האחת אהובה והאחת שנואה

צריך לצעוד לגאולה, דרך גאולות זמניות שייבנו את ההופעה הרוחנית העתידה. בלי מנהיגות יוסף לא תוכל מנהיגות יהודה להתגלות.

הרב ישי אביעזר , ד' בכסלו תשע"ד

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ  כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה. (דברים כא, טו-יז).

מאחורי שלשה כתובים אלו, עומדת משפחה המדגימה את ההפך, בספר בראשית. האיש יעקב ושתי נשיו, האחת אהובה רחל, שבנה הבכור יוסף, והאחת שנואה לאה, שבנה הבכור ראובן. מזהירה התורה, לא יוכל האב יעקב לבכר את בן האהובה יוסף, על פני בן השנואה ראובן. עליו להכיר בבן השנואה לתת לו פי שניים, כי הוא ראשית אונו, רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, לכן לו משפט הבכורה.

לעומת זה, כל המסופר על יעקב נשותיו ובניו, עומד בסתירה לדברי הכתוב. יעקב אכן מבכר את בן האהובה יוסף על פני בן השנואה ראובן. יוסף מקבל פי שניים, גם בשבטים וגם בנחלות הארץ. ראובן לא מקבל פי שניים מכל השבטים, ואין בניו חנוך ופלוא עולים בחשבון השבטים.

התורה טורחת לפרסם כמה פעמים, את דבר שנאת לאה, לעומת אהבת רחל, בפרשתנו: תחילה מכריזה התורה וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה. מיד אחר כך באה תזכורת שניה על אהבת יעקב: וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. אחרי ההונאה של החלפת רחל בלאה, באה תזכורת שלישית עזה יותר: וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לעומת שלושת ביטויי האהבה כלפי רחל, מביאה התורה את ביטויי השנאה כלפי לאה. וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה. אך גם לאה בעצמה מרגישה כך, ומנציחה את הדבר בשמות בניה. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן  כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.

כיצד אם כן ביכר יעקב את בן האהובה על פני בן השנואה, על אף שהתורה מזהירה על כך? יעקב שקיים את כל התורה כולה עוד קודם שניתנה, כפי שעשו אביו וסבו, עבר על הציווי בספר דברים. אמנם ניתן לבאר את הסוגיא, באותו אופן שבו ביארו המפרשים את השאלה, כיצד נשא גם יעקב שתי אחיות, בניגוד לכתוב בתורה. על כן אותם תירוצים שהובאו לשאלה ההיא, יהלמו גם את זו.

כך מניח רמב"ן את היסוד לאירועי האבות בספר בראשית: "והנראה אלי מדעת רבותינו, שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקודש, ועסק בה ובטעמי מצוותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה" (בראשית כו,ה). ביאר בדבריו שלא היו מצווים האבות על התורה, אלא קיימו אותה מרצונם.

הרחיב את דבריו בעל 'אור החיים' הקדוש (בראשית מט,ג): "האבות לצד חביבותם בה' וחושקם באושר עליון, קיימו הכל, כאומרו (כו,ה) 'עקב אשר שמע אברהם בקולי'. ואמרו ז"ל (יומא כח,ב) 'קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין' ... אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנישואי שתי האחיות, העלים עין מרווח הנמשך מקיום המצווה ההיא, כיוון שאין לו עונש אם לא יקיימנה, כל עוד לא ניתנה תורה ..."

הרי שעל פי דבריו היו האבות מצווים על שבע מצוות בני נח בלבד, אך בשאר מצוות, קרוב לשכר אם יעשה ורחוק מן ההפסד אם לא יעשה כדבריו. לכן לא קיים יעקב את צווי הבכורה של ראובן, אחר שראה ברוח קדשו, שהמנהיגות הממשיכה היא יוסף ולא ראובן, על אף היותו בכור.

מביאורו של ר' עובדיה ספורנו עולה, כי יעקב שלל מראובן את הבכורה, בגלל המעשה שעשה ראובן עם בלהה, המבואר בכתוב אחרי מות רחל, בפרשת וישלח. על הכתוב 'לא יוכל לבכר את בן האהובה' הוא  כותב: "לא יעביר הבכורה מן הבן בשביל שנאה זו. אבל אם יעשה זה בסיבת רשעת הבן הבכור, אז ראוי להעביר. כאמרם ז"ל (בבא בתרא פרק ח משנה ה) אם לא היה נוהג כשורה זכור לטוב. וכן נראה שעשה יעקב אבינו כאומרו, ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל" (דברים כא,טז).

