כשהנשמה מאירה

ליאורה מינקה , ב' בניסן תשע"ד

ליאורה מינקה
ליאורה מינקה
צילום: יחסי ציבור

יש לקוות שכל ישראלי ביקר פעם או פעמיים במצדה, אשר במדבר יהודה.

סביר להניח שכמעט בכל קבוצת מטיילים מתפתח דיון או ויכוח איך לעלות אל פסגת הארמון הנישא, המיתמר לגובה של 400 מטר מעל פני ים המלח; ברכבל או ברגל, דרך הסוללה התלולה או דרך שביל הנחש, שהוא אמנם ארוך ומפותל, אבל גם רחב יותר ופחות קשה להליכה.

"ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא... ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף". כך נפתחת פרשת בשלח, הנקראת גם בשביעי של פסח. הנה לבני ישראל דרך קצרה, קרובה, ישירה, דרך ארץ פלישתים, ובכל זאת החליט הקב"ה לסובבם ולהוליכם בדרך העקיפה, הארוכה יותר, דרך המדבר.

למה?! "כי אמר אלוקים; פן ינחם העם". חשש שהחבר'ה יתחרטו. אבל לא רק בגלל זה. הקב"ה מבין שהמעבר הזה מעבדות לחרות, מעבודה זרה לקבלת התורה, עלול להיות קיצוני מדי, דרסטי מדי, מהיר וקשה מדי לבני ישראל, והוא מציע להם דרך חלופית, סיבובית. גם כדי שהקשיים לא יפחידו אותם ויתחרטו, אבל גם כדי שיתחילו להתרגל, יסתגלו לשינוי ויסדירו את הנשימה. אי אפשר הכל בבת אחת...

יש כאן גם לקח חינוכי חשוב, הקובע את הצורך להתחשב בנסיבות האנושיות, בתנאים הסביבתיים, ביכולות. חנוך לאיש על-פי דרכו. מטפסים קמעא קמעא. מתקדמים לאט, בזהירות, מתוך הכרה ברורה שיש תחנות ביניים ושצריך סבלנות ואורך רוח. אלה כללי הבטיחות ודרכי החינוך שקבענו לעצמנו במוסדות "אמונה". אלה הדרכים שלמדנו מהקב"ה ומן ההיסטוריה של העם היהודי. בסופו של דבר מסתבר לא פעם שהדרך הארוכה יותר – דווקא היא נכונה וקצרה יותר.

"אמונה" גאה במדיניות החינוכית והחברתית שלה. גם זו הנקוטה במעונות לגיל הרך, גם זו הנוהגת באולפנות ובבתי הילדים ובכפרי הנוער, שהיא מפעילה בהצלחה ברחבי הארץ, ושעליהם זכתה להוקרה ולהכרה הממלכתית בדמות פרס ישראל.

הסולם החינוכי שלנו "מוצב ארצה" – והוא יציב, איתן ובטוח. זהו סולם של ערכים, שאותו בונים לאט ובהתמדה. חייבים לטפס בו שלב אחר שלב, באחריות, באהבה ובסבלנות. בסופו של דבר "ראשו מגיע השמימה"; אל היעד הכי גבוה, הכי רחוק והכי בהצלחה. בשיחה מיוחדת על חינוך, אמר פעם הרב צבי-יהודה זצ"ל שלוש מילים; בסבלנות משיגים הכל. סבלנות, הסביר, היא ההיפך מייאוש. סבלנות – היא האמון הטוב שבאדם. סבלנות – היא ההקשבה, היא האמון בילד, היא זו שמעודדת אותו והיא גם התקווה הגדולה בתוצאות הטובות של חינוך נכון.

הרא"ה, אביו, שהיה כידוע גם הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, טבע את הסיסמא, שהפכה לשיר: כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים. כשהנשמה מאירה – הכל אפשרי. כשנשמתו של מחנך מקרינה כלפי תלמידיו חום ואהבה – השמים הם הגבול. כדי לחנך בני אדם, אין צורך למצוא את אבן החוכמה דווקא. צריך פשוט להיות בני אדם.