עלילת א-דורה – הסוף?
עלילת א-דורה – הסוף?

משלת ישראל עשתה השבוע כבוד גדול לד"ר יהודה דוד, שניצח את השקר הפלשתיני בדבר אחריותה של ישראל, לפציעתו של העזתי הבלופר ג'מאל א-דורה, אביו של הילד מוחמד א-דורה, אשר מותו (?) המבויים, ב-30 בספטמבר 2000, הצית עלילת דם ומסע דה לגיטימציה חסרי תקדים כנגד מדינת ישראל. אלא שלמרבה הצער הדיון המכובד הזה בישיבת הממשלה, נערך באיחור מקומם של 11 שנה.

כמעט לאורך כל אותה תקופה, ממשלת ישראל, במקום לחשוף את עלילת הדם ולהוקיע יוזמיה כנוכלים בינלאומיים, ישבה בחוסר מעש חלמאי מול נחשולי ההסתה השיקרית, שהוזנה באמצעות עלילת א-דורה. גם התיקשורת הישראלית האנטי לאומית, מילאה פיה מים, כצפוי. מחדל זה המיט עלינו רצח של יהודים חפים מפשע (ובהם עריפת ראשו באכזריות בהמית של העיתונאי היהודי-אמריקאי דניאל פרל, בידי רוצחי אל-קאעידה), ושימש נשק עיקרי במיתקפת הדה לגיטימציה נגד המדינה ונגד עצם זכות קיומה.

המחדל הישראלי חולל תגובת שרשרת כואבת: המרד המזויין של ערביי ישראל באוקטובר 2000 (ח"כ אחמד טיבי הודה ביושר: "ראינו תמונות ירי החיילים על הילד א-דורה ויצאנו להפגין"); ועידת דורבן הידועה לשימצה הרודפת את ישראל עד היום; עלילת 'ג'נין ג'נין' של הבדאי המדופלם מחמוד בכרי (שהשמאל הבוגדני מחבקו בחום ומעניק לו כבוד מלכים למרות ואולי בגלל כזביו); עלילת 'טבח הילדים' בכפר קנא שהצילה את החיזבאללה מתבוסה; דו"ח גולדסטון המרושע להחריד ועוד.

התבטלות ישראלית

כל הצרות הללו יכולות היו להימנע אלמלא הזדרז סגן הרמטכ"ל דאז משה יעלון לטעון, ברוב איוולת, כי "ההערכה היא שהילד נהרג מאש צה"ל". למחרת חיזק גירסה כוזבת זו האלוף דאז גיורא איילנד, ראש אג"ם, שטען בחוסר אחריות משווע שהילד נהרג מאש כוחותינו. תגידו בבקשה, חברים יקרים, איזו שטות נכנסה אז בכם, שהזדרזתם לשפוך נפט על תבערת ההסתה, להפיכת עַם ישראל לאסקופה הנדרסת?

על ההתבטלות הישראלית תפסו טרמפ הפלשתינים, שהכפישו את צה"ל והציגו אותו כצבא שצולף לעבר ילדים להנאתו. אליהם הצטרפו בדאים שוחרי רעתנו בדמות היהודי הצרפתי שארל אנדרלין, כתב הרשת השניה של הטלוויזיה הצרפתית, שניפח את עלילת הדם (אף שאישית לא שהה בשטח בעת התקרית), בהסתמכו על סרט טלוויזיה מפוברק של צלם פלשתיני, ועוד עלובי נפש, זייפנים ונוכלים, שהזינו את תעשיית השקרים האנטי ישראלית והתסיסו את העולם כולו נגדנו.

היו צריכים לקום אז אזרחים ישראליים שאיכפת להם, כדי להציל את כבודה האבוד של המדינה. היו אלה הפיסיקאי נחום שחף (הטוען עד היום שהילד א-דורה כלל לא נפגע, והוא חי לו בנעימים בעזה) והמהנדס יוסף דוריאל, שהוכיחו כי על פי כללי הפיסיקה, הבליסטיקה והגיאומטריה, לא היתה כל אפשרות טכנית לירי צה"לי לעבר א-דורה. בעקבותיהם קמו עיתונאים זרים אמיצים, דוגמת אסתר שפירא מן הרשת הגרמנית ARD, ותחקירני רשת טלוויזיה גרמנית נוספת German TV, שהוכיחו מעל גבי המירקע, כי אין היתכנות פיסית שא-דורה נפגע מירי צה"ל.