הרי שלדעתו אין הדבר קשור  למתן תורה, אלא שיעקב שלל מראובן את הבכורה בדין, בגלל מעשה בלהה. אין זה מתנה על הכתוב בתורה, שהרי התורה אומרת לא יבכר סתם, אבל אם הרשיע הבכור, יוכל לבכר. ראיה לדבר, הם דברי יעקב עצמו לראובן קודם מותו: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה. יעקב נוקב ומפרש, שאמנם ראובן בכורו וראשית אונו, אך העבירה היתה בעוכריו. חילול יצועי יעקב, הוא שגרע מראובן  בכורה כהונה ומלכות. ומקרא מפורש הוא בדברי עזרא הסופר: וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה. כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף (דברי הימים א ה).

בהלימה לכך מודיע יעקב ליוסף על הירושה הכפולה, אותה הוא מעביר אליו מראובן: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ  אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.  ועוד, וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם  אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי, ולא חנוך ופלוא בני ראובן.

אך אפשר גם לפרש, שיעקב לא התנה כלל על הכתוב בתורה, גם באופן אחר. שהרי לא הוא שמנחיל את נחלות בניו, ולא הוא ששולל את בכורתו של ראובן. הא ראייה, שאחרי מעשה ראובן אומרת התורה באותו כתוב, ויהיו בני יעקב שנים עשר, ותוכפת לו, בני לאה בכור יעקב ראובן. מבאר שם רש"י (בראשית לה,כג): "בכור לנחלה, בכור לעבודה (ראשון על האפוד), בכור למניין (ראשון במנייני התורה), ולא ניתנה בכורה ליוסף אלא לעניין השבט, שנעשה לשני שבטים". אין זה מתנה על הכתוב בתורה, שהרי נחלת ראובן ניתנה לו כבכור לשבטים.

אמנם אפרים ומנשה מקבלים שתי נחלות בארץ וראובן מקבל אחת, אך לא יעקב מנחיל את הנחלות, ולא הוא המוריש את הירושה. הוא המברך את  הבנים והוא המודיע על מעמד אפרים ומנשה, כמעמדם של ראובן ושמעון. יתירה מזאת. ייתכן שנחלת ראובן הגדולה בעבר הירדן המזרחי, היתה כפולה מכל נחלה אחרת של אחד השבטים, על אף שאפרים ומנשה קבלו שתי נחלות.

אחר הדברים האלה, יש לראות את מעשיו של יעקב באור נוסף. יעקב מבין שרחל היא עקרת הבית. אהבת יעקב לרחל, היא שמלמדת מיהי האמא שממנה היו אמורים לצאת שנים עשר השבטים. ראויה היתה בכורה לצאת מרחל אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה (בתרא קכג). כל מהלך חייו של יעקב מכוון לרחל ובניה. בלי הבנת הכיוון הזה, אין פשר למהלך שש הפרשיות האחרונות בספר בראשית. הוא רואה ביוסף ממשיך ולא בבני לאה. התורה מבטאת את זה באהבתו ליוסף, ובכתונת הפסים שהוא עושה לו, כאומר זהו ממשיך דרכי, וזהו המנהיג הבא אחרי.

גם בני לאה יודעים שיש להקדים את רחל ללאה, באומרם לבעז בבית לחם יהודה: וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל. המחלוקת של בני ישראל ואביהם היא, אם לראות ביוסף את הממשיך הזמני, או שיש ללכת על פתרון הקבע הנצחי של יהודה. יעקב מכריע על פתרון זמני. רק בברכותיו לפני מותו, הוא מברך על פתרון הקבע העתידי, באומרו ליהודה ישתחוו לך בני אביך. המנהיגות של לא יסור שבט  מיהודה תגיע רק בעתיד. לעת עתה יש להסתפק במלכות יוסף. משיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד. אין אפשרות להגיע למשיח בן יהודה, לפני שעוברים את כור ההתהוות הלאומית של משיח בן יוסף.

דחייתו של ראובן מהבכורה ונתינתה ליוסף, היא מהלך שלשמו עבד יעקב ברחל שבע שנים. יעקב רואה ביוסף את המנהיג הטבעי, שימשיך את הנהגת ישראל. התורה מעידה שבוויכוח הזה צדק יעקב, כפי שהראו תהפוכות הגורל בירידת יוסף למצרים. את הכיוון הזה הוא לא שינה אף לפני מותו. הוא נותן ליוסף את הברכה הגשמית שקיבל מיצחק, את בכורת פי שניים בשבטים, ומברכו באפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.

מנהיגות יוסף היא שתוביל למנהיגות יהודה. צריך לצעוד לגאולה, דרך גאולות זמניות שייבנו את ההופעה הרוחנית העתידה. בלי מנהיגות יוסף לא תוכל מנהיגות יהודה להתגלות. מנהיגותו של שאול היא שסללה את הדרך למנהיגותו של דוד. משיח בן יוסף הוא שיבסס את המנהיגות הלאומית בסדרי ממשל ושלטון, כפי שעשה יוסף במצרים, והיא שתוביל את ישראל למלכות משיח בן דוד במהרה בימינו.