קבלת מצוות - תנאי הכרחי לגיור

הפרוצדורה המקובלת כיום בבתי הדין הממלכתיים בוחנת את רצינות כוונותיו של המועמד לגיור אך גם כששמירת המצוות בעתיד אינה ודאית אין להימנע מלגייר

הרב אליעזר מלמד , כ"ט באדר ב תשע"ד

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: פלאש 90

שאלת הגיור

לאחרונה התעורר שוב הוויכוח הציבורי על אודות מדיניות הגיור. במדינת ישראל חיים כיום כרבע מיליון אנשים שהם מזרע ישראל, אבל בפועל הם גויים, הואיל ואמם אינה יהודייה. יש טוענים שמדובר בבעיה חמורה מבחינה דתית-לאומית, שכן אנשים אלה הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ומסתבר שיהודים חילונים יתחתנו עמהם בניגוד להלכה, וכך יולידו עוד דור של ישראלים שאינם יהודים. לדעתם, על הרבנים לגיירם ללא הקפדה על קבלת מצוות. לטענתם, כך הייתה עמדת רבני ספרד, שהיו מתונים ומקילים ומוכנים לגייר גם בלי קבלת מצוות, ואין סיבה במצבנו החמור לקבל את הקו המחמיר של רבני אשכנז.

לפני שנתייחס לסוגיית קבלת מצוות, יש לציין שמבחינה דמוגרפית הבעיה פחות חמורה מכפי שהיא נראית, מפני שדווקא נשים בגיל הפריון נוטות יותר להתגייר ולשמור על עיקרי המצוות.

מהי קבלת המצוות

כתב השולחן ערוך: "ומודיעים אותו (את המועמד לגיור) מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעים אותו מקצת עונשין של מצוות", אבל "אין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו" (יו"ד רסח, ב). והטעם, שמא גם אם כוונתו לשם שמיים יחשוש להתגייר (ש"ך רסח, ד).

קושי עצום עומד בפני הגר שרוצה לקיים את המצוות. ליהודי שהתרגל מילדותו לתפילות וברכות, לאיסורי שבת וכשרות, הדברים נראים קלים ופשוטים. גם יהודי מסורתי ואפילו חילוני יודע מתי פסח, ויודע שבפסח אוכלים מצות ונזהרים מחמץ ועורכים ליל סדר, שביום הכיפורים צמים, ובחנוכה מדליקים נרות, ובשבת אין עובדים. ואילו הגוי שבא להתגייר צריך ללמוד הכול בבת אחת, ואם נרצה ללמדו לפני הגיור את כל ההלכות כסדר - אפילו אם כוונתו טהורה, יירתע לאחוריו ולא יתגייר מרוב חומרות ודקדוקים. לכן נהגו לגיירו לאחר שלימדו אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ולאחר שקיבל על עצמו לשמור את כל המצוות.

בעבר ובהווה

כך נהגו בעבר, מפני שהגר היה מצטרף לקהילה דתית, ולכן היה ברור שאם הסכים עקרונית לקיים את המצוות - במשך הזמן ילמד לקיים את כולן, למרות שבעת הגיור הוא מכיר רק את חלקן. כך נהג הלל הזקן, שקיבל שלושה גרים על סמך קבלה בסיסית מאוד מתוך שהעריך שבהמשך יקיימו את כל המצוות, וכך היה (שבת לא, א). אולם כאשר הקהילות היהודיות נחלשו ורבים הפסיקו לשמור מצוות, כבר אי אפשר היה להניח שהגר שמצטרף לקהילה היהודית יקיים בהמשך את כל המצוות.

האם יש הבדל בין פסיקת האשכנזים לפסיקת הספרדים

זו הסיבה להבדל בין בתי הדין האשכנזיים והספרדיים בדורות האחרונים. בעוד הקהילות הספרדיות נותרו מסורתיות, הקהילות האשכנזיות שלא מצאו את הדרך להתמודד עם המודרנה והשפעותיה החלו להתפרק, והגיעו למצב שבו רוב משמעותי כבר לא שמר תורה ומצוות. לכן, במשך כל אותן שנים, הדיינים באשכנז ביררו יותר בפירוט ובדקדוק את רצונו של המתגייר לשמור מצוות, ואילו בקהילות הספרדים ביררו זאת פחות, מתוך הנחה שעצם ההצטרפות לקהילה היהודית שומרת המסורת מבטיחה שהמתגייר ישמור מצוות באופן בסיסי.

מנהג בתי הדין הממלכתיים כיום

לפיכך, כדי לבדוק את כוונתם של הבאים להתגייר, דורשים מהם כיום ללמוד את יסודות התורה והמצוות במשך כשנה באולפן גיור בשני מפגשים של כשלוש שעות בכל שבוע, תוך שהם חוזרים על תלמודם בביתם ונבחנים על כך. כדי שיכירו את אורח החיים היהודי, מצמידים להם משפחה דתית מאמצת שמארחת אותם בשבתות ובחגים. אם יש להם ילדים, עליהם לשלוח אותם לחינוך דתי. רק אחר כך הם יכולים לבוא לפני בית הדין. ואז, על פי עדויות מוריהם והמשפחות המאמצות, ועל פי התרשמות חברי בית הדין - בית הדין קובע את עמדתו. אם השתכנע שבכוונת המועמד לשמור מצוות - הוא מקבלו כגר. אם לא השתכנע - אינו מקבלו.

מנהג בתי דין חרדיים פרטיים

ישנו בית דין חרדי בבני ברק שבראשו עומד אחד מגדולי הפוסקים הליטאים, ואף הוא עוסק בגיור, והרבנות הראשית סומכת על החלטותיו. שאלתי אדם דתי רציני ואחראי מאוד שליווה גרים רבים בהתנדבות, חלקם התגיירו בבית דין רבני רגיל וחלקם בבית הדין החרדי, מה ההבדל בין גישת בתי הדין הממלכתיים לגישת בית הדין החרדי. לפי דבריו, בתי הדין הממלכתיים נוהגים באופן פורמלי, דורשים שתהליך הגיור יימשך כשנה, יכלול לימודים רבים, ידיעה רחבה בהלכות ומנהגים, כולל זכירת ברכות בעל פה. ואילו בית הדין החרדי מוותר על הכללים הפורמליים, תוך שהוא מנסה לעמוד על כוונתו של המתגייר לשמור מצוות.

התוצאות של בית הדין החרדי לעומת הממלכתי

שאלתי למי יש תוצאות טובות יותר. הוא השיב שלצערו, מקרב המתגיירים שהוא ליווה לבית הדין החרדי והתקבלו שם, רבים אינם שומרי מצוות. גם המצב אצל יוצאי בית הדין הממלכתי אינו מרנין, ואף על פי כן, אחוז גבוה יותר מבין המתגיירים שם שומרים מצוות.

מסקנתי היא שבית הדין החרדי אמנם נוהג כמקובל מדורי דורות, אולם במציאות שלנו, כאשר הגר מתקשה להיקלט בחברה החרדית, כללי הבדיקה חייבים להשתנות, ואסור לוותר על לימודים מלאים באולפן גיור עם כל הדרישות הפורמליות של בתי הדין הממלכתיים. בנוסף לערך הלימודי של מסגרת זו - ההשתתפות הקבועה בה במשך שנה, עם כל הדרישות הנלוות, מביעה כוונה רצינית.

המתגיירים בצבא לעומת המתגיירים באזרחות

צריך לציין שיש בעיה בגיורים שהתבצעו בצבא על פי מתווה ועדת נאמן, לעומת הגיורים שנעשים במסגרת האזרחית על פי הרבנות הראשית. במסגרת האזרחית הבאים להתגייר מקדישים שעות רבות ללימוד תורה באולפן ובבית על חשבון שעות העבודה או זמנם החופשי. לעומת זאת, החיילים המתגיירים מקבלים שחרור מאימונים, משמירות ומעבודה כדי ללמוד לקראת הגיור. זאת בנוסף לבעיה החמורה שבצוות ההוראה בגיורי צה"ל משולבים גם רפורמים, בניגוד לעמדת הרבנות.

החובה לגייר גם כשאין ודאות שישמרו מצוות

יש טוענים שבמצב הנוכחי, שבו אחוז ניכר מבין המתגיירים אינו מקיים מצוות, אי אפשר לגייר. או שמא צריך להניח מכשולים קשים מאוד בפני המתגיירים, כדי שאחוז שומרי המצוות מביניהם יהיה גבוה יותר.

אולם למעשה אסור לנהוג כך, מפני שפתיחת שערי הגיור היא עיקרון תורני מקודש לכל הדורות ולכל המקומות (יבמות מז, א; כריתות ט, א). ועל כן, אף שמדין תורה הגר צריך להקריב קרבן, ובלא קרבן אינו יכול להתגייר - לאחר שבית המקדש חרב למדו חכמים מהפסוקים שמוכרחים להמשיך לגייר את המעוניינים, ומקבלים את הגר גם בלי קרבן.

