עוד חוזר הניגון

על הסודות שהתגלו במסיבת יום ההולדת ה-85 של דידי מנוסי ועל התפילות על הרבנות הראשית שנענו

ידידיה מאיר , כ"ב באב תשע"ג

1.

השבוע שוב עברה התקשורת הישראלית לנוהל האבל המוכר ששמור רק לחברי המסדר: פלמ"חניקים התרפקו, שירי עבר נוגנו וראיונות עם חיים גורי שודרו. זה קרה ביום ראשון השבוע, למחרת פטירתו של שאול ביבר בגיל 91. מי שמכיר את ביבר יודע שמדובר באבי הלהקות הצבאיות. למי שלא מכיר, נסביר שהמנוח היה באמת מדור המייסדים של הזמר העברי. הוא הפיק, ניהל, יצר. הוא אפילו כתב את המילים של נכס צאן הברזל "אוכל, קדימה אוכל". ותתפלאו, יש לשיר הזה הרבה יותר משלוש מילים. 

האמת שגם אני הייתי עד לא מזמן מאלה שלא הכירו אותו. צר לי, מכל המורשת המפוארת של הלהקות הצבאיות אני מכיר בעיקר את זו של להקה צבאית אחת – להקת הרבנות הצבאית. על זה אתם יכולים לבחון אותי בכיף. אבל על ביבר שמעתי לראשונה בחיי, לגמרי במקרה, ביום חמישי שעבר. יומיים אחר כך, בשבת, הוא כבר נפטר. 

2.

ביום חמישי שעבר סיפר לי ידידי ניר מנוסי על מסיבת יום ההולדת ה85 של אביו, הפזמונאי הוותיק דידי מנוסי, שנערכה לפני כמה שבועות. היו שם חיים טופול ושרהל'ה שרון וקובי אשרת וגם וותיקי הגבעטרון (יש בגבעטרון לא ותיקים?), אבל ניר אמר שאני חייב לשמוע מה אמר שם אחד, שאול ביבר. "האיש הזה הוא אחד מאושיות דור הפלמ"ח בארץ, ופתאום הוא התחיל לדבר שם בגעגועים על הניגונים החסידיים. אתה תאהב את זה. אני אעביר לך הקלטה בשבוע הבא". 

קבענו ליום ראשון על הבוקר, ובינתיים כאמור ביבר נפטר וההקלטה רק הפכה למשמעותית ומסקרנת עוד יותר. פגשתי את מנוסי בחדרון שלו שנמצא בבניין ירושלמי ישן על הגבול שבין קריית משה לגבעת שאול. משם מנוהל תלמוד התורה 'תורת חיים' ובית הספר לבנות 'יעלת חן' בנשיאותו של הרב יצחק גינזבורג, שניר ואשתו נעמה היו מעורבים בהקמתם אחרי שחזרו בתשובה. טוב, זה כבר נושא לטור בפני עצמו.

כשבאתי הביתה הכנסתי את הדיסק למחשב. "יום הולדת 85 לדידי מנוסי, תיאטרון צוותא, תל אביב", נכתב בכותרת. המנחה, ליאת רגב, עשתה שם מעין "חיים שכאלה" לחתן יום ההולדת. אחרי שהגבעטרון שרו את השירים הידועים של מנוסי כמו "מי שחלם לו ונשאר לו החלום" ו"כי אמיתית היא ולא סמל", קראה המנחה לשאול ביבר. איש משופם, מבוגר מאוד, לבוש ג'ינס וחולצת משבצות עם כיסים, עלה אט אט על המדרגות והתיישב לידה, כשעל ראשו כובע מצחייה ועליו סמל הפלמ"ח. בהתחלה זה היה קצת מביך. "ספר לנו על הקשר שלך עם דידי, חתן יום ההולדת", אמרה רגב, וביבר ענה: "מה?". מה לעשות, בגיל 91 לא שומעים כל כך טוב. כמעט כל תשובה שלו חרקה בתחילתה, והקהל בטח חשב לעצמו באותם רגעים את מה שחשבתי אני: למה סחבו אותו לכאן? רואים שקשה לו. אבל המאמצים של המנחה השתלמו. לאט לאט ביבר החל לדבר, בורר מילים.

"אני הייתי בהכשרה בקבוצת גבע", התחיל לספר, "צריך להבדיל בין קיבוץ לקבוצה. היום הכול מטשטש. למדתי שם להרכיב גפנים. הייתה שם צניעות, חריצות, רעות, חברות. אנשים שואלים 'מתי התגייסת לפלמ"ח?', הם פשוט לא מבינים. לפלמ"ח לא גייסו, לפלמ"ח התנדבו. התנדבו במלוא מובן המילה. אלה לא דיבורים ריקים. הפלמ"ח התאים מאוד לערכים של קיבוץ גבע: התנדבות, לא לפחד מעבודה קשה, תועלת למען הציבור".

לא ייאמן. קל לשכוח שכוכבי התרבות הפופולרית של פעם לא באו מריאליטי, אלא חייהם עצמם היו ריאליטי של ממש, ששמו הקמת מדינת ישראל. הם לא היו המשתמטים שאסור להזמין לשיר בצה"ל, או שצריך לסדר להם שירות בלהקה צבאית. הם היו הלוחמים הכי קרביים. עבודה עברית, התנחלות, חומה ומגדל, אלה הערכים שהם קידמו באמצעות אותה תרבות. היום הם היו נחשבים פשיסטים. 

המנחה מבקשת מביבר להתמקד בחתן השמחה והוא נזכר: "דידי היה בן קבוצת גבע. הוא היה בחור בריא מאוד. אני זוכר איך פעם אחת הוא נכנס לחדר עם גופיה בקיץ, ממש בחור בריא. אלתרמן, שהיה קצת מגמגם, אמר עליו: 'פזמונאי ב-ב-בריא מאוד'. לא ידענו אם הוא פזמונאי בריא, או בן אדם עם גוף בריא... שני הדברים נכונים מאוד". 

אבל פה ביבר שוב מתנתק מהנושא, מחתן יום ההולדת. יש לו דברים אחרים וחשובים להגיד לקהל. מולו יושבים חברים שהיו פעם הכי קולים בארץ. כוכבי מצעדי הפזמונים של פעם. עכשיו הם מקומטים יותר, מוכרים פחות. "יש מושג 'נפש בריאה בגוף בריא'. בגולה היו צריכים לכתוב שירים של מכאוב, והמודל היה יהודי שחפן, שסובל וכותב על כאבים. יצאו מזה שירים יפים מאוד של כאב וצער. אבל השיבה לארץ, לארץ החופשית, העצמאית, הייתה עם שינוי גדול מאוד. שינו את הדברים האלה במהותם. יש דבר שצריך לאחד את כולנו. ראיתי אנשים חובשי כיפה יושבים ביחד ושרים שירים חסידיים. את זה קצת איבדנו. הניגונים החסידיים – אין להם אף פעם מילים, אבל תמיד הנפש מתרוננת ובוכה לפעמים עם המנגינה". 

ואז ביבר, שלפני שנייה כאמור נראה אאוט לגמרי, הוכיח שהוא יודע לסחוף קהל גם במצבו: "איי דיי דיי דיי", הוא מרים את ידו ומתחיל לפזם ניגון עתיק של ויז'ניץ, ותוך כמה שניות הקהל מצטרף. "איי דיי דיי דיי", סוחפת את 'צוותא' שירת ניגון חסידי. 

זו הייתה כנראה הופעתו הפומבית האחרונה של ביבר, לפני שעבר לעולם שכולו ניגונים חסידיים.

3.

החץ בתחתית מסך המחשב מראה לי שיש עוד כמעט שעה של אירוע. המשכתי לצפות. בכירי הזמר העברי עלו לבמה וירדו ממנה, ובסוף בסוף המנחה קראה גם לבנו של חתן יום ההולדת לדבר. "עכשיו אני מבקשת להזמין את ניר מנוסי", היא אמרה, ואוושה עברה בקהל. לבמה עלה דוס עם כיפה שחורה גדולה, חולצה לבנה, משקפיים וחליפה שחורה. הוא הקריא ברכה מתוך דף. כולם באולם שמעו, אבל בעצם הוא דיבר רק לאבא שלו, דידי מנוסי, שישב בשורה הראשונה של צוותא בכיסא גלגלים, קסקט וחולצה צהובה. בויקיפדיה כתוב שדידי מנוסי תרם לתרבות העברית שירים ופזמונים רבים, וגם המציא את המילים מחזמר, מדרחוב וחמשיר. לא כתוב שהוא תרם לתרבות העברית את ניר מנוסי. הבן שלו, חוזר מוכשר בתשובה, הוא העורך של כתבי הרב יצחק גינזבורג, ובשנים האחרונות מנגיש יותר ויותר לציבור הישראלי את התורה העמוקה הזו. "חסידות ארץ ישראלית" קוראים לתרבות שהוא וחבריו מנסים להנחיל, דרך ספרים ועלונים ושיעורים ומוסדות חינוך. אבל ב'צוותא' הוא דיבר פשוט, בלי חסידות, בלי קבלה, כמו ילד לאבא.

"אבא שלי היקר", פתח מנוסי, "יש פסוק יפה שאומר 'הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. למרות שכלפי חוץ אולי זה נראה אחרת – אני מרגיש שעם השנים אנחנו שבים זה אל זה יותר ויותר. כשנולדתי, המשורר אברהם חלפי ז"ל כתב לי ולך שיר מזל טוב, בין השאר כמחווה לכתיבה שלך. הוא קרא לו 'שיר לניר'. הבתים הראשונים הלכו כך: 'אבא דידי איש נחמד / הוא אוהב לשיר / יש לו בן כל כך מתוק / וקוראים לו ניר / ניר אינו מרבה מלים / למה לפטפט? / כשיגדל כאבא דידי / אז יכתוב בעט'. זה שיר חמוד, אבל תמיד הרגשתי שהוא פספס. לא הייתי כמוך, הייתי כמו אמא, מצייר ומאייר. אבל הנה, ברבות השנים הסתבר שהייתה לאברהם חלפי קצת רוח הקודש: לפני כמה שנים מצאתי את עצמי פתאום מתרחק מהציור ועובר לכתיבה, כמוך. היום גם אני יושב בלילות וכותב, כמו שאני זוכר אותך כותב מדי לילה, לתוך הלילה. ואני מבין פתאום כמה אנחנו דומים. 

"אני גם מבין כמה קיבלתי ממך. עולות במחשבתי שתי מתנות גדולות שנתת לי, אולי אפילו בלי שבכלל ידעת. המתנה הראשונה – כולם יופתעו – היא השקט שלך. השקט בלילות, לשבת ולכתוב בריכוז, לצרף מילים כמו צורף. המתנה השנייה – וזה פחות מפתיע – היא חוסר השקט שלך: חוסר השקט בימים לעשות עוד ועוד, לחשוב על ספר חדש, על פרויקט חדש, על אוסף חדש, על פסל חדש לגינה. 

"אבל יותר מכול אני מרגיש שקיבלתי ממך את ההרפתקנות שלך – את הסקרנות והאומץ ללכת למקומות חדשים ולבדוק דברים חדשים, בלי לפחד מה יגידו. אני לא נסעתי לחצות יבשות, אך כן יצאתי לגלות עולמות חדשים, וזה היה במידה גדולה בהשראתך. במסע שלי המשכתי את המסעות שלך".

וכאן עבר ניר מנוסי לספר על רגע מכונן אצל כל חוזר בתשובה. רגע שאמור להיות הכי מרחיק שיש, אבל אצלו, כך הוא סיפר, היה הכי מקרב. כי דווקא החוצפה הפלמ"חניקית והקיבוצניקית של אביו, נתנה לו "עזות דקדושה" במהלך שלו: "אני לא אשכח את היום שסיפרתי לך בטלפון שאני מצדי מרגיש מוכן לקפוץ על העגלה של התורה, שאין דבר שאני יותר רוצה, אבל אני מפחד ממה יגידו. ואז אתה אמרת לי: זה מה שאתה רוצה? אז מה השאלה? תעשה את זה, ושכולם 'יקפצו' לך! באותו רגע הרגשתי, שנתת לי את הברכה שלך. הברכה שלך, במילים שלך ובסגנון שלך. ובדרך פלא, זה שחרר אותי – וגם קשר אותי אליך – בו זמנית. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

וואו. אחרי שהתברר שאבי הלהקות הצבאיות שנפטר השבוע קורא לחבריו לשוב לניגון החסידי, דור הבנים של אותם מייסדים מגלה לנו מושג חדש בעבודת השם. ההלכה הראשונה בשולחן ערוך הרי קובעת "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו", והרמ"א מוסיף "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך". לפני כמה שבועות, באולם הצפוף של 'צוותא', הבן של דידי מנוסי הוסיף לכל אלה את ההוראה: "יתגבר כפלמ"חניק!".