מתנות לפלשתינים

יוסי אחימאיר , י"ז בכסלו תשע"ד

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

הרבה מתנות קיבל העם הפלשתיני באחרונה. לא, איננו מתכוונים למתנה שהגיש לו שר החוץ האמריקני ג'ון קרי, שבראיון לערוץ 2 הצדיק למעשה את האפשרות שתפרוץ אינתיפאדה שלישית, אם לא תקבל ישראל את תנאי הפלשתינים במו"מ. כוונתנו למתנות אחרות, כפי שהגדירו זאת שני פלשתינים מאזור חברון.

השניים - רוצחי אל"מ (מיל) שריה עופר ז"ל -  אמרו שהרצח הוא "מתנה" לעם הפלשתיני.

כזכור, השניים הפתיעו את עופר בביתו בבקעת הירדן והרגוהו במוטות ברזל ובגרזן. רעייתו הצליחה להימלט ולהינצל. שני הרוצחים הסבירו את המניע הלאומני שלהם, ובכך לא רק חשפו את אכזריותם שלהם אלא את הצמא-לדם יהודי של הפלשתינים ברובם. הם ידעו שבני עמם יקבלו בלא הסתייגות את ה"מתנה" המתועבת הזאת. ואכן, לא ראינו שאבו-מאזן וחבורתו דחו-גינו אותה.

"מתנות" דומות נוספות העניקו לעצמם הפלשתינים בעת האחרונה בדמות הנרצחים תומר חזן, גל קובי ועדן אטיאס זכרם לברכה. כל "מתנה" כזו היתה פרי יוזמתו של "מפגע בודד", כפי שמסבירים אצלנו ה"מעריכים" הצה"ליים, בנסיון לרכך את גודל המכה ולדחוק את ההנחה שמתנות-מכות אלה מבשרות את בוא האינתיפאדה השלישית.

מתנות הדמים הללו הן פרי ההילולים של מערכת הסתה אנטישמית קיצונית, שמתנהלת במערכת החינוך והתקשורת הפלשתינית, בד בבד עם השיחות שמנהלת השרה לבני על קידום המו"מ לפתרון הסכסוך. איש אינו יודע מה מתרחש בשיחות, מה מתקדם בהן, ובעצם – מה כבר יכול להתחדש? מה הן משנות, כאשר הפלשתינים ממשיכים לדבר איתנו בסכינים וגרזנים?

הן העמדות הפלשתיניות ברורות, יציבות, בלתי מתפשרות. "לא נוותר על קווי 67" – אומר סאיב עריקאת שוב ושוב. "לא נסכים אפילו להתנחלות אחת" – מכריז אבו-עלא. "לא נוותר על ירושלים" – קובע אבו-מאזן.

הוסיפו לזה את מערכת ההסתה נגד ישראל, נגד הכרה בה, ולא רק כמדינה יהודית, הוסיפו לכך את הטרור הבלתי פוסק, ותבינו שהמו"מ הזה מוביל למבוי סתום. אין בו שום תועלת.

אותו אבו-מאזן, שנשיאים ומנהיגים משחרים לפתחו, שראש הממשלה מזמינו לכנסת ישראל, מעניק מצידו מתנות לכל אחד מהאסירים שישראל שחררה, ברוב סכלותה, לפי הדרישה הפלשתינית. כל פושע כזה יקבל מענק של 50 אלף דולר, כהוקרת הרשות הפלשתינית על פועלו ומאסרו.

ג'ון קרי וציפי לבני – בשלהם. שר החוץ האמריקני מזהה כנראה חולשה בצד הישראלי, ולכן מפעיל מכבש לחצים עליו. לדידו, על הישראלים לעשות את מירב הוויתורים, עליהם לחדול מהתנחלויות, להסכים לחזרה לקווי 67 ולחלוקת ירושלים.

האם שרת המשפטים שלנו אומרת אי-פעם "לא" לבני שיחה ולמתווך הלא-הוגן מוושינגטון? האם היא מעלה בשיחות תביעות ישראליות מינימליות כמו הפסקת ההסתה ומעשי הטרור? - מסופקני.

השאלה היא, עד כמה יעדיפו הפלשתינים לקבל מתנות, בדמות חללים ישראליים, בדמות נרצחים יהודיים, תוך הונאת ישראל וארה"ב – על פני הכרה סופית וגמורה, שלא את כל מה שהם דורשים במו"מ יוכלו אי פעם לקבל? עד כמה אנחנו ובעלי בריתנו נטמון ראשינו בחול ונעבור לסדר היום על ביטויי השנאה והגרזנאות הפלשתינית?

מה חבל שישראל לא מיהרה להודיע, מיד לאחר רצח החייל המנמנם באוטובוס בעפולה, כי חסל סדר שיחרור אסירים כתנאי להמשך השיחות. הגיע הזמן שגם ישראל תציב תנאים-בל-יעבורו ותעמוד איתן מול הצביעות הפלשתינית, בדיוק כפי שהיא עומדת איתן המאבק מול תאוות הגרעין האיראנית.

 ישראל חייבת לשים קץ ל"מתנות" שגובים ממנה אויביה וידידיה.