כך גם לגבי קבלת מצוות. מכיוון שאין בידינו יכולת לברר בוודאות אם הגר ישמור מצוות, כל זמן שבית הדין מעריך שמרב הסיכויים שישמור מצוות - יש לקבלו, למרות שבגלל התנאים החברתיים בימינו יש סיכוי סביר שלא יקיים. בפועל, כפי הנראה מרבית המתגיירים שומרים מצוות באופן בסיסי.

אין לקיים בית דין שרוב המתגיירים בו אינם מקיימים מצוות

אמנם אם מוצאים שהרכב בית דין מסוים נהג בתמימות יתרה, ורוב המתגיירים אצלו אינם שומרים שבת, חגים וכשרות אפילו במידה בסיסית כמו מי שנקראים כיום מסורתיים רציניים, צריך לפרק הרכב זה. אך גם במקרה כזה, גיורם של אלו שכבר התגיירו על ידי בית דין זה נשאר בתוקפו, הואיל ובעת הגיור הם קיבלו עול מצוות.

ואם תחליט מדינת ישראל לקיים בתי דין שיקבלו גרים בלי הוכחת כוונה רצינית לקבלת מצוות, יתעורר ספק על כל הגיורים שלהם. מצד אחד, אם גר שכזה יקדש אישה יהודייה ואחר כך ייפרד ממנה, לא יתירו לה להתחתן בלא גט. ומאידך, יהודים שומרי הלכה ומסורת לא יתחתנו איתו עד שיתברר שהוא אכן שומר מצוות (יעוין ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג, הלכות טו-יח).

ואם בתי דין אלו יחליטו על מדיניות מכוונת של גיור בלא קבלת מצוות, כל גיוריהם יהיו פסולים, מפני שהם פועלים על פי עיקרון שמנוגד להלכה. וכשם שפסלו באופן מוחלט את כל גיורי הרפורמים (אג"מ אה"ע ג, ג).

הצורך בהסכמה רחבה ככל האפשר

בית הדין מקבל את הגר מכוח תורת ישראל ועם ישראל, ולכן ההסכמה על קביעת בתי הדין לגיור צריכה להיות מכוח רוב הרבנים, כאשר הרבנות הראשית מארגנת את ההסכמה הזו. כך מלבד במקרים שבהם הרבנות נוהגת באפליה מובהקת, כגון בהעדפת בתי דין חרדיים על בתי דין של רבני עיר מוכרים, שבכך היא מאבדת את מעמדה כמוסד מקובל וראשי.

לכן טוב עושה תנועת הבית היהודי שמבקשת לקבוע חוק שמוסכם על רוב הרבנים ועל הרבנים הראשיים.

הבעיה החמורה באמת

הבעיה החמורה שלנו אינה מציאות של רבע מיליון צאצאי יהודים שאינם יהודים להלכה, אלא העובדה הכואבת עד תהום שרוב עם ישראל אינו שומר תורה ומצוות. זו הבעיה הלאומית החמורה שלנו. גם מבחינה הלכתית פרטית, איסורי נידה, למשל, אינם נופלים בחומרתם מיחסי אישות שבין יהודי למי שאינו יהודי. ואף מבחינה כללית, הסיכוי שזה יביא להתבוללות אינו חמור כנישואים עם נוכרי גמור בחו"ל.

הפתרון האמיתי אינו הגמשת כללי הגיור אלא תיקון פנימי שלנו, בלימוד התורה ביושר ועמקות, בקיום המצוות ברצינות, בהתמסרות לתיקון עולם על ידי גילוי דבר ה' והדרכותיו שבתורה. אז יתקיימו בנו כל הברכות שבתורה, וממילא כל ישראל ירצו לעסוק בתורה ולקיים את מצוותיה, וכל קרובי ישראל ישתוקקו להתגייר ולהצטרף לחיים האמיתיים והטובים הללו.

מי שמציע לקבל גרים בלי קבלת מצוות חושב כנראה שהמציאות הנוכחית, שבה רוב היהודים אינם שומרים תורה ומצוות, תמשיך להתקיים במשך דורות. אולם זוהי טעות. לטווח ארוך, אין לחילונים סיכוי לשרוד כיהודים. הלוואי שכולם יחזרו בתשובה. לצערנו, יש להניח שמי שלא יחזור לתורה ומצוות, יתבולל בעמים. מדיניות גיור מקילה לא תשנה זאת.