זה הצבא שלנו, וזה הנוער שלנו
זה הצבא שלנו, וזה הנוער שלנו

הקו הזה היה בעצם הפעם הראשונה בה פיקדתי על חיילי מאז השתחררתי משירות סדיר. פגשתי חבורה מצויינת של אנשים מכל קצוות עם ישראל שעזבו ממש לא בקלות עבודה, משפחה ולימודים למטרה אחת- להגן על עם ישראל.

לאף אחד מהם לא הייתה קלה החזרה לשגרה הצבאית והמבצעית והתחושה של "הכושר והכוחות כבר לא כמו כשהיינו סדירים", ובכ"ז כולם התאמצו ככל שניתן ומעבר לכך.

ביצענו משימות מבצעיות מסוגים שונים בתנאים לא נוחים ובשעות לא שגרתיות. עשינו את המיטב שביכולתנו לסכל ולמנוע את זריקות האבנים ובקבוקי התבערה, במארבים, סיורים ובנסיון לחשוב "מחוץ לקופסא" בהיבט מבצעי.תחרות הגינויים והראיונות לתקשורת לא מועילה כלום, ורק מתחמקת מהפתרון האמיתי שהוא יסודי, קשה, ודורש הרבה אחריות וסבלנות. אני מאמין שהפתרון הוא בראש ובראשונה חינוכי. ליצור מגע עם הנוער, ולתעל את הלהט, המרץ, והאידיאלים לכיוונים חיוביים

ביצענו מרדפים אחרי מפגעים, עמדנו שעות ארוכות בחסמים בתוך הכפרים לאחר זריקת בקבוקי תבערה והתמודדנו שם עם לחץ של ארגוני שמאל קיצוני למיניהם ולא נתנו להם לפגוע במשימתנו.

אמת, ביצענו גם משימות של חציצה בין גבעות הישוב לכפרים הסובבים אותו ע"מ למנוע חיכוך בין היהודים לערבים, מה שלא אהבו חלק מתושבי הישוב, אך כמאמר חז"ל באבות "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו", ותוצאות מעשים כאלו יכולות להיות בלתי הפיכות כחטיפה והכאה של מתיישבים כמו בקוצרא וחומש, ובכלל כל לקיחת חוק לידיים רק מזיקה.

פגשנו ביצהר אנשים נהדרים, שכיבדו אותנו בכיבוד ובשתיה מדי פעם, במיוחד אנשי חב"ד ממצפה יצהר, דבר שחימם את לב החיילים מאוד.

לצערי הרב, ואני מדבר על כל התקופה ולא רק על האירוע האחרון של הריסת המאחז הצבאי בישוב, קיבלנו מחלק מתושבי הישוב יחס עויין בלשון המעטה. יחס של צבא זר וכובש, לא יחס של אחים.

מהתחצפויות ונאצות, במיוחד כלפי חיילים דתיים, דרך הבהרה מנער מאחת הגבעות שאצלם בגבעה לא מדברים עם חיילים, ועד לפינצ'ורים, קללות, אבנים ולסיום "כמתנת פרידה" פירוק המוצב בו שהו חברינו לפלוגה.

היו איזה כמה "צדיקים" שהסבירו לנו ש"שום דבר לא נגדנו החיילים אישית, אלא נגד הצבא". זה משפט שמבטא גישה שאני לא מקבל.

אני באתי למילואים לא כאדם פרטי, אלא דווקא אל הצבא כגוף כללי המייצג את מדינת ישראל. אל הצבא הזה שעם הביקורת הגדולה שיש לי על גישות, משימות או מדיניות שהוא מבצע- זה הצבא שמגן על עם ישראל יום יום שעה שעה בכל החזיתות ומקיים את מצוות "עזרת ישראל מיד הצר".

זה המקום שבו מתאחדים כולם על כל הדעות והעדות למשימה חשובה וכללית, וגם לומדים להכיר זה את זה "בלי קרניים". זה הצבא שסבתי ז"ל, ניצולת שואה שנפטרה לאחרונה, ראתה בו את תקומת ישראל מזוועות השואה, וגם כשכבר לא הייתה בקו הבריאות, שאבה כוחות מכך שראתה אותי ואת אחי במדי צה"ל. לשרת בצבא כזה אני גאה, אך בצבא הזה אותם נערים נלחמים.

אינני מוכן לקבל את כל עניין הפינצ'ורים, אשר גורם לסכנת חיים ברורה בכך שאותו רכב כמו הסיור שפונצ'ר, חייב לקפוץ במהירות לאירוע בטחוני שמתפתח פתאום. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו היה נזרק בקבוק תבערה חמש דקות לאחר פינצ'ור גלגלי הסיור.

אנו נמצאים במציאות מורכבת, עלינו לדעת שכשיש דעות שונות בעם ישראל, זה משפיע גם על משימות הצבא, כי לא הכל אנחנו קובעים. ובצבא שיש כל כך הרבה דעות, גישה שאומרת שכל משימה שנוגדת את עקרונותיי- לא אבצע אותה או מתירה להלחם בצבא כצבא לא אפשרית במציאות של מדינת ישראל, ולא סתם למדנו מרבותינו ששמעו מרבינו הרצי"ה זצ"ל על הצורך בגישה יסודית, סבלנית ועמוקה של "עצבים של בטון".

בכל פעם שיש אירועים מסוג זה, אנחנו שומעים את תחרות הגינויים וההודעות לתקשורת מימין ומשמאל. יותר מכל מפריעה לי הגדרת ה"קומץ" או "נוער שוליים". ראיתי שם לא מעט נערים שהכרתי מהחיים האזרחיים שהם בני טובים, בנים של אנשי חינוך או של רבנים שנחשבים "מתונים". שעזבו את לימודיהם וביתם מתוך רצון אמתי לבנות את ארץ ישראל, מתוך להט אידיאולוגי, שגם אם ביסודו הוא טוב הוא מתועל ע"י כל מיני טיפוסים כריזמטיים וחסרי אחריות לכיוונים שליליים.

תחרות הגינויים והראיונות לתקשורת לא מועילה כלום, ורק מתחמקת מהפתרון האמתי שהוא יסודי, קשה, ודורש הרבה אחריות וסבלנות. אני מאמין שהפתרון הוא בראש ובראשונה חינוכי. ליצור מגע עם הנוער, ולתעל את הלהט, המרץ, והאידיאלים לכיוונים חיוביים. ללמד את הנוער שצריך סבלנות ואחריות. וזו המשימה של ראשי ההתיישבות, ראשי מועצות, רבנים ומחנכים. זו משימה לאומית של כולנו, שתיקח הרבה זמן.

ראיתי את הנוער הזה, מעשי היאוש הללו מבטאים כמה הוא צמא להנהגה ומחנכים אמתיים, טובים, אחראיים. והגיע הזמן שמי שצריכים יקחו אחריות וימלאו את התפקיד הזה בעבור הנערים האלו.

יחד עם זאת חשוב להבין ולהפנים את חומרת המעשים שדורשת לדעתי לבצע גם צעדים לא נעימים אך הכרחיים של מסירת שמות של מסיתים או כאלו ששום צעד של חינוך או אזהרה לא יעזור להם. כאלו שמקומם הוא מאחורי סורג ובריח ולא בישובים.

נתפלל להתקיימות הפסוק מהפטרת השבת הקרובה "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" כהסבר מרן הרב קוק זצ"ל שאליהו יחבר בין רוח האבות השקולה והמבקרת לרוח הבנים התוססת ופורצת קדימה, ונשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות.