יום זכרון מעודכן

הרב וסרמן סבור כי ישנו צורך דחוף לעדכן את המסרים ביום הזיכרון לשואה, ולחבר אותם להווה.

הרב אברהם וסרמן , כ"ז בניסן תשע"ב

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

ימי הזיכרון הפכו לאתגר קשה של הציבור כולו, בייחוד הדור הצעיר מתקשה להתחבר אליהם. לא רק בגלל הקושי הנפשי לשמוע סיפורי-זוועה, אלא השגרה, החזרה על אותם סיפורים.

ישנו צורך דחוף לעדכן את המסרים, ולחבר אותם להווה. הנאציזם מרים ראש, כיום בעיקר בדמות האיסלאמו-נאציזם, שהחל אצל המופתי המשת"פ של היטלר, וממשיך בטרמינולוגיות הנאציות שאימצו הערבים במשך הדורות ובמיוחד כיום. הנאציזם אינו מה שהיה רק בעבר, אלא חי ובועט, רוצח ושופך דמים רבים.

לתערוכות הצילומים והסרטים יש להוסיף את הצילומים מהפיגועים לדורותיהם, את הקריקטורות האנטישמיות המתפרסמות בעיתוני ארצות-ערב במשך השנים, הטרמינולוגיה, הדה-הומניזציה של היהודי ( בני קופים וחזירים), ספרי-הלימוד, דרשות-השטנה במסגדים, ועוד.

השואה היא עניין עכשווי ומוחשי הממשיך לאיים על קיומנו גם כשחשבנו שמצאנו כאן מקלט בטוח. רוצחים ערבים הדוקרים ילדים בשנתם, יורים בהם בכוונה ומצטערים שלא רצחו יותר (כמו בני משפחת פוגל ועוד) –הם הנאצים של היום. נאצי לא חייב לדבר גרמנית ולענוד צלב, והיטלר של היום לא מגדל שפם אלא זקן, ומדבר ערבית או איראנית.

גם המסר החלול מעיקרו "לעולם לא עוד" (כאילו מישהו יכול להבטיח שאכן לא עוד, ח"ו), כבר לא עובר את האוזן, והוא נשחק והולך מיום ליום. גם כיום ממשיכי הנאצים רוצחים יהודים משום יהדותם, בארץ בפאריז ובמומביי. גם כיום ההנהגה היהודית רופסת ואינה משיבה מלחמה. מתרגלים. כמו שהתרגלו להירצח במחנות. מתרגלים לירי שנועד לרצוח יהודים בכל הדרום, מתרגלים להתחמשות של הנאצים החדשים, כפי שהתרגלה אירופה משנת 1936 ועד פרוץ המלחמה ב-1939. הכתובת היתה גם אז וגם היום על מחסני הנשק ההולכים ותופחים, על המדים, בסיסמאות ובטרמינולוגיה, במפות המוצגות לעין כל ובהן אין זכר לקיומה של מד
השואה היא עניין עכשווי ומוחשי הממשיך לאיים על קיומנו גם כשחשבנו שמצאנו כאן מקלט בטוח
ינת ישראל.

ההנהגה מנסה להדחיק, לטפל נקודתית ולהשיג שקט זמני, לעבור לאייטם התקשרתי הבא, להתרכז בכלכלה, כאילו אין מיליוני חיילים נאצים סביב הגדרות של מה שעלול להיות מחנה הריכוז הגדול ביותר בעולם: מדינת ישראל. כשהמטס של חיל האוויר עובר מעל המשרפות באושוויץ, הוא מחטיא את המטרה האמיתית – מחנות המחבלים המתעצמים והולכים בכוונה להשמיד אותנו, כאן ועכשיו.

הניסיון הישראלי למתוח קו-מפריד בין השואה לבין קיומנו במדינת ישראל, שנבע מהצורך לבדל את הצבר החדש מהיהודי הגלותי, חוסם את שדה-הראיה הטבעי, ומונע מכולנו לראות את המציאות כפי שהיא. יש למחוק קו-חוסם זה ולאפשר את הבנת הרצף, ולפיה שנאת יהודים באשר היא ממשיכה להוביל כוחות עצומים בעולם למאבק נגד עצם קיומנו, כאן ובכלל. כשנראה את המציאות נכוחה – נדע לפעול בזמן ולא לחזור על טעויות העבר.

אני מציע למערכת החינוך לחדד מסר קיומי לתלמידים:

א.  אין לזלזל עוד באמירות ובקריקטורות אנטישמיות, הם היוו את המצע שעליו צמחה השואה. ב. אין לסמוך עוד על גורמים זרים שיצילו אותנו מאויבינו, כפי שגם לא הצילו אותנו ואף שלחו חלק מהניצולים בחזרה אל מותם.

ג. כשיש הזדמנות להתקדם במהלך שיבת ישראל לארצו, אסור להחמיץ את שעת הכושר, כפי שהיה בשנים שלפני השואה בהם יכלו יהודים לעלות ארצה או לכל הפחות לברוח מהמקומות המסוכנים.

ד. את השנאה לנאצים – שרובם הגדול כבר עבר מן העולם – יש להפנות במלוא העצמה כלפי הנאצים החדשים, הן בתנועות הניאו-נאציות באירופה והן בתנועות הנאצו-איסלמיות. זה עדכון מתבקש למצוה לשנוא את עמלק גם כיום.

ה. כניעה לנאציזם והליכה לקראתו, רק תעודד אותו כפי שהיה במסירת חבל הסודטים להיטלר, וכפי שעינינו הרואות בעזה ולבנון.

"הרנינו גויים עצמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו, וכפר אדמתו עמו".