ברור שהייתי מסרב

לא החיילים שלא מוכנים לפעול נגד בני עמם צריכים להסביר, אלא הפוליטיקאים שנותנים להם את ההוראה.

יוסי דגן , כ"ד באייר תשע"ד

יוסי דגן
יוסי דגן
צילום: הלל מאיר/TPS

אחת לזמן עולה-פורצת שערורייה תקשורתית, חדשה, כשנחשף סירוב פקודה חדש בשורות צה"ל מול הוראות לפגיעה באזרחים.

צה"ל מגיב בדרך כלל בענישה מקומית, אך המחאה והסירובים פורצים שוב ושוב. די אם נזכיר את מחאת לוחמי "שמשון" בטקס ההשבעה בכותל ("שמשון לא מפנים את חומש") שהפכה לטרנד חם ביחידות וגדודים רבים.

לשיא נוסף הגיעו הדברים השבוע, כשלוחמים וחיילים רבים שיתפו את תמונותיהם ברשת החברתית כששלטים בידיהם והם מצהירים על חוסר הסכמתם לגרש יהודים. התופעה הפכה בתוך זמן קצר לויראלית ולוחמים מחטיבת הנח"ל, הצנחנים, גבעתי והשריון העלו אף הם תמונות עם הצהרות ברורות דומות לרשת.

מדהים לראות כיצד הפיקוד הבכיר, ובוודאי הדרג הפוליטי עוצמים עיניים ולב לכאב החיילים. כלא צבאי פה, הדחה שם, ובעיקר נסיון לטאטא מתחת לשטיח.

למעשה, הדרישה מחיילים להשתתף בעקירת נקודות ישוב ובהריסת בתי יהודים איננה רק פשע נגד הציונות ואיננה רק פגיעה באחדותו ובעוצמתו של צה"ל.

כפיית חיילים להפנות את משימותיהם נגד אזרחי מדינתם היא בראש ובראשונה תרמית ושחיתות מוסרית מהמעלה הראשונה, אשר דומה שאין לה תקדים בעולם הדמוקרטי.

במדינת ישראל, בה קיים חוק גיוס חוק גיוס חובה, מתקיים מעין חוזה בן המדינה לחייל, במסגרתו נותן כל צעיר מספר שנים מחייו להגנה על המדינה ולפעילות בטחונית והתקפית נגד אוייביה הקמים עליה לכלותה. מן הצד השני הצבא אמור להפעיל את לוחמיו וחייליו אך ורק למשימות כאלה, והפוליטיקה למשל נאסרה בו לחלוטין.

במסגרת זו אמור החייל לבצע כל פקודה, גם כזו הנראית לו לא נכונה כולל פקודות שנויות במחלוקת כגון הוראות הפתיחה (האנמיות) באש או יציאה למבצעים מסכני חיים בקסבאות ובכפרים, כשאפשר היה להפציץ מהאויר. מן הצד השני אמורים חיילים להגן על ישובים ביו"ש, קיבוצים בצפון או נופשים בים סוף, גם אם אין דעתם נוחה מאורח חייהם או הימצאותם שם. כל עוד הפעילות היא צבאית-ביטחונית מחוייב החייל לבצעה, ואילו המערכת הצבאית אמורה לספק לו משימות כאלה. ורק כאלה.

לכן, מדהימה כל פעם מחדש הציניות והקלות הבלתי נסבלת בה הופך הדרג הפוליטי את חיילי צה"ל לחברת כח אדם זולה וזמינה למלאכות פוליטיות בזויות, ובודאי שנויות במחלוקת. הרווח הוא כפול: גם כח אדם "זול" וממושמע, וגם הפיכת המשימה ל"קדושה" ציבורית מעצם עשייתה על ידי לובשי מדי צה"ל.

מדהימה לא פחות ההתמסרות של הפיקוד העליון בצבא למשימה זו, הפוגעת בראש ובראשונה בקונצנזוס של צה"ל, מכרסמת באחדותו ובהכרח פוגעת בכוחו המבצעי, כפי שנוכחנו לצערנו כמילואניקים במלחמת לבנון השניה. צבא שמרוכז ב'פעילות צבאית שאיננה מלחמתית' (פצל"ם) כנגד ארחיו איננו מסוגל להיות מבצעי כדאשתקד בשדה הקרב אל מול "האוייב האמיתי".

ללא קשר לערכים, לציונות פשוטה ובריאה ולהלכות התורה, הדרישה מחיילים שהתגייסו על מנת לתת 3 שנים לפעילות לוחמה והגנה להפנות טת כוחם ונפשם כנגד אחיהם, לאכיפת חוק סלקטיבית נגד יהודים ביו"ש, להריסת בתי אזרחים או סתם באופן תיאורטי לשדוד זקנות – היא חוצפה ועזות מצח. בודאי שהיא מהווה הפרה של הברית בין הצבא והמתגייס.

לכן, לא החיילים שלא מוכנים לפעול נגד בני עמם במשימות אזרחיות שנויות במחלוקת צריכים להסביר, אלא הפוליטיקאים הציניים שנותנים להם את ההוראה.

לאחר גירושי משא-נור והחרבת ביתי בקיץ תשס"ה (2005), הפסקתי לקבל זימונים למילואים. כשהתקשרתי בפליאה, נאמר לי שמי ש"פונה" מביתו פטור לפי חוק משירות מילואים למשך שנה.

זעמתי אז כפי שלא זעמתי הרבה זמן, ודרשתי במכתב רשמי להחזירני מיד לשירות המילואים. "הצבא איננו שייך לכם, ואינכם רשאים 'להתחשב בי' ולא לקרוא לי לשירות" – טענתי, ומיד הוחזרתי לשירות.

לאחר מלחמת לבנון השנייה, בשיחת תדרוך, נזכר מפקד ביחידה ש'פוניתי' לפני שנה ושאל מה היקרה אם יגידו ליחידתנו להשתתף בדבר דומה.

שאלתי אותו אם הוא יכול לאשר שאני מתנדב יותר מהרגיל בקרב קציני היחידה. כשענה בחיוב הבהרתי לו שכל עוד הוא קורא לי לפעילות מצבאית, אני הראשון להתייצב, אך אם יקרא לי לחלל שבת שלא לצורך, לשדוד זקנות או לגרש יהודים – הוא יכול לשכוח ממני. בוודאי שלא אבוא, בוודאי שאסרב.

מה שברור הוא שכל עוד ממשיכה המערכת לאנוס את חייליה להקדיש את שירותם הצבאי לפעילות כזו, צה"ל וכולנו נראה למרבה הצער ירידת מוטיבציה ושחיקה במעמד מערכת הביטחון בציבור, וכמו"כ ברור שנראה על מרקע הטלוויזיה יותר ויותר סירובי פקודה - ויראליים ברשת ואמיתיים בשטח.

הדבר החשוב יותר ברפואה, יגידו כל המומחים, הוא המניעה.