דומה שאחד הנושאים העומדים ביסוד ראיית מדינת ישראל כ"אתחלתא דגאולה", הוא ההבנה שהגאולה האחרונה, זו שבעיצומה אנו נמצאים, צריכה לבוא היא בדרך של "קמעא קמעא". ראוי כי בימים אלה נברר לעצמנו ולאחרים את יסודות אמונתנו.
שני מקורות מרכזיים מלמדים אותנו על גאולת ישראל ב"קמעא קמעא".
המקור הראשון הוא ישעיה הנביא המתנבא: "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלוקי ישראל" (ישעיה נב, יב).
המקור השני הוא מדרש חז"ל המופיע במספר מקומות, וזהו לשונו: "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא... כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת" (תלמוד ירושלמי, ברכות).
אם כן, עולה משני המקורות כי בשונה מהגאולה הראשונה, הגאולה ממצרים, שהייתה בחיפזון – הגאולה העתידה לא תהיה בחיפזון, "כי לא בחיפזון תצאו", אלא במתינות, "קמעא קמעא". וכפי שאמר התנא רבי חייא – "כך היא גאולתן של ישראל". יש כאן הבנה של המציאות, הבנה כיצד מביא הקב"ה גאולה על עמו, ובעיקר – הבנה כי לא אנו בשכלנו הדל נקבע כיצד ראוי לו לקב"ה להחיש גאולה. "הרי דביארו לנו חכמינו האמתיים במקומות הנ"ל, שלא כמו שרבים מבני עמנו מדמים ועולה על לבם שהמשיח יבוא לישראל פתאום כנהר שוטף מאפלה לאור גדול בפעם אחת, כי אם עלייתם תהיה מעט מעט, ממדרגה למדרגה אשר למעלה הימנה, ואחר שיתרגלו לאותה מדרגה יעלו למדרגה שלמעלה ממנה, עד שיעלו ויבואו למדרגה היותר גבוהה על ידי שכבר הורגלו במדרגות העולות סולם בית אל מעט מעט" ("אם הבנים שמחה").
וכי מפני מה תבוא הגאולה קמעא קמעא? מה רע היה בחיפזון הגאולה כפי שהיה במצרים?
"ללמדך שבשעה שהקב"ה מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם כאחת מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת, שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כולם" (מדרש תנחומא, דברים). "לפי שאין הגאולה באה על אומה זו בבת אחת אלא קמעא קמעא... לפי שהיא מתגדלת והולכת לפני ישראל, עכשיו הן שרויין בצרות גדולות, וכשתבוא הגאולה בבת אחת, אינן יכולין לסבול ישועה גדולה, לפי שהיא באה בצרות גדולות, לפיכך היא באה קמעא קמעא ומתגדלת והולכת לפניו" (מדרש תהלים). "בזמנא דקב"ה יוקים לון ויפיק לון מן גלותא, כדין יפתח לון פתחא דנהורא דקיק זעיר, ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מיניה עד דקב"ה יפתח לון תרעין עילאין פתיחן לארבע רוחי עלמא" (=בזמן שהקב"ה יקים אותם ויוציאם מן הגלות, אז יפתח להם פתח אור דק מדק וקטן מאד, ואח"כ פתח אחר מעט גדול ממנו עד שהקב"ה יפתח להם את השערים העליונים הפתוחים לארבע רוחות) (זוהר, וישלח).
עד כאן נראה כי גאולת ישראל צריכה לבוא קמעא קמעא, מפני חיסרון שיש בהם בישראל – אינם יכולים לעכל טובה ולהפנימה כאשר היא באה בפתע פתאום ובמהירות.
אך יש בה, ב"קמעא קמעא", סוד גדול יותר. "וביאור עניין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא הייתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה, וכך היה עניין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה ומיד עובר, ולא הייתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחיפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה. אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שינוי כלל, רק תמיד קיים, ולכך לא יהיה לדבר זה חיפזון, כי החיפזון מורה על דבר שהוא לשעה וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר. והדברים האלו מבוארים מאוד" (מהר"ל, נצח ישראל).
ובתוספת ביאור: "והנה עם היות הנס ההוא מופלא מאד, עם כל זה יותר היה טוב לנו באם היינו ראויים שתהיה הגאולה על ידי פעולת מעשינו הטובים באתערותא דלתתא, אז היה מתקיים ההארה ההוא לעולמי עד. וזה שהבטיחנו יוצרנו על העתיד "כי לא בחיפזון תצאו" – כי תהיה גאולה על ידי פעולת מעשינו, ותהיה גאולה נצחית לעולמי עד" (בני יששכר, מאמרי חודש ניסן).
היוצא מדברים אלו הוא שהגאולה העתידית תלויה היא במעשינו שלנו – "אתערותא דלתתא", גאולה שכזו היא נצחית וקיימת, היא חלק מאיתנו, ועל מנת שכל זה יקרה – עליה לבוא בהדרגה ובתהליכיות – "קמעא קמעא". רק בדרך זו נקנה את הגאולה ונזכה לה.
"לא חלישות כוח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא קמעא, כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כול וממלאה את הכול" (הראי"ה קוק, אגרות הראיה).