תכנית פראוור – זול הוא יקר

פרופ' יצחק רייטר , כ"ח בכסלו תשע"ד

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בשלושים במרס 1976 רעשה הארץ. "יום האדמה" שהחל כמחאה של המגזר הערבי על הפקעת קרקעות לצורכי "ייהוד הגליל" גבה ששה קורבנות אדם ועשרות רבות של פצועים. לו בזה הסתיים העניין - ניחה.

האמת מרה הרבה יותר. חלק גדול מהקרקע שהופקעה הוחזרה לבעלים בשנות התשעים עת התברר שלא נעשה בה שימוש וההפקעה בעצם הייתה מיותרת. את המחיר האמיתי והכבד של "יום האדמה" משלמת החברה הישראלית עד היום במישור החברתי, הפוליטי ואפילו הכלכלי. מבחינה חברתית-פוליטית הסיקו רבים בציבור הערבי שמחאה אלימה משתלמת.

היחסים בין יהודים לבין ערבים אינם עוד כפי שהיו לפני 1976. מבחינה כלכלית, בכסף למימון הוצאות עבור כוחות הביטחון המופעלים מדי 30 במרס בהפגנות לציון יום האדמה ניתן היה לקנות קרקעות רבים אילו הממשלה הייתה מגדילה את שיעורי הפיצוי על קרקע ש"נרכשה לצורכי ציבור".

תכנית פראוור היא לתכלית ראויה. הגיע הזמן להסדיר אחת ולתמיד את המחלוקת עם הבדואים בנגב על קרקע שבחזקתם ולפתח להם יישובי קבע במקום פזורה של מקבצי בנייה/יישובים "לא-מוכרים" שאינם מקבלים שירותים ופיתוח. אולם פרטי התכנית ודרכי הביצוע אינם אלא חזרה על האיוולת של 1976. 

האיוולת נשענת על שני יסודות הקשורים זה בזה: ביצוע בכפייה ועלות נמוכה למדינה בכסף ובקרקע חליפית. עד מהרה יתחוור לנו שוב שזול הוא יקר. אירועי ה-30 בנובמבר השבוע כמו אירועי ה-30 במרס 1976בגליל גובים וימשיכו לגבות שוב מחיר חברתי, פוליטי וכלכלי כבד. ממשלה שיכולה הייתה להיות נדיבה כלפי מפוני פיתחת רפיח איננה מסוגלת להיות נדיבה כלפי אזרחים ערבים שהמדינה עצמה הכירה בזכות החזקה שלהם בקרקע.

המחיר מורכב מארבעה נדבכים: פיצוי על פינוי אדמות שתעבורנה לבעלות וחזקה מלאה של המדינה; פיצוי על קרקע חליפית בשיעור מסויים מהקרקע שבבעלות הבדואים המחזיקים בקרקע; תשתיות ושירותים ביישובי קבע שיקבלו הכרה; מנגנון ביצוע ההסדר כולל אמצעי אכיפה. ככל שהמחיר יהיה "זול" למדינה בשלושת המרכיבים הראשונים הוא יעלה פי כמה וכמה במרכיב הרביעי ובמרכיב הפוליטי-חברתי בו ישאו כלל אזרחי המדינה, ערבים כיהודים. 

תכנית פראוור המקורית קוצצה משמעותית בעקבות התערבות של היועץ לבטחון לאומי לשעבר יעקב עמידרור. משהתבררה ההתנגדות העזה של הבדואים לתכנית, ניהל השר לשעבר בני בגין מגעים עם קבוצות של בדואים והשתדל לתקן חלק מהליקויים ולהחזיר חלקים מהתכנית המקורית. נותרה בעיקר התנגדות לפינוי כפוי של חלק מ-35 הכפרים שאינם מוכרים. אחד הליקויים של תכנית פראוור במתכונתה הקיימת היא חוסר שקיפות. התכנית איננה מגלה אילו מהיישובים הללו יפונו ואילו יוכרו.

הדבר מזכיר את בעיית 40 היישובים הלא-מוכרים שהיו עד שנות התשעים באזור הצפון. במשך עשרות שנים ניסו גורמים ממשלתיים, לשוא, להילחם בהם ולפנותם. המדינה הפסידה בבג"צ, תביעה אחר תביעה ובקובלנה של אחד היישובים הלא-מוכרים שפנה בסיוע "אגודת הגליל" (הערבית) לבית המשפט הבינלאומי למים ולסביבה באמסטרדם על מניעת חיבור היישוב למים.

