הדור המאוכזב

אני כבר מזמן לא מעריץ בני אנוש. לא זמרים וגם לא גיבורי מלחמה, ובכל זאת את מאיר הר־ציון רציתי לפגוש מקרוב. מתוך "ידיעות אחרונות".

ד"ר יועז הנדל , ט"ז באדר ב תשע"ד

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

בשנים האחרונות מאיר הר־ציון לא רצה בקשר עם התקשורת הישראלית. הוא היה מאוכזב. הר־ציון סלד מהרוח שנשבה מתוך דפי העיתונים בציון, מהמילים שנכתבו בעיניו בעברית תבוסתנית.

גם מהכותבים הוא סלד. עניין של החלטה, של טעם אישי. הדור של מאיר הר־ציון גדוש במאוכזבים. כך טבעה של מדינה שכבר לא צעירה, ואולי כך טבעה של זקנה במדינה כזאת. מי שהקים מביט במעשי ידיו, ואין הוא שולט בהם.

יש מסלעי היסוד של המדינה הזאת שלא שמחים ביחס לפלסטינים, יש שרוטנים על מחסור בשלום. יש שרוטנים בשביל לרטון. מי שיפתח עצומות נגד הממשלה בשני העשורים האחרונים יגלה שם כותבים מוכרים ואנשי רוח בני דור הפלמ"ח — מבוגרים מהר־ציון במעט — שהתאכזבו מאופייה הדמוקרטי של המדינה שבנו. אחרים מאוכזבים מדברים אחרים. אפשר למצוא שם את יורם קניוק, נתן זך ואפילו את חיים חפר, שכתב את השיר על הסלע האדום.

מהצד השני עמד מאיר הר־ציון לבדו, מאוכזב מהפשרנות הישראלית. כועס על השלום עם מצרים ופינוי סיני, על ההתנתקות מעזה וצפון השומרון ואפילו על הדיבורים סביב תוכניות להסדר עם הפלסטינים. בעולם שלו הערבים נותרו אותם ערבים והאדמה אותה אדמה. מי שלא נחוש לשמור אותה לא נחוש לחיות בה.

בשנה האחרונה עשיתי ניסיונות לפגוש בו. הכרתי את בנו סלע הר־ציון בפורום משותף של ארגון "השומר החדש". היה זה מקום מתאים לדבר על אביו: סביב שולחן שבו עוסקים בחינוך ושמירה על אדמות חקלאיות בנגב ובגליל. התחברנו סביב אדמה ואני רציתי שיחבר אותי סביב ההיסטוריה של אביו. כמו רבים שגדלו בציונות הדתית, מאיר הר־ציון היה גיבור נעוריי. ספרו "פרקי יומן", לצד "מכתבי יוני", היה חלק מארון הספרים של היהודי החדש שגדל שם. בגיל הנעורים הסתובבנו סביב אחוזת שושנה, הבטנו בה בעיניים כלות, אך לא באנו בשעריה. בין מאיר הר־ציון לציונות הדתית הייתה אהבה ממבט שני. באין גיבורים תוצרת עצמית הם אימצו אותו ולא ויתרו גם כשהרוח בישראל השתנתה.

אני כבר מזמן לא מעריץ בני אנוש. לא זמרים וגם לא גיבורי מלחמה, ובכל זאת את מאיר הר־ציון רציתי לפגוש מקרוב. ללחוץ לו יד, לראות, לכתוב, לשמור בראש פיסת היסטוריה. "אולי דווקא אתה, יש סיכוי שיסכים", אמר סלע. אבל אביו ממיטת חוליו לא הבחין בין אתה לאתה — בעיניו כולנו היינו אותו דבר. מאכזבים. נזכרתי לבקש מאוחר מדי. הצטערתי שסירב.

ייחודו של מאיר הר־ציון היה בעצם הנוכחות שלו. הדוגמה האישית. יחידה 101 שבה התבלט תחת אריק שרון פעלה זמן קצר בלבד (חמישה חודשים) אבל השאירה רושם גדול. כך גם בצנחנים. ישראל הצעירה חיפשה גיבורים נועזים. כוכבים נולדים. הר־ציון ואריק שרון ענו על הצורך. שרון פנה לעשייה ציבורית, מאיר הר־ציון פנה לכוכב הרוחות. הוא היה טוב במעשי ידיו, מוצלח בגידול בקר וילדים. רחוק בבדידותו ובביקורתו.

זכותם של בני אנוש להשקיף ממעלה ההר על הנעשה בעמק. להשקיף מהצד על מדינת ישראל. אלא שמשקיפים השפעתם מוגבלת. לו היה מביט בדפי העיתונים אחרי מותו, במילים שנכתבו עליו, היה מגלה שהמצב לא כזה רע. למרות הגיל ופני הדור, הערכים שייצג זוכים להערכה. למרות הביקורת זו אותה מדינה: עוקצנית, מתמסרת ותמיד מחפשת גיבורים מחוספסים משל עצמה. ?