אם הגיהינום קר, כך הוא נראה

חשבנו שהחילוץ רק מתעכב בדרך. לא שיערנו שהוא בכלל לא יצא. אנחנו הפנים מאחורי הגרף של חברת החשמל.

אמילי עמרוסי , י"ג בטבת תשע"ד

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

אנחנו הפנים שמאחורי "עשרות אלפי בתי אב שנותקו מרשת החשמל במהלך הסופה".

הספירה אצלנו: 36 שעות בלי חשמל, בכפור אכזרי של הרי שומרון, עם ארבעה ילדים בני שמונה עד שנה. רק אחרי שברחנו, מחלצים את עצמנו על כביש מחליק, גילינו שאף אחד לא ידע. כל הזמן הזה, יותר משתי יממות בתנאים קשים, ביישוב נצור ומבודד, ללא חשמל, ללא קווי בזק, ללא קליטה סלולרית - איש לא שמע על מצבנו.

בזמן שניסינו למצוא כל דרך לשמור על טמפרטורת הגוף של ארבעה ילדים, הרשויות לא הבינו את גודל המצוקה. חשבנו שיגיע מסוק משמיים, קומנדקר צבאי. סמכנו על המדינה, הצבא, המשטרה, הרשות המקומית, מכבי האש, פקע"ר.

חשבנו שהחילוץ רק מתעכב בדרך. לא שיערנו שהוא בכלל לא יצא. אנחנו הפנים מאחורי הגרף של חברת החשמל. בשלג של עשרות סנטימטרים, הקרוואן שלנו הפך למקפיא פעיל: קור בקע מקירות הגבס, הבל כפור ירד מגג הפח, המכוסה גם הוא בשלג. כדי לחמם הפעלנו את ארבע הלהבות של כירת הבישול (ביישוב השכן נפגעה משאיפת גז משפחה שלמה. הם פונו לבית חולים במצב קשה).

לא שהגז אזל והלך. ביום שישי נגמר בלון אחד, בשבת חששנו לבלון השני. גם עם הגז התקשינו לחמם: ידיות הדלתות, למשל, היו קפואות ומכאיבות למגע. ישבנו בתוך הבית עם שכבות של בגדים ומעילים, הבל הפה נראה כעשן, קופצים במקום כדי להתחמם. נגמרו הבגדים היבשים של הילדים.

הנרות עומדים להיגמר. בהיעדר קווי תקשורת, הודיעו שבמקרה חירום יש להניח מחוץ לבית אפוד זוהר של מכונית כדי לסמן לסיור הביטחוני. ואנחנו לא יודעים מה קורה בשאר המדינה. האם רק פה נותק החשמל? האם מישהו יודע על המשפחות הנצורות בהר הזה? ואולי הגיע סוף העולם? כשהרמתי את היד של בת ה־3 שלי, שישנה על מזרן בסלון, והרגשתי שהיא קרה - הרמתי עיניים אל השמיים השחורים והתפללתי שמישהו יירד מהם להושיע.

מסוק משטרתי, מלאך, ציפור גדולה. אבל אף אחד לא ירד. אם הגיהינום היה מקום קר, כך הוא נראה. החלטנו להימלט. בחלק מהנסיעה שטנו על הקרח במופע אמנותי. הגענו למקום מבטחים. כמחצית מהיישוב שלי עדיין מנותקת מחשמל זה היום הרביעי.

אני יודעת, יש כאלה שמצבם היה קשה יותר. אבל אף אחד לא יחזיר לי את הנשימות האבודות ההן, כשהיד של הבת שלי היתה קפואה. ואף אחד לא יוכל להבין מה זה להימלט מביתך שלך מאימת הקור. ותחושת הבדידות: אתה לגופך, ואתה לילדיך, ואין מדינה ואין צבא.

פורסם ב"ישראל היום"