ידועה הבדיחה שלאחר הלידה, מברך הבעל על כך שנולדה בת, כך היא לא תצטרך לעמוד מנגד ולסבול כמוהו כשבת הזוג יולדת (מתוך מאמרו הנפלא של ידידיה מאיר על הולדת בתו. מזל טוב!).

אך מי יודע, אולי יום יבוא והיולֵד יהיה הבעל עצמו? הרי השתלות רחם הן כבר לא עניין דמיוני. אמנם בינתיים רק מאישה לאישה, אך מי יודע מה צופן העתיד... בכל מקרה, טורו של ידידיה מאיר עורר בי רצון לעסוק בזווית ראייתו של הבעל היולד, ובאופציות המעשיות לבחירת מין העובר.

בשנת תשס"ה אושר לזוגות עם ארבעה ילדים מאותו המין, שמבקשים ילד נוסף מהמין השני, לעבור אבחון טרום השרשתי בהפריה חוץ-גופית. למרות זאת, מתוך כ‑400 פניות אושרו פחות מעשרה אחוזים על ידי ועדת המומחים של משרד הבריאות המורכבת מפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, רופאים, רבנים, עורכי דין ועוד. במחצית מהמקרים הסיבה הייתה כמיהה למין מסוים – 75 אחוזים לבן זכר אצל יהודים, ו‑100 אחוזים לבן זכר אצל ערבים.

כשלושים אחוזים מהפניות היו עקב חולי גנטי קשה אצל בני מין אחד, ורצון ללדת ילד בריא ממין זה. היו גם פניות (שאושרו) של זוגות שבהם הבעל עקר והוא כוהן. בני הזוג ביקשו שתיוולד בתרומת הזרע דווקא בת, על מנת למנוע מבוכה שקשורה לעלייה לתורה ולנשיאת כפיים אצל הבן שייוולד.

נראה שהוועדה לא מתלהבת ממסלול זה לצורך בחירת מין העובר, כאשר עיקר ההתנגדות מגיע דווקא מכיוון הגינקולוגים והגנטיקאים, שסוברים שטכנולוגיות סבוכות אלו אמורות להיות מופעלות לסיוע לזוגות חשוכי ילדים ולא למטרות אחרות, למרות חשיבותן. מאידך, דווקא איש ההלכה בוועדה, הרב יובל שרלו, תומך מאוד בצורך המיוחד של הזוגות שיש להם ילדים ממין אחד בלבד להגשים את חלומם לילד נוסף מהמין השני (ובין השאר לקיים בכך את מצוות פרו ורבו).

חברי הוועדה מבקשים שוב ושוב לקבל נתונים ספציפיים, באמצעות מפגש של בני הזוג עם פסיכולוג, על משמעות הכמיהה למין מסוים, לפני שהם מוכנים לאשר את הפרוצדורה. מה שקורה בפועל הוא שאם הזוג נמצא כשיר מבחינה פסיכולוגית, נטען שהוא איננו במצוקה שתצדיק את הפעולה; ואם הזוג אינו כשיר - בוודאי שלא היה מקום להפנות אותו לטיפול פריון סבוך יזום...

המין החזק?

ומה קורה באופן טבעי? בעולם כולו נולדים 105 בנים על כל 100 בנות, אך מספרם באוכלוסייה מושפע גם מסטרס, ממלחמות ועוד. העוברים הזכרים זקוקים ליותר אנרגיה בחודשי חייהם הראשונים. עוברים ממין זכר גם רגישים יותר לחוסר עלייה במשקל של אמותיהם, וכאשר קיים משקל נמוך של האם בהיריון יורד אחוז הזכרים השורדים והיחס בין זכרים לנקבות משתנה לרעה. אז מי הוא המין החלש?

בחירת מין הרופא

ואם דיברנו על בחירת מין העובר – צריך להרחיב את היריעה ולדבר על עניין בחירת מין הרופא. בעבר תחום הגינקולוגיה נשלט בידי רופאים גברים. כשהתחלתי את התמחותי ברפואת נשים במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, היינו שתי מתמחות נשים בלבד. עבדנו באופן מלא עד יום הלידה (זה היה מאוד נוח: פשוט פשטנו את חלוק הרופאה ולבשנו את חלוק היולדת...), וכמובן שלא חלמנו להאריך את חופשת הלידה מעבר ל‑84 הימים המוקנים לכל יולדת על פי החוק.

