הפסדנו בכבוד

יוסי צור , כ"ט בטבת תשע"ד

יוסי צור
יוסי צור
צילום: פלאש 90

מאבק המשפחות השכולות נגד שחרור מחבלים הסתיים גם הפעם בכישלון, שכן השחרורים נמשכים, בג"ץ לא מתערב והממשלה לא מוכנה לדון בנושא מחדש ודוהרת קדימה אל הפעימה הרביעית.

אם העם לא יתעורר ויצטרף למאבק - שלא יתלונן אחר כך שהוא משלם את המחיר. ביום הגשת הבג"ץ נגד שחרור המחבלים בעיסקת שליט צעדנו עם דגלים לבנים מאתר ההנצחה לחללי הטרור בהר הרצל אל ביהמ"ש העליון.

עשרות משפחות כואבות, שלא יכלו להישאר בבית ולסבול בשקט, ובחרו לצעוד ולמחות נגד כניעת ממשלת ישראל לחמאס. הפסדנו במאבק, והמחבלים שוחררו. רבים חזרו לטרור ונעצרו שוב. אחרים מניעים את מנוע הטרור ביו"ש ממקום מושבם בעזה. שלשום קיימנו את צעדת המטריות השחורות ממאהל המחאה המאולתר מול בית רה"מ דרך הקונסוליה האמריקנית, שכן האמריקנים הם שושביני השחרורים, אל רחוב השלשלת בעיר העתיקה - מעונו של אחד המחבלים המשוחררים.

התחנה הראשונה סימלה את קוצר ראייתה של הממשלה; המטרייה השחורה היתה סממן של שר החוץ הבריטי צ'מברליין, שהתגאה בהסכם שחתם עם הנאצים ואשר הביא לפתיחת מלחמת העולם השנייה; המיקום של ההפגנה אל מול ביתו של המחבל סימן לאזרחי המדינה כולם כי עכשיו הם בטוחים קצת פחות. בלילה שוחררו 26 המחבלים הרוצחים על אפנו ועל חמתנו, למרות המחאות. מה שנשאר למשפחות זה רק הכאב החוזר והפצע שנפתח עם כל הפגנה ועם כל מחאה.

רבים אומרים שאין טעם, ששום דבר לא ישנה את דעתה של הממשלה הזו ושל רה"מ הציני העומד בראשה. אני לחלוטין לא מסכים איתם, אבל בהחלט מבין את ההרגשה. גם לי יש לפעמים רגעי חולשה, שבהם בא לי לוותר ולא לצאת שוב למאבק כמעט חסר סיכוי. האנלוגיה הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה, למרות ההבדל התהומי בחשיבות הנושאים, היא הכדורגל.

תמיד במשחקי הנבחרת ובניסיונות לעלות לאולימפיאדה או למונדיאל היו הפרשנים מסכמים: "שיחקנו מצוין, הפסדנו בכבוד". גם אנחנו פעלנו מצוין והפסדנו בכבוד. הפגנו בתל אביב מול משרד הביטחון, הקמנו אוהל מחאה מול בית רה"מ, הופענו בכל ערוץ תקשורת אפשרי, הגשנו בג"צים, קיימנו את צעדת המטריות השחורות והפגנו מול ביתו של אחד המחבלים המשוחררים. עשינו הכל.

ולמרות זאת צריך לאסוף את עצמנו ולצאת למאבק הבא, כי בנפשנו הדבר. אל תטעו, המשפחות השכולות שמוחות נגד השחרור לא הפסידו לבדן. כל עם ישראל הפסיד, ועוד נכונו לנו פיגועים ומשפחות שכולות שיתווספו למעגל השכול. היום הן יושבות בבית ומסתכלות בטלוויזיה ומצקצקות בלשון וחושבות "איזה מסכנים". אם לא יצטרפו אלינו כדי לעצור את הפעימה הרביעית והגרועה מכולן, מחר הן יהיו המשפחות השכולות שיובילו את הצעדה הבאה.