אכן פרס עקום

ד"ר דרור אידר , ד' באדר תשע"ד

דרור אידר
דרור אידר
קול ישראל

בפארסה המבישה הזאת אריאל זילבר צריך היה לדחות את הפרס העקום מאקו"ם. יצירה נולדת מרוח חופשית - חופשית לומר גם דברים קשים, על גבול הלא לגיטימי.

זילבר לא לבד בעניין. ניצבת איתו גם אחינֹעם ניני שמזמן עזבה אותנו לטובת עמדות פרו־פלשתיניות ולעתים אנטי־ישראליות. איני יודע מי צריך להיפגע יותר - משפחת רבין מזילבר, או שמא המשפחות ששכלו יקיריהן מטרור פלשתיני, שניני גזרה גזירה שווה בין יקיריהן שנרצחו לבין משפחות שהידים פלשתיניות.

ממתי הפכה דליה רבין לשוטרת דעות? מה הקשר בין התבטאויות שנויות במחלוקת נגד יצחק רבין לבין מפעל חיים אדיר, שתרם לתרבות הישראלית נכסי צאן ברזל שיישארו פה שנים אחרי שאיש לא יזכור מי היתה אחינֹעם ניני? אפשר להתרשם מהאומץ של ניני להביע בעקביות דעות הנמצאות מעבר להררי החושך של השמאל הרדיקלי, בניגוד לרבים המחזיקים בעמדות שמרניות, ימניות, וחוששים להביע דעתם בגלוי, מין "אנוסים חברתיים" שאינם אומרים כלום ומפקירים לרעה את זירת התרבות.

מצד שני, כזמרת עסוקה מעבר לים, ניני מרוויחה מהמהלך. עמדות אנטי־ישראליות באירופה הן מצרך מבוקש. אז מה נשתנה זילבר מניני? הבדל גדול. מזה כמאה שנה מוכיח השמאל הישראלי שהליברליזם שלו הוא ליברליזם פונדמנטליסטי: פלורליזם כן, אפילו הסתה מתועבת, כל זמן שבאה משולי המחנה שלו. לא כך ביחס לדעות המחנה האידיאולוגי היריב; פה בודקים הליברלים דה־לה שמאטע מי חובש כיפה ומי לא. שחיטת פרות קדושות - היקרות ביותר לנפש יהודי הומייה - בוודאי, וכל המרבה משובח; לא כך ביחס לפרותיו הקדושות של השמאל.

כאן כל מי שמעז לסטות משורת המקהלה מוקע בשלל הקללות הנפוצות: פשיסט, אנטי־דמוקרטי, אויב השלום ואף מושווה לחבורה ההיא מהרייך השלישי. עכשיו הפך השמאל את המורה אדם ורטה לגיבור. מלכתחילה לא התרשמתי מהמהומה סביבו. לא היה צריך לפטרו. לטעמי, מורה יכול להביע דעות פוליטיות, אבל לזכור שהוא מורה ולא תועמלן.

עם זאת, לא מדובר במאור הדור. לדעתו של ז'אן דארק ורטה, "הקביעה של שר החינוך שצה"ל הוא צבא מוסרי היא בעייתית". הוא הישווה זאת לספרו של ג'ורג' אורוול, שם קובע מיניסטריון האמת מה הדעה הנכונה. אבל צה"ל הוא באמת צבא מוסרי, גם אם פרטים אחדים בתוכו כושלים לעתים במעשים לא מוסריים. הבדל גדול.

אורוול כתב את ספרו על המשטר הסובייטי הסטליניסטי, שהשמאל העולמי ראה בו התגשמות אוטופית. עד היום קובעים לנו תומכיהם של ורטה וניני מה נכון לחשוב ומה לא. מי כינה את נרצחי הטרור "קורבנות השלום"? מי שומר את התואר "קיצוני" רק לימין? מי לא מקבל לפקולטות ידועות מרצים מצוינים רק משום שאוחזים בדעות הרוב הישראלי וחושבים שישראל צודקת בסכסוך פה?

מי שמר על הומוגניות פוליטית בתקשורת במשך שנים והשתיק את דעת הרוב הישראלי? אני מקווה שאריאל זילבר יוסיף שיר חדש לאוסף המרשים שלו, הפעם סביב פרשת הפרס העקום. אפשר יהיה לקרוא לו "הנה אנו הצבועים".

פורסם ב"ישראל היום"