עד כדי כך הקפדנו, אני והשותפה שלי להתמחות, לשדר עסקים כרגיל ולמזער את הפגיעה בעבודת המחלקה, שרק ביום שחזרתי מחופשת הלידה בעקבות הולדת בתי הרשתה לעצמה הדוּ שלי ללדת את בתה, כאילו חיכתה שאחזור. כך שלא עבר יום אחד בלי שאחת מאיתנו לפחות תפקדה במחלקה.

היום בבתי הספר לרפואה לומדות בעיקר נשים. המוכשרים בני המין החזק שהיו יכולים להתקבל לרפואה פשוט הולכים להיי-טק - שעות נוחות יותר, בלי שבתות וחגים, בלי תביעות משפטיות, פחות מעמסה רגשית ואחריות אין-קץ. ולכן, למרות היותו מקצוע כירורגי עם הרבה רפואת חירום ושעות ארוכות, תחום רפואת הנשים נשלט היום כמעט בלעדית על ידי בנות המין היפה.

אך לשינוי המגדר יש גם השפעה שלילית. זאת מהטעם הפשוט מאוד: 66 אחוזים מהמתמחים בגינקולוגיה בארץ הם נשים, ומשום שמדובר בנשים צעירות בגיל הפריון, בכל זמן נתון נמצאות במחלקה כמה רופאות בהיריון. מהשבוע ה‑20 להיריון הן מנועות על פי חוק מביצוע תורנויות, ותמיד כמה מהן בחופשת לידה, שלפעמים מתארכת לחצי שנה או לשנה. עוד נתון שמאיים על ניהול חדרי הלידה הוא שמספר המומחים שמוכנים לעבוד בחדר לידה סביב השעון הולך ופוחת עקב עומס העבודה, אך גם מאימת עורכי הדין (מיילדים משלמים ביטוח נגד תביעות בסכומים הגבוהים ביותר מבין כל מקצועות הרפואה. כי הרי אם לילד בן חמש עשרה אין איי-קיו של 180 לפחות, מי אשם אם לא המיילד?).

ומה קורה במרפאות הנשים לאחר ההתמחות? בחוברת שפרסם משרד הבריאות על המאפיינים התעסוקתיים של רופאים בישראל, נמצא שרופאה עובדת עשרים אחוזים פחות ביחס לרופא ממין זכר. גם בעידן המודרני, עדיין העול (הנעים!) של גידול הילדים הוא בעיקר נחלתה של האם. נוסף על כך, רופאות נוטות לצאת לגמלאות (או כמו שחברה טובה הגדירה: "להיכנס למעגל חדש ומרענן בגיל הפנסיה") מוקדם יותר מהגברים.

נודע בשערים

ולסיום, אני ממשיכה בקו שהחל בו ידידיה מאיר ושהמשיכה זוגתי לטור, אסתי רמתי. שניהם כתבו דברי שבח על היחס האנושי המיוחד שיש בשערי צדק. גם אני רוצה להלל ולשבח כאן את כור מחצבתי, המקום שהיה בעבורי בית במשך שנים רבות, בימים ובלילות, הבור ששתיתי ממנו מים רבים ואני חבה לו רבות. תמיד תישמר בלבי פינה חמימה עד מאוד בשבילו ובשביל העומד בראשו.

אך מעל הכול, זהו בית החולים שבו ילדתי את רוב ילדיי, כך שאת החוויות העוצמתיות ביותר עלי אדמות חוויתי שם, בקומה תשע. אני זוכרת כל פרט ופרט מכל לידה כאילו היה זה רק אתמול: באיזה חדר כל אחד נולד, מה הייתה שעת הלידה המדויקת, מי הייתה המיילדת (כולן נהדרות!), כמה שקל התינוק בגרמים, איזה רופא ביצע את האפידורל הנכסף.

אני חושבת שאנו הנשים זוכרות כל פרט במהלך הלידה מפני שזאת החוויה המשמעותית ביותר בחיינו, כמו שהאיש זוכר את החוויות שעברו עליו בצבא כאילו הן אירעו רק אתמול. אני בכל אופן בוחרת להיות במקום שבו אני נמצאת. ברוך שעשני כרצונו.

לתגובות: drchana2@gmail.com