הריסות מבנים לא חוקיים גבו לאורך שנים מחיר פוליטי וחברתי וגם הוצאות רבות על אכיפת חוק. ולמרבה הפלא, בסופו של דבר הכירה הממשלה בכולם. חלקם קיבל מעמד עצמאי וחלקם האחר צורף ליישוב ערבי סמוך. הממשלה טענה בעבר שהכרה בהם תעלה הון כסף. בדיעבד, השמיים לא נפלו. המסקנה המתבקשת היא שעדיף לפתור בעיות מסוג זה בגישה נדיבה ובשקיפות. 

מדינה דמוקרטית איננה יכולה לאפשר הקצאה של חוות רחבות ידיים ל"בודדים" והקמה של "מצפים" בני 30 משפחות ליהודים מצד אחד, ומצד שני למנוע הכרה ממקבץ מגורים בדואי העולה על 500 תושבים. כיצד ניתן להצדיק את פינוי היישוב הבדואי הלא-מוכר אום-חירן כדי ליישב בו את גרעין ההתיישבות היהודי חירן? כל זאת, מבלי להיכנס לעומק הבעייה הערכית ולהיסטוריה של השאלה הבלתי-פתורה: למי מגיעות זכויות על הקרקע נשואת הסכסוך, לבדואים שמחזיקים בה כמאתיים שנים מבלי שרשמוה בספרי המקרקעין מסיבות תרבותיות, או למדינה שפועלת על פי חוקים מודרניים של רישום בעלות.

מאז שבן-גוריון חלם לגייר את הבדואים וליישב את הנגב, קרה בדיוק ההיפך, בין השאר בגלל גישה "בנגוריונית" שמרנית של ממשלות ישראל. יהודים לא ממהרים ליישב את הנגב ולפתחו, אז מדוע לא לאפשר לבדואים לפתח את הנגב השמם ולהקים שם מיזמים תיירותיים ואחרים בבעלותם ובניהולם. גם הבדואים ירוויחו וגם כלכלת ישראל. את הבדואים, שהיו פעם קונפורמיים ולויאליים למדינה, הפכנו במו ידינו ליריבים מנוכרים וממורמרים שצעיריהם אינם חוששים עוד מאי-כיבוד החוק ומהפגנות אלימות המזכירות לנו סוג של אינתיפאדה.

אסיים במתן פרסום למקרה שהיה לפני 13 שנים בדיוק. כחודש לאחר "מהומות אוקטובר 2000" כינס השר לענייני ערבים מתן וילנאי קבוצה של "מומחים לענייני ערבים", ואני הייתי אחד המשתתפים. רוב המומחים, לשעברים למיניהם, המליצו על המשך מדיניות "מקל וגזר". לי הייתה הצעה שונה. הצעתי להחליף דיסקט ולנסות מדיניות "נדיבה" של win-win  (כולם מרוויחים) ולערוך ניסוי עם הבדואים בנגב, משום שזה המקרה הצודק ביותר לגישה זו: אם הבדואים יבקשו 40% פיצוי מערך הקרקע, אמרתי, נדחה את בקשתם ונציע להם 50%! המדינה תצליח סוף סוף לרשום אדמות רחבות ידיים על שמה ולפתור בעייה מעיקה והבדואים יצאו שבעי רצון מהעיסקה ויקבלו מה שמגיע להם כאזרחים. טענתי, שכל יום שעובר ללא פתרון בעיית קרקעות שבחזקת הבדואים מחיר ההסדר רק הולך ועולה מכל הבחינות.

להפתעתי, וילנאי, התלהב מהצעתי ואמר לי: "אני רוצה שתבוא איתי לאהוד" (ברק, שהיה ראש ממשלה) וביקש ממני להעלותה על הכתב כהצעה מלומדת. כשלושה חודשים לאחר ששיגרתי את המסמך קיבלתי מעוזרו של וילנאי תשובה האומרת בערך כך: השר שמע הצעות רבות והוא החל ליישמן, לאחרונה, הקצתה הממשלה כספים להקמת ספרייה בכפר קלנסואה שבמשולש...

זו הסיבה שאנו עדיין מדשדשים במקום. טרם הפנמנו כלל חשוב בעסקים: זול הוא בסופו של דבר יקר.