הלב שבור והכאב עמוק
הלב שבור והכאב עמוק

ושוב זה קורה. ונראה שאין דבר שיכול לעצור בעדו מלהגיע. נשימתי נעתקת, עיניי כבדות מלאות דמע, ראותיי מתכווצות, מאיימות להיקרע תחת עול המשא הכבד מנשוא.

רגליי נגררות כרגלי חולה בשפעת קשה. אני רוצה לכבות את העולם, לשכוח ממנו שם בחוץ ולהתעלם ממנו - אבל אני יודע שהוא לא ייעלם. שוב מגיע התאריך הזה בלוח השנה - היום שבו הבן שלי נרצח. אף על פי שכבר עברו ארבע שנים, אף על פי שעמוק בזכרוני חקוקה דמותו הדקה-מדי של בני בן השש-עשרה, עטופה בטלית, כשמורידים אותו אל ידיו של שכן שלי, העומד בבור עד חזהו בתוך האדמה החוּמה של בית הקברות המקומי שלנו, אף על פי כן, עדיין אני תופס את עצמי תוהה האם כל זה באמת קרה.

האמנם היה זה אני שמספרים לו שהוא נהרג? האם זה הייתי אני שישב בשמש הקופחת בלוויה שלו? עומד ליד קברו ואומר קדיש? האם באמת יכול להיות שהילד נעים הסבר, הנבון, הרציני מדי, שחתימת שפם רק החלה לבצבץ על פניו הנעריים, היה אחד משמונת הצעירים שנרצחו באותו הלילה? כמו הסיכוי הקלוש לזכות בלוטו (למרות הידיעה שמישהו חייב לקבל את ההמחאה) הסיכוי שהפעם זה היה הבן שלי שנורה בידי מחבל, עדיין נראה רחוק מכל סבירות הגיונית.

ובכל זאת אני יודע שאכן כך הוא. בכל שנה מאז, ובכל פעם שאני נשאב שוב אל תהום אותו ליל בלהות של התקפת טרור רצחנית, הלב שלי נשבר מחדש. אני ממש חש את לבי נקרע לשניים, כמו החולצה שלבשתי בלוויה, אותה חתכו בסכין וקרעו בו קרע מעל חזי. עיניי הופכות למעיין דמעות, וקולי ניחר. אני רוצה לצעוק, לשאוג, אבל לא יכול, הכאב כל כך עמוק.

ועם זאת, עם זאת אני לא יכול לעזוב את הזיכרונות ההם, ולא אעזוב אותן. אלי ויזל, אחד המייצגים המוכרים של עמנו בעניין זיכרון זוועות הצהיר:"אם יש מילה אחת שמגדירה את השבירות, את הפגיעות, אבל גם את העוצמה שאין לכובשה בעמידה האנושית, הרי זו המילה זיכרון". לשכוח? להרשות שכל מה שנותר מבני האהוב ייתאייד אל תוך נבכי הזמן החולף, זהו דבר שלא ניתן לתאר, אי אפשר לחשוב על כך בדיוק כמו שאי אפשר לחשוב על עצם האבדן שלו.

איך אני יכול לשכוח? אני נזכר בזעזוע שלי, בחוסר היכולת שלי לתפוס שנאה תהומית כל כך הבאה לידי ביטוי במלוא רשעותה. רוצחו של בני, חמוש מכף רגל ועד ראש לכבוד האירוע, רצח שמונה צעירים בלתי חמושים, מטווח קרוב ובדם קר. הוא השקיע מזמנו עם ארבעת האחרונים (ובני ביניהם) שהתחבאו והסתופפו בין מדפי הספריה, שם הם למדו. הרוצח שלהם התקדם בשיטתיות לכל מעבר בין שורות הספרים - יורה בכל מי שמצא, מקרוב, לכאורה לא מוטרד מצרחותיהם, כשכדורי רובה הקלשניקוב קורעים את גופם.

איך הוא יכל בכלל לעשות את זה? איך הוא יכול היה לבצע משהו כל כך לא אנושי, שאפילו אי אפשר לדמיין, שלא לומר גם לבצע? אבל מחבל טרוריסט קר הדם הזה לא היה מפלצת. הוא היה בן אדם, שנוצר בצלם, בצלם אלוהים, שהתברך ביכולות של רצון ובחירה חפשית, שהגה וחישב כל אחד מצעדיו. הוא התאמן ותכנן מראש. הוא בחר. הוא בחר ברשע. ומול זאת, למרות זאת, לעומת זאת, אני בחרתי באנושיות, עם כל הכאב שבה - אני בחרתי לזכור, ולא לשכוח. תהיה הסיבה אשר תהיה, עלא אבו דהיים בחר את ראש חודש אדר.

זהו בדיוק החודש שבו עמנו נזכר במלחמתו נגד הרשע, נגד עמלק, מתקיף החלשים, הנכשלים מאחור, של אותם חסרי שם זקנים וילדים, שזה עתה שרדו את העבדות במצרים, וחצו את ים סוף אל החירות - על מנת להקצר בחוסר רחמים במדבר (פר' בשלח) "זכור" - אנו מצווים. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה החזקתי את בני. אני זוכר את הדמעות של אבא שלי, כשהוא החזיק את נכדו הראשון בטקס ברית המילה, בשעה שקיבל את שמו של אביו שלו, סבא שלי אברהם.

אני זוכר את החיוך של בני, את פליאתו על העולם כילד, את התמדתו בעולם הלימוד בימי הנעורים. אני זוכר שראיתי את פניו פעם אחת אחרונה, כשזיהיתי את גופתו. אני זוכר שרציתי לנשק אותו במצח, כשקילפו מעליו את שק הגופות העשוי פלסטיק, ואת הצער והחרטה על כך שלא נגעתי בו פעם אחת אחרונה.

זכרו גם אתם את הנערים האלה כולם. אל תתנו להם להישכח. זיכרו את נריה, זיכרו את שגב פניאל, את יונתן יצחק ואברהם דוד. אל תשכחו את יוחאי, את רועי אהרון, את יונדב או את דורון. תזכרו אותם כולם, בסיפור או במעשה, במחשבה או בתפילה. אל תשכחו אותם. ויהא זכרם - לברכה.

לצפייה במצגת לחץ כאן

אברהם דוד מוזס הי"ד