הפלשתינים והשואה

יוסי דגן , כ"ו בניסן תשע"ד

יוסי דגן
יוסי דגן
צילום: הלל מאיר/TPS

לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933, התארח המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, מייסד וראש "התנועה הלאומית הערבית" אצל הקונסול הגרמני החדש בירושלים ל"ביקור נימוסין", והיה הראשון לברכו.

בפגישה הודיע לו המופתי שהמוסלמים בפלסטינה ומחוצה לה מברכים את השלטון הנאצי בגרמניה, והם מקווים ששיטת הממשל הפשיסטית והאנטי-דמוקרטית תתפשט גם בארצות אחרות. המופתי ופמלייתו הביעו הערצה לגרמניה הנאצית בגלל המדיניות האנטי-יהודית ומאחר שחשו כי היטלר ינסה להיפטר מהיהודים בארצו, ביקשו שתימנע כל אפשרות להגירת יהודים גרמנים לפלשתינה. הפגישה הזו היתה תחילתה של ידידות מופלאה.

אך התחלנו מהאמצע. ב-1933, הנאצים היו טירונים בפרקטיקות לפתרון "בעיית היהודים", לעומת המופתי שכבר הספיק לצבור ותק בתחום. הוא ארגן את הפרעות ב-1920, שגבו חיי חמישה יהודים, ושידרג את היכולות הללו בפרעות תרפ"ט 1929, עם 133 נרצחים יהודים. כהמשך ישיר לכך, היה חוסייני ממחוללי של המרד הערבי 1936-1939 (כ-6000 הרוגים. 400 יהודים, 200 בריטים והיתר ערבים), שחלק ממימונה הגיע מגרמניה והקים ב-1936 את תנועת הנוער "הצופים הנאצים".

הוא האיש שהקים ועמד בראש התנועה הלאומית הערבית שמיומה הראשון התאפיינה בתאווה לדם יהודי. ב-1937 ביקר אייכמן בארץ ולא הספיק לפגוש את חוסייני כי גורש לאחר יום. משם המשיך למצרים ושם פגש את נציגיו. לאחר רצח מושל הגליל הבריטי ברח חוסייני מהארץ ונחת בסופו של דבר בגרמניה. בדרך הספיק לעבור בעיראק ולעסוק בתחום הצטיינותו – מרד בבריטים ופרעות ביהודים, כולל פוגרום ה"פרהוד" המפורסם.
החוצפה האינסופית הזו נענית בחידלון מתמשך של ממשלות ישראל, אשר מנהיגיה לא רק שאינם שמים את האצבע ומרכזים את תשומת הלב הבינלאומית בנקודה הסברתית כה מכריעה מול ההסתה והכחשת השואה

בין 1941-1944 גר חוסייני בברלין, צמוד להיטלר ואייכמן. קצין הס.ס. דיטר ויסליצני, רוצחם של ילדי הכפר הצ'כי לידיצה ועוזרו הצמוד של אדולף אייכמן, העיד במשפטו: "המופתי מילא את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר והימלר הוא חזר והציע את השמדת היהודים" יש חשיבות לעדות הזו כי הנאצים לא התכוונו להשמיד את היהודים מלכתחילה, אלא רצו להיפטר מהם ע"י גירוש. חוסייני הסית אותם ללא הרף לכיוון ההשמדה, שעליה הוחלט סופית רק בועידת ואנזה ב-1942.

הסיכום עם אייכמן היה שכאשר תיכבש ארץ ישראל ע"י הגרמנים, ייבנה בעמק דותן מחנה השמדה עבור יהודי הארץ וארצות האיסלאם, זאת תמורת תמיכת ערביי הארץ בנאצים. בינתיים לא ביזבז חוסייני את זמנו והסית ללא הרף בשידורים בערבית מתחנת הרדיו בברלין, כשהוא מארגן יחידת "איינזצגרופן" מוסלמית ל"טיפול" ביהודים בשטחים שייכבשו בארץ ובדרך אליה. היחידה הוקמה באתונה והוקפצה לטוברוק להתלוות לרומל בתנועתו לכיוון הארץ. במקביל גייס דיוויזיה מוסלמית מבוסניה שנודעה בשם "הדיוויזיה ה-13 של הס.ס.", ועוד יחידה בשם "הלגיון הערבי החופשי" שסייעה לוורמאכט, ויזם את "מבצע אטלס" שבמסגרתו הוצנח צוות של נאצים וערבים ביריחו, במטרה להרעיל את מקורות המים בראש העין כדי להרוג את תושבי אזור תל אביב. הם התגלו והמבצע סוכל. בין הערבים שנכללו בצוות היה "אבו עלי", חסן סלאמה, ממנהיגי הפורעים, שבנו, עלי חסן סלאמה, היה ראש ארגון "ספטמבר השחור". הארגון שהקים הבן הממשיך של השושלת הנאצית-פלשתינית, ביצע את טבח הספורטאים במינכן, חטף מטוסים והקים את "כוח 17" בפת"ח, להלן "הפרטנרים לשלום". סלאמה הבן חוסל ע"י המוסד ב-1979.

רומל, למרבה מפח הנפש הפלשתיני, נכשל, והגרמנים נהדפו. חוסייני התנחם בסיוע להשמדה באירופה. כהוקרה לתרומתו זכה מידי הימלר בדרגת גנרל בס.ס. דו"ח עדכני של חוקרים אמריקאיים חשף לפני כ-4 שנים כי חוסייני, שטען בדיעבד ששהייתו בגרמניה היתה רק מפחד הבריטים, קיבל מהנאצים סכום עתק של 50,000 מארק בחודש (פי 2 משכר פילדמרשל), כאשר משכורת של קציני שטח גרמנים היתה כ-25,000 מארק לשנה. בנוסף, הובטח לו שהוא יהיה מנהיג פלשתין לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי הנאצים והשמדת תושביה היהודיים.

התנועה הלאומית הערבית שהשתתקה עם קום המדינה, הותנעה מחדש ב-1964, עם הקמת "אש"ף". ב-1969 השתלט עליה יאסר ערפאת, קרוב משפחה של המופתי, שדבק בטקטיקה הרצחנית של חוסייני, ובאסטרטגיה ארוכת טווח להשמדת ישראל. ערפאת כינה את עצמו "אבו עמאר", שהיה כינוי החיבה הערבי להיטלר. לאחר ערפאת ממשיך את השושלת הנאצית אבו מאזן, הלוא הוא ד"ר מחמוד עבאס - שעבודת הדוקטורט המלומדת שלו באוניברסיטת לומומבה (מוסקבה) מתרכזת בהכחשת השואה ע"י גימוד מימדיה והאשמת התנועה הציונית בשיתוף פעולה עם הנאצים תמורת הרכוש היהודי, כדי להשתלט על הארץ.

החוצפה האינסופית הזו נענית בחידלון מתמשך של ממשלות ישראל, אשר מנהיגיה לא רק שאינם שמים את האצבע ומרכזים את תשומת הלב הבינלאומית בנקודה הסברתית כה מכריעה מול ההסתה והכחשת השואה המתמשכת של הרשות הפלשתינית, אלא אף מנהלים מו"מ למסירת לב הארץ לידי אותה תנועה לאומית עצמה, אשר עילת קיומה ועילת הקמתה היא השמדת ישראל, כהמשך ישיר לשותפות כה עמוקה בהשמדת 6 מילוני היהודים בשואה. המחלה הלאומית הזו חדרה גם ל"יד ושם" שמקפידה להצניע את ההיבט הפלשתיני של השואה.