בלון השקר

אל סנגוריה של ישראל הצטרפו גם יהודים נוספים. פיליפ קרסנטי, איש עסקים יהודי מצרפת, האשים את הרשת השניה של הטלוויזיה הצרפתית בביום הסרט שצילם הצלם הפלשתיני בעת התקרית, ונתבע בצרפת על הוצאת דיבה. הוא הורשע בערכאה ראשונה, אך זוכה בערכאת עירעור, ולימים ניצח בערכאה צרפתית נוספת בפרשת א-דורה, אך למרות הכל נאלץ לממן בעצמו את הגנתו.

בעקבותיו הלך הכירורג הישראל ד"ר יהודה דוד, שקם באומץ להזים טענה שיקרית נוספת של א-דורה, שהציג תפרים על ידו וטען כי שותקה מחמת הירי הישראלי. ד"ר דוד זכר שהוא ניתח בדיוק שנתיים לפני האירוע את השקרן הפלשתיני באותה יד והוא שביצע בה את התפרים. החבלות בידו, טען ד"ר דוד, נגרמו בעת שהותקף בסכינים וגרזינים בידי אנשי חמאס, וזאת מחמת היותו איש הפתאח.

שוב נתבקשו הערכאות הצרפתיות להתערב בפרשה, לאחר שא-דורה האב תבע את ד"ר דוד בטענה של הוצאת דיבה. ד"ר דוד, פטריוט ישראלי אמיתי, שזכה בצל"ש על הצלת חיים במלחמת לבנון וכובד בהדלקת משואה בהר הרצל ביום העצמאות, הפסיד בערכאה ראשונה אך נוקה לחלוטין בערכאת העירעור. ממש כמו קרסנטי. אגב, האם שאלתם עצמכם כיצד היה מסתיים משפטם בביהמ"ש הישראלי, האמון על המצאת ה'אמת לשעתה'?

אלא שבכל ההתרוצצות המשפטית שהמיט ד"ר דוד על עצמו הוא נשא בהוצאות כספיות בלתי נסבלות. השבוע החליטה הממשלה לממן הוצאות אלה, וראש הממשלה נתניהו שאירחו בישיבת הממשלה, הגדירו "גיבור ישראלי שיצא לנקב את השקר של עלילת א-דורה – השקר שגרם נזק לישראל יותר מכל שקר אחר בשנים האחרונות, ויצא לקרב הגדול על האמת ביוזמתו האישית, כפטריוט ישראלי נאמן".

הנצחון שנעלם

נצחון הצדק בפרשת א-דורה, כפי שהשתקף בניצחונותיהם של קרסנטי וד"ר דוד, צריך היה, לכאורה, לרומם רוחו של כל ישראלי נאמן.

אבל זה לא קרה במדינה היחידה בעולם, שבה כל גילוי פטריוטי הוא בחזקת חטא כבד. העיתון הפוסט ציוני 'הארץ' גימד את הידיעה על נצחונו ודחק אותה לעמוד 10. בעמוד הראשון הם העדיפו למקם ממש מתחת ללוגו של העיתון, כותרת שקיבלה את האותיות הגדולות ביותר בעמוד, ותחתיה ידיעה מאד-מאד חשובה, על אודות מחאתה של אשה ערביה מנצרת על הבידוק הביטחוני בנמל התעופה, וכל זאת בלוויית צילום מרוח על שטח נרחב, שנועד להעצים את הסיפור; ומתחתיה עוד ידיעה חשובה ביותר, על הסכנה הנשקפת לחייהם של המסתננים הסודנים, אם יוחזרו למולדתם. 

אבל חשבתם ש'הארץ' הגיע לתחתית השפל? טעיתם. ידיעות אחרונות הלך יותר רחוק: הצהובון של המדינה לא פירסם ביום ה', שעבר, למחרת החלטת ביהמ"ש העליון של צרפת לזכות את ד"ר דוד, אף מילה על הניצחון הישראלי, על מאבקו של ד"ר דוד ועל השקר הפלשתיני שנחשף. מה ששיכנע את בית המשפט בצרפת אינו מזיז כלל ללפידון הישראלי. מזל שהמוזסים והשוקנים לא ישבו לדון את ד"ר דוד בבית המשפט הצרפתי.

ואילו למחרת ישיבת הממשלה, לא זיכו מעריב, ידיעות והארץ, את קוראיהם בשמץ של מידע על החלטת הממשלה והכבוד שעשו לד"ר דוד בישיבת הממשלה. אף מילה. זה לא מספיק חשוב לדידם. קצת גאווה לאומית? לא בבית ספרם.

מהרסייך ומחריבייך...