אל תשלח ידך אל הנער

נאומו של הנשיא הנבחר ראובן ריבלין בעצרת למען שלושת החטופים בכיכר רבין בתל אביב.

ראובן ריבלין , א' בתמוז תשע"ד

ראובן ריבלין
ראובן ריבלין
צילום: מארק ניימן, לע''מ

הורים אהובים,

משפחות יקרות.

חברים וידידים,

אמנים ויוצרים.

באי "עצרת היחד" הגדולה הזאת,

להשבתם הביתה של אייל,

גיל-עד ונפתלי.

התקבצנו כאן הערב,

מכל קצוות הארץ,

מכל קשת האמונות והדעות,

מכל המחנות והשבטים.

לא הגענו הנה היום

כדי לעסוק בהערכות מצב.

לא התאספנו, איש ואישה, מביתו,

כדי לערוך תחקירים,

או

כדי לשחזר יחד רגעי וודאות אחרונים.

אנחנו כאן הערב,

כדי לעצור,

יחד.

באנו הנה להתפלל

בכל השