חזון כישלונה של התנועה הציונית

הרב אליעזר מלמד , כ"ח בסיון תשע"ב

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: פלאש 90
עמדת הרב קוק על הציונות החילונית

על אף תמיכתו של מרן הרב קוק זצ"ל בכל העוסקים ביישוב הארץ ובקיבוץ הגלויות, הערכתו היתה שבלא התחברות אל מקור הקודש - אמונה, שמירת התורה והמצוות וחזון הגאולה לישראל ולעולם - לא יהיה בכוחה של הציונות החילונית להגשים את מטרתה ולקומם את עם ישראל בארצו. כך כתב באיגרות רבות, וכך דיבר בשיחות, בדרשות ובנאומים. לכן יזם את הקמת תנועת 'דגל ירושלים'.

מרן הרב גם ידע שמרכיב מרכזי בתמיכתם של חסידי אומות העולם בתנועה הציונית מבוסס על אמונתם בתנ"ך, וחשש שככל שיידעו יותר על ריחוקם של מנהיגי הציונות החילונית מהאמונה, יסירו את תמיכתם מתביעת העם היהודי להקים מדינה בארצו (אגרות ראי"ה ג, עמ' קעג). הוא כתב שתוכנית חילונית לעם ישראל לא תוכל בשום אופן להביאו להגשמת ייעודו הלאומי (מאמרי הראיה ח"ב עמ' 298). "מאומה לא נישא בעמלנו אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם... לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להיגמר בביטול המעשים" (אורות התחיה ו).

ואמנם חובה לציין שלמרות שהיו בין מנהיגי הציונות ותומכיה חילונים גמורים, התנועה הציונית ככלל לא התנתקה מהמסורת. בין מרכיביה היו אישים דתיים לגמרי כמו חברי המזרחי, ומסורתיים כמו חברי בית"ר ובמידה פחותה חלקים מתנועת העבודה. ואף החילוניים בתנועה הציונית קיבלו את היהדות כתרבות מכוננת, כך שללא ספק היה לאמונה ולמסורת היהודית משקל רב במעשה הציוני. ואף על פי כן העריך מרן הרב שבלא חיבור עמוק יותר ליהדות, לא יהיה בכוחה של התנועה הציונית להשיג את מטרתה.

  הסכנה שבניתוק המעשה הציוני מהקודש
בתוך שנים ספורות שמטה התנועה הציונית את כל ההישגים העצומים שהיו בידה. תחילה הסכימה לוותר על קיומם של הגדודים העבריים, לאחר מכן ויתרה לטובת הערבים על עבר הירדן המזרחי. לאחר מכן הסכימה להגביל את העלייה לארץ תוך ויתור על תביעתה להגיע לרוב יהודי ולהקמת מדינה יהודית. במצב זה, ללא אסון השואה לא היה סיכוי להקים את מדינת ישראל

עוד בהיותו רבה של יפו, בשנת תרס"ח (אגרות הראי"ה א קמ"ד), קרא מרן הרב לשלומי אמוני ישראל לבנות את הארץ ברוחניות ובגשמיות, בשילוב של תורה עם דרך ארץ, שכן כל עתיד צמיחת קרן הישועה תלוי בבניין הארץ מתוך יראת שמיים אמיתית. "כי זה לי זמן הגון אשר בחנתי דרכי, ואדע נאמנה שכל תקוות יישוב ארץ ישראל... תלויה בנקודה אדירה זאת, שיתאספו אלינו כוחות טובים לעסוק בבניין הרוחני והחומרי של ארץ ישראל.... אל נא נאחר את המועד, אל נא ניתן את הרומסים לרמוס את היונקים, שרשי צמח ה' העולים על אדמת הקדש..." שאם לא כן ישתלטו בעלי "היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגירים של היסטוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הניסיון - (אם) היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בה' בטחתי, שלא ייתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ה', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמוד על דגלנו, ונתחיל לייסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את היישוב החדש על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והיה ה' עמנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים".

  לכאורה הרב לא צדק

לכאורה המציאות הוכיחה שלא כדברי הרב זצ"ל, כי הנה קמה מדינת ישראל והיא אף מתפתחת ומשגשגת, כאשר מנהיגיה אינם נאמנים לקודשי ישראל.

יש שיפרשו את דברי מרן הרב כדבריהם של רבנים רבים, שנושאים על כתפיהם את האחריות לשמירת הדת ומעודדים תמיד את שומעי לקחם לעסוק בתורה ובמצוות. כשידברו אל בעלי עסקים, יאמרו להם שאם יעסקו בתורה ומצוות יצליחו בעסקיהם. כשידברו אל אישי ציבור, יגידו שעל ידי עיסוק בתורה ובמצוות יצליחו במעשיהם. כשידברו אל מדענים, יגידו שבזכות התורה והמצוות יצליחו במחקריהם. ואכן דברים אלו נכונים, אבל אין בהם ניתוח מעמיק של המציאות, אלא עמדה עקרונית שרק על ידי תורה ומצוות אפשר להצליח באמת, אם לא בעולם הזה אז בעולם הבא. אם לא בדור הזה אז באחרית הימים.

  הערכתו המוצדקת

אולם האמת שמרן הרב העמיק ראות, הבחין בחסרונותיה הבסיסיים של התנועה הציונית החילונית, והבין היטב עוד בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, שלא יהיו לה תעצומות הנפש להתמודדות הנדרשת עם מכלול הקשיים. אמנם יש לה זכות גדולה בכך שהחלה לפעול באופן מדיני ובהיקף מעשי גדול למען יישוב הארץ, אבל בלי חיבור עמוק לקודש לא תוכל להגשים את מטרתה.

והוא אכן צדק. ללא מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר מזה מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה שהתרחשה בה, התנועה הציונית לא היתה מגיעה להקמת המדינה.

על השואה אכן מרן הרב קוק לא סמך. הוא דיבר על האחריות המוטלת על בני הדור לקדם את העם היהודי אל הקמת מדינה גם ללא אסון נורא. ולכן התריע בפני כל מי שהקשיב, שמוכרחים לחבר את התנועה הלאומית אל הקודש ולפעול במלוא המרץ לקוממיות ישראל. הטענה היתה הן כלפי הציונות החילונית, והן כלפי הציבור החרדי שעמד מנגד ולא התגייס לעלייה וליישוב הארץ.

לו היינו זוכים לחבר בין הקודש לחול, היתה התנועה הציונית מצליחה לעודד מיליוני יהודים לעלות ארצה, ומתוך כך היתה מצליחה להעמיד תביעה גדולה ומשכנעת מאומות העולם, שיתמכו במימוש זכותו של העם היהודי על ארצו.

  המשברים שהולידו את מדינת ישראל

אבל משלא זכינו, באו עלינו משברים נוראים שמתוכם נולדה מדינת ישראל.

מלחמת העולם הראשונה, שהיתה קשה מכל קודמותיה, גרמה לזעזוע גדול בעולם. עשרות מיליוני הרוגים הותירו את האומות מדממות, ממלכות גדולות התמוטטו, מדינות חדשות נוצרו. בתוך כך רבים התעוררו לחשיבה מחדש, וכך הגענו להצהרת בלפור (י"ז חשון תרע"ח) לפיה בריטניה מקבלת את השלטון על כל ארץ ישראל משני עברי הירדן כדי להקים בית לאומי לעם היהודי, תוכנית שאושרה לאחר מכן בוועידה הבינלאומית בסן-רמו (שנת תר"פ).

אולם עובדה היא שתוך שנים ספורות שמטה התנועה הציונית את כל ההישגים העצומים שהיו בידה. תחילה הסכימה לוותר על קיומם של הגדודים העבריים, שהוקמו בעת מלחמת העולם הראשונה מתוך מטרה מפורשת לסייע תחילה למאמץ הבריטי לכבוש את ארץ ישראל למען היהודים, ולאחר מכן לשמש גרעין לצבא יהודי שיגן על הבית הלאומי. לאחר מכן ויתרה לטובת הערבים על עבר הירדן המזרחי. לאחר מכן הסכימה להגביל את העלייה לארץ תוך ויתור על תביעתה להגיע לרוב יהודי ולהקמת מדינה יהודית. במצב זה לא היה סיכוי להקים את מדינת ישראל. והנה באה מלחמת העולם השנייה, שהיתה קשה מקודמתה, ולנו היהודים קשה מכל. שישה מיליונים מבני עמנו נרצחו באכזריות זוועתית. לאחר שנתגלו מימדי השואה, רוב העולם כבר הכיר בזכותו של העם היהודי להקים לעצמו מדינה בארץ ישראל. ועדיין לא היה בידי ההנהגה הרשמית העוז להילחם על כך. ורק בזכות ארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י, הבריטים גורשו מן הארץ וניתן היה להקים את מדינת ישראל.

וגם אז, לאחר שקמה מדינת ישראל, מתוך שהקשר עם המקומות המקודשים לא היה מבוסס מספיק, נעצר צה"ל באמצע התנופה של מלחמת השחרור, והשאיר את יהודה ושומרון והר הבית בידי הערבים.

גם אחר כך, בעת מלחמת ששת הימים, עשתה המנהיגות ככל יכולתה כדי להימנע מכיבוש הר הבית ויהודה ושומרון. התחננו בפני חוסיין שלא יצטרף למלחמה, ולאחר שכבשו את יהודה ושומרון ניסו למסור אותם לירדנים תמורת 'שלום'.

על כך דיבר מרן הרב, וזה מה שראינו לצערנו במשך הדורות האחרונים, שכמעט בכל הצמתים המכריעים שבהם נדרשו תעצומות נפש, התנועה הציונית כשלה. ורק בחסדי ה' הגענו לקיבוץ גלויות ויישוב הארץ.

  עדות על הרב קוק

סיפר הרב פרופ' ש. ק. מירסקי ז"ל: "פעם אחת ביקרתי אצל הרב סמוך לאחר חתונתי, היה זה בשנת תר"ץ, לאחר הפרעות הראשונות בירושלים. הרב היסב בראש השולחן ומסכת כתובות פתוחה לפניו, והוא יושב שקוע בהרהורים.

עודני שוקל בדעתי כיצד לגלגל את השיחה לשאלת היום, והנה לפתע ראיתי איש אחר יושב שם, והאיש הזה הוציא נייר ובפנותו אל הרב אמר: 'רבים אומרים כי אילו היה רבנו מגלה עכשיו את דעתו, דעת תורה, וכותב בגלוי, שאין ברצוננו לכבוש את הארץ ולייסד בה מדינה עברית, כי אם לשבת בה לפני ה' כאבותינו "שומרי החומות" מעולם, כי אז היו גם ראשי הדת האסלמית קוראים לשלום והפרעות היו נפסקות ולא היה נשפך עוד דם נקי בירושלים עיר קודשנו'.

לשמע הדברים האלה נזדעזע הרב, וכשהוא מסתכל בי אמר בקול רועד: 'כיצד יכלה להיכנס בלב האיש הזה מחשבת מעל כזאת בה' ובעמו שאני אחתום על זה?! הלא בזכות בניין הארץ וכיבושה ניגאל!' לאחר הדברים האלה קם הרב ממקומו וגירש את האיש מעל פניו. מעולם לא ראיתי את רבנו בהתרגשות כזאת" (דבריו הובאו בספר 'אוהב ישראל בקדושה' ח"ה עמוד 135).