודה שעדכנת אותי", אמרה חלושות לשפופרת הטלפון וניתקה. לאחר שהתבררו ממדי האסון החליטו יוני ושילה לערוך מפגש הודיה ולהביא את כל הנפשות הנוגעות ופועלות בסיפור להאיר כל אחת מזוית ראייתה את סיפור הנס. תחילה התקשו לאתר את נהג האוטובוס. - איך אני אמצא לך נהג אחד בלי שתאמרי לי את שמו או משהו שיעזור לי לאתרו, התרעם סדרן 'אגד' בבירה. יש לי מאות נהגים - כן אבל הנהג שלי נוהג בקו 24 כבר 20 שנה.. זה לא מזכיר לך אף אחד? - את יודעת מה ?ביום ד' יש שעה חופשית למרבית הנהגים היכנסי הנה ותנסי לזהות אותו. ביום ד' הגיעו שילה ויוני למסוף אגד והסדרן כיוון אותם לשולחן בו מרוכזים הנהגים של הקוים באזור קו 24 ומייד היא זיהתה אותו.... והנהג אותה. "או אהה עוד פעם זאת! אילו ברכות היא נתנה לי! קצת זכות תלמדי", פרץ הנהג בצחוק, אך לאחר שסיפרה לו את כל הסיפור שלה, הרצין מאוד והסכים ברצון להגיע לספר את הצד שלו בסיפור, במהלך סעודת ההודיה. כמובן שהדודה ובעל האולם עם מזכירתו והיומן הגיעו. בנוסף סרט החתונה המנציח את התקרה הירוקה, את שיחת המוסר של החתן ו..איך לא את פינוי רחבה הריקודים וחיפושי הטבעת. אל עצמי . מי יוכל להבין את חשבונות הבורא יתברך מי יִנָּצֵל ומי לא? מי בחרב ומי באש? מי היום ומי ביום אחר? לא נוכל להבין זאת. נוכל רק לקוות שיום בו אנו חיים נהיה ראויים לחיים שניתנו לנו ולשמוח בכל הטוב שנתן לנו ובנו הבורא. ושביום הילקחנו שנהיה טובים בעיני א-לוקי ואדם . .טוב שם משמן טוב. כמובן שהדודה מארה"ב היא סלב אהובה במשפחת שילה ויוני החדשה והמורחבת. כאמור הסיפור אמיתי ובמקום שראיתי לנכון השלמתי ושיפצתי מדעתי אף על פי שהעובדות בגדול נכונות יתכנו שינויים בתאריכים מסוימים ( לא בתאריך החתונה וב' בסיון)מקומות ,מספר הקוים של אגד ושאר מאפיינים עובדתיים וספרותיים.

ב' בסיון / פרק ד' /ואף על פי כן שילה מטפסת במדרגות לקומה ב' למשרדי האולם . הכל שקט מסביב , חשוך מאוד, למעט נורה חיוורת אחת ,המאירה בעצלתים את המדרגות . בקצה המסדרון נמצא משרדו של בעל האולם . כמה שהיא לא רוצה להיות כאן עכשיו. עוד היא מתחבטת אם כדאי עכשיו, כן אפילו עכשיו, לפנות חזרה הביתה ולשכוח מכל העניין. והנה מפתח המשרד, יוצא בעל האולם. - ה-לו!, הורים עורכי דין! , אני זוכר אותך! . ב' בסיון! כן,כן! אל תדאגי הכל יהיה 10!. פנה אליה בחדוה. צריכה משהו? שואל בקולו מלא שמחת החיים כאילו אצלו אף פעם לא מעונן - אה, אמרה במבוכה,אפשר לבדוק אם יש תאריך אחר במקום ב' סיון? - חה, בזמן כזה? כל חודש אייר סיוון ותמוז סגור מזמן! בואי אראה לך. ומבלי לבזבז זמן הוא פותח את היומן. שילה מתבוננת הכל מלא ....חוץ ממשבצת אחת . - מה עם היום הזה? - כז' באייר? לבת שלי, אני לא הייתי נותן להתחתן ביום זה בירושלים. - למה? שאלה שילה כמעט בכתה . - ראשית, בעלך מ'מרכז הרב' נכון? יום זה יום חגה של ירושלים יש כינוס מרכזי בישיבה .חבריו לא יבואו לחתונה, ובוודאי לא רבני הישיבה, המארחים ,ביום זה, את ראשי העם. שנית ,כל אורחיך ישמחו להגיע עד הכניסה לירושלים אך בתוך ירושלים? ביום זה?לא, לא. הסדרי תנועה ופקקים ,משהו לא מהעולם הזה . לא! ביום זה האולם לא להשכרה. סתם עוגמת נפש יהיה לך . לא ביתי, תשאירי ב' בסיון. - אתה מרשה לי לבדוק ולחזור אליך? - בודאי, אבל אני לא ממליץ ,וזה ביתי, בלשון המעטה ! אבל תחזירי לי תשובה תוך יומים שלושה, לא יותר בסדר? אל 'תרחפי לי' בינתיים זה ב' בסיון. מאוששת משהו חזרה שילה אל יוני לישיבה .הדרך כאילו אצה לה .עדין לא מבינה מה היא בעצם עושה - יוני? זו שילה צא החוצה בבקשה. - כועסת או רגועה? - נו כבר, בוא. אמרה מפוייסת. שילה עדכנה את יוני באפשרות ובחסרונות . - אז מה אתה אומר? - תראי, מאחר וההורים משלמים, אולי כדאי ראשית, להתעניין לדעתם. הם התקשרו להוריה של שילה, האם המתרגשת שמחה לומר שיהיה בסדר. אל תדאגו, כולם יגיעו אפילו ביום ירושלים'! לאחר האישור הזה, מעוּדדים התקשרו להוריו של יוני והם היו שמחים ומעוֹדדים 'להקים מחורבות ירושלים' -ביום ירושלים? אדרבה. לכו על זה. עד אור הבוקר, ישבו שילה ויוני לתקן בכתב ידם את התאריך בהזמנות. שמחים ומעודדים התקשרו לצלם ולתזמורת . הודיעו לרב המקדש ולראש הישיבה, שהבטיח שחלק מהבחורים יוכלו להיות ברוב השמחה, והרבנים יבואו בתורנות. הכל מסתדר. ברוך ה'.

האולם.. יוני נכנס אל בית המדרש ומיד קמו לקראתו חבריו הקרובים והחלו הסתודדויות . צחקוקי התרגשות שיצרו מעגלים רחבים יותר של משוחחים . וכך התפשטה השמועה עד מקום מושבו של מורו ורבו ראש הישיבה . אח, נחת ! משנדמה ההמולה וחזרו איש אל סידרו וחברותא אל לימודיה נותר שילה מול הספר מנסה לעבד את מה שעבר עליו היום . משחזר במוחו צעד אחר צעד. אמירה אחר אמירה . נזכר איך בילדותו לקחה אותו אימו ל'מפלצת' בתחילה השם הפחיד אותו יוני חש שלימודיו היום פוריים במיוחד והזמן טס לו בחדוה . אה , כבר 17:56 אמר לעצמו מביט בשעונו . אני אצא לקראת שילה . בפתח בית המדרש שם היא עמדה מנסה לצוד את עיניו הוא ראה אותה באור יקרות מיוחד וחש כיצד הוא מתבלבל ואפילו הליכתו אינה יציבה , - ערב טוב, נלך? - כן בטח, לאן קודם? - אולי קודם נראה את 'אצולת ירושלים' אולם יפה וטוב ואחר כך נבדוק גם את האולם שלך, בסדר? - אוי זה בדיוק האולם אותו רציתי . איזה השגחה ? - ואי איזה סימן משמים. הכניסה לאולם היתה שזורה בפרחים ונוצצים שובל לבן ארוך מוביל את שטיח אדום ומלצרים עבדו בחריצות לסיים ארגונים אחרונים , כנראה יש שמחה הערב באולם. יופי נוכל להתרשם . -ענבי הגפן? ברוכים הבאים מה לעשות עבורכם . מאחרי הקול מלא החיים עמדה דמות מוצקה בשנות ה50 לחייה במבט מלא שמחה מאחל רק טוב. יצא אליהם בעל האולם . הוא ידע הם כבר שלו. - בואו ניכנס למשרד הנה היומן תבחרו יום... מה שמסומן בתכלת- לא עובדים ומה שפנוי על העיני ועל הראסי שלכם. הם מעיינים ולבסוף שילה עונה - ב' בסיון , בסדר? - אולי כדאי להתייעץ עם ההורים? - אבל הם אמרו שאנחנו נקבע תאריך.., זה יום מצויין לפני חג שבועות - בסדר אז נסגור. סליחה איך האוכל הולך פה? - 'הכל כשר גלאט מהדרין רבנות ירושלים' ענה בעליצות בעל האולם והשף שלנו מגיש את האוכל הטעים ביותר.. - כן,,, אבל מה מגישים? - אה זה פשוט , 10 סלטים , מנה ראשונה לבחירה..... - טוב אז תשריין את התאריך? עוד באותו ערב סגרו על תזמורת וצלם לאותו ערב ומייד הלכו הביתה לבשר להורם על ההתקדמות. כעת משקיבלו את ברכת הדרך מהוריהם נותר רק לבחור שמלת כלה חשבה שילה בליבה. - אימי בקשה שנזדרז במיוחד להוציא הזמנות כדי שמשפחתי מארה"ב תוכל להתארגן בניחותא - אה, אין בעיה את יכולה להביא אלי מחר הצעה של הזמנה ונזמין את הדוד מאמריקה בהקדם... - 'הדודה'.. תיקנה אותו שילה בחן ופנתה אל דרכה...

בסד פרק ב – רחמים הגרזן הונף והיכה בחבטה על גזע העץ. זה לא עזר,העץ נשאר זקוף ויציב בדיוק כמו קודם,אפילו שריטה לא נראתה עליו. הגרזן הונף שוב ושוב,וקצב החבטות הלך והתגבר,הלך והתגבר. החבטות הפכו חזקות יותר ותכופות יותר,כאילו עשרות אנשים הצטרפו אליו והחלו להכות גם הם בעצים. "יוכבד יוכבד" הוא התחיל לצעוק. מה פתאום הוא קורא לה באמצע היער?,ומה היא עושה שם בכלל? יוכבד התעוררה בבהלה.החדר היה אפל ,הנר כבה מזמן ומן הדלת עלו החבטות והקריאות "יוכבד יוכבד". "אני כבר באה" היא קראה. התעוררה באחת וקפצה ממיטתה אל הדלת. זכריה עמד שם מתנשף "בואי מהר, הצירים התחילו". יוכבד אספה במהירות את הציוד הדרוש ומיהרה בעקבותיו. זה היה מוקדם מדי. ליבה לא בישר לה טובות. כשהאיר הבוקר התעורר הכפר כולו מזעקותיה של רחל. המורי זרז את הבנים לצאת . היום הם ילמדו בשדה. האמהות שלחו את הבנות עם אבותיהן. היום הן יעזרו לאבא במרעה, ולא יהיו ליד אמא בבית. והזעקות קרעו את הבוקר ואת לב הנשים, "אנא ה' הושיעה נא!". כשירד הערב, מנתה משפחתו של זכריה שני אנשים, אותו מספר כמו קודם. היה הבדל אחד. קודם הם היו שניים- הוא ואשתו. עכשיו הם שוב היו שניים-הוא ובנו הקטן. פנינה לקחה אותו. היא עצמה ילדה חודש אחד לפני כן. התינוק יוכל להצטרף אל בנה, היא תניק את שניהם. כעבור שבוע הוכנס הרך הקטן בבריתו של אברהם אבינו. ונקרא שמו בישראל "רחמים", בתפילה שיתמלא עליו הקדוש ברוך הוא ברחמים, כי יתום הוא מרחם אמו.

בס"ד פרק י"ג ענבל ושרית ירדו מהמונית והלכו לכיוון המסעדה. הן כבר ראו את אורות המסעדה. "תגידי שרית, מאיפה הכסף לאכול במסעדה?" שאלה ענבל. "אה, לא משנה, עזבי." ענתה שרית "נו שרית, תגידי" ביקשה ענבל ותקעה לה מרפק. "אוקי , בסדר" התרצתה שרית. "אמא שלי קיבלה את הכרטיסים האלה מהעבודה שלה. ומכיוון שהיא ואבא לא אוהבים אוכל איטלקי אז ביקשתי אותם והם הסכימו." "יפה מצידם" אמרה ענבל ורשמה בזיכרונה לומר תודה להוריה של שרית . הן נכנסו פנימה ריח נעים קיבל את פניהן . המסעדה יפה כמו שענבל דמיינה. שולחנות וכסאות עץ כבדים בסגנון עתיק. וילונות ארוכים בצבע אפרסק . אהילים בצבע בז' ירדו מהתקרה והאירו את המקום. אנשים מעטים ישבו במסעדה ושוחחו בשקט. ומוסיקה חרישית התנגנה לה. ענבל ושרית מצאו שולחן פינתי זוגי והתיישבו שם. הן התבוננו ביושבי המסעדה. היה זוג צעיר ותינוק חמוד. היו גם שלושה בחורים שכנראה חגגו משהו כי כל הזמן הם הזמינו ברנדי. היא אמרה את זה לשרית ושרית חייכה ואמרה שכנראה הם סיימו ללמוד משהו. "שווה לבדוק" היא אמרה וקרצה לענבל. "שרית שכחי מזה! הם שיכורים או לפחות קרובים להשתכר" ענבל אמרה. היו עוד כמה אנשים מבוגרים כנראה בפגישה עסקית. וזהו. מלצר חתיך הגיע לשולחנן וחייך לשתיהן הן החזירו לו חיוך. "אז מה הגברות רוצות לאכול?" הוא שאל הן עיינו בתפריט ולבסוף החליטו על " פעמיים ספגטי ברוטב בלונז ופיצה נאפוליטנה.." אמרה שרית "אין בעיות, מיד האוכל יגיע אתן יכולות להתחיל עם הסלטים" הוא אמר "תודה" הן אמרו ביחד אחרי שהמלצר הלך. אמרה שרית לענבל "ראית איזה חתיך?" - "כן" - "מעניין מה השם שלו..." אמרה שרית בחולמניות "איזה עיניים..." - "שרית נראה לי שהוא קצת יותר מבוגר ממך" ציינה ענבל - "נו אז מה? את לא מכירה זוגות שהבן יותר גדול מהבת? רגע מה איתך? את וערן יצאתם יחד שנה שעברה את היית בכיתה י' והוא י"ב ושיר אחותי ועידו חבר שלה שגדול ממנה ב3 שנים" אמרה שרית. - "חומד, זה לא אותו הדבר! את רק בת 16.5 הבנאדם הזה נראה לי בן 25! זה נראה לך הגיוני?" - "ענבל, מי אמר לך שהוא בן 25 ? חוץ מזה הוא חוזר..." - ענבל נאנחה, היא לא רצתה לריב. ובטח לא היום! ובטח שלא עכשיו שהיא נמצאת במסעדה הזאת על חשבונה של שרית... המלצר הניח את המנות על השולחן -"בתאבון בנות." הוא אמר -"תודה" אמרה ענבל -"אתן רוצות עוד משהו?" הוא שאל "כן. בקבוק קולה" אמרה שרית. "בסדר גמור, זה מיד מגיע" אמר המלצר הלך הן התחילו לאכול עד ש... פתאום נפתחה הדלת של המסעדה וחמולה משפחתית מלווה קשישה חמודה בת 80 שהכריזה בקול: "שלום, היום יש לי יום הולדת 82! והזמנתי את כל המשפחה לארוחה על חשבוני..." "מזל טוב!" נשמעו קריאות מזל טוב מכל המסעדה. החמולה חיברה במהירות שולחנות והתיישבו מלצרים התקרבו במהירות לשולחנות לרשום את הזמנות המשפחה . "איזה סבתא גזעית. ממש כלבבי..." אמרה ענבל בחיוך "אין סיכוי שסבתא שלי תעשה דבר כזה!" אמרה שרית "למה?" שאלה ענבל "מסיבה פשוטה כי היא נפטרה עוד לפני שנולדתי..." אמרה שרית וחייכה " אני מצטערת " אמרה ענבל "אין על מה, אפילו לא הכרתי אותה וגם שיר בקושי זוכרת אותה..." עוד אדם נכנס למסעדה. ענבל הבחינה בו, היתה לה הרגשה רעה בקשר אליו היא הרגשה את הבטן שלה מתהפכת ומשהו קר מטפס לה בגרון. הוא התקרב למרכז המסעדה. היא כבר ידעה מה הוא הולך לעשות, היא ראתה את פניו המכוערים ואת הזיק הרע ניצת בעיניו היא עזבה הכל ורצה אליו, היא התכוונה לחסום אותו בגופה אך לא הספיקה… מתוך יאושה היא צעקה לשרית "תתכופפי ,שרית ,מהר..." "אללה אכבר!!!" הוא צעק בום!!!!!! אש כתומה, עשן מתמר זכוכיות מתנפצות, צרחות....... ואז השקט . השקט הנורא מכל....