האם מותר לאכול בכלים שאינם טבולים?
האם מותר לאכול בכלים שאינם טבולים?

יש לשאול כאן שתי שאלות: א) חיוב טבילת כלים למשתמש בהם, כשאינו הבעלים. ב) האם לכלים של מסעדה או מלון יש דין "כלי סחורה" שפטורים מטבילה?

מקור הדין

מקור האיסור בשימוש לפני טבילה מצוי בברייתא בעבודה זרה (עה,ב): "הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, דברים שלא נשתמש בהן - מטבילן והן טהורין...". אחר כך מביאה הברייתא את אופני ההכשרה וההטבלה של כלים שהנוכרי כבר השתמש בהם. הגמרא בהמשך מביאה מחלוקת תנאים "וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן - תני חדא: אסור, ותניא אידך: מותר".

הגמרא מבארת שמחלוקת התנאים מתמקדת בדין נותן טעם לפגם שרלוונטי לכלים המשומשים דווקא. אולם בפשט הברייתא איסור השימוש נאמר גם לחובת הטבילה שאינה קשורה למאכלות אסורות. תוספות (על אתר) הבינו שיש כאן איסור שימוש בכלים לא טבולים כגזירה שלא ישתמשו בכלים משומשים בלא הגעלה או ליבון. הרוקח (הלכות איסור והיתר, תפא) מביא ראיה משלב קודם בסוגיה, המספרת על משכון של גוי שהיה בידי מר בר רב אשי, שקיים איסור שימוש ללא טבילה. גם מלשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (יז,ג) עולה איסור שימוש: "מטבילן במי מקווה ואח"כ יהיו מותרין". וכן מפורש בטור ובבית יוסף (יו"ד קכ) וברמ"א (שם,ח).

תוקף הדין

לשיטת רוב הראשונים טבילת כלים היא מדאורייתא. יש לדון האם מתוך כך גם איסור השימוש הינו מדאורייתא או מדרבנן. לעיל ראינו שלתוספות האיסור הוא גזירה ולא מדאורייתא ואילו האור זרוע (ח"ד פסקי עבודה זרה, רצג) סובר שאיסור ההשתמשות הינו מגזירת הכתוב. הגרשז"א בספרו מעדני ארץ (טז, ס"ק י) הניח בפשטות שאיסור ההשתמשות אינו אלא מדרבנן. אולם במנחת שלמה (תנינא, סימן סח) העלה את האפשרות שעל אף שהאיסור הבסיסי הוא מדרבנן הרי שאפשר כי מי שמשתמש בלא טבילה אף על פי שיכול לטובלו, עובר בעשה מדאורייתא. יוצא שגם הגרשז"א יוכל לקבל את דברי האו"ז.

אפשרויות להיתר במקרה של אירוח

לעניין השימוש בכלים לא טבולים במקרה של אירוח אצל אדם פרטי או במסעדה, הועלו כמה כיוונים להיתר אצל גדולי הפוסקים בדורות האחרונים:

א. הרב עובדיה יוסף (הליכות עולם ח"ז מטות, א) ראה את הכלים במסעדה ככלי סחורה: "מסעדה או קיוסק שיש בהם כלים הנקנים מעכו"ם שלא נטבלו - מותר להתארח שם ולאכול ולשתות בכליהם... מפני שעיקר קנייתן למסעדה ולקיוסק הוא לצורך מסחר, לארח בהם תיירים ועוברים ושבים, בכדי להרויח פרנסתם, ולא להשתמש לצרכי בעל המסעדה ובני ביתו". אולם בספר טבילת כלים (ג,כד) כותב: "שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א להצריך טבילה לכלים של קיוסקים ומסעדות". וכן הגרשז"א והגר"מ פיינשטיין לא קבלו סברה זו ואין ספק שקשה להגדיר כלי מסעדה ובתי מלון ככלי סחורה.

ב. הגר"מ פיינשטיין (אג"מ יו"ד ג,כב) התיר לגבי מלון או מסעדה שימוש בכלים לא טבולים במאכלים שאפשר להשתמש ביד באכילתם (כגון בשר) ואסר שימוש לאכילת מה שאי אפשר לאכלו בלא כלי (מאכלים רטובים). הכוונה היא שאת המאכלים היבשים שמונחים על כלי לא טבול יקחו באמצעות היד או בכלי שאינו צריך טבילה. היתר זה נראה כמעט ולא ישים מפני שאין דרכם של בני אדם לאכול בידיהם.

ג. בספר טבילת כלים (ג,כ) מביא את הרב יצחק אייזיק ליעבעס (שו"ת בית אבי קטז) שהקל למתארח לאכול בכלים שלא הוטבלו. טעמיו הם שאין בשימוש הזה דין שכירה או שאילה (שהרי אינו מתחייב באחריות הכלי אם יישבר); שהאורח אינו משתמש בכלי כי מצידו הוא יכול לאכול גם בכלי שאינו צריך טבילה, ואם כן השימוש הוא של בעה"ב בלבד; ומשום ששיטת הישועות יעקב היא שחובת הטבילה היא על הבעלים ולא על האוכל.. ביחס לסברתו שהאורח אינו נחשב כמשתמש בכלי דבריו צ"ע מכיוון שסוף כל סוף לצורך האכילה הוא אכן משתמש.

ד. הגרשז"א מתיר לאורח מדין אנוס, אף על פי שדחה את האפשרות לראות בכלים כלי סחורה סבר שהיות שאין לאורח אפשרות להטביל בעצמו: "יש להקל בזה... דאיסור ההשתמשות אינו אלא מדרבנן, דאמרו לן אל תשתמש בכלי אלא תטבילו תחילה, וא"כ כ"ז כשיכול להטבילו, אבל במלון וכדומה שלא יתנו לו לקחת ולהטבילו, כיון דרוצה לאכול ולשתות שרי ליה". גם הרב יעקב אריאל בשו"ת באהלה של תורה (א,יט) נקט בדרך דומה ושם הרחיב בביאור חיוב הטבילה כחובת גברא של הבעלים ולא כחובת חפצא של הכלי, וממילא לשיטה זו ניתן להתיר גם לדעת האו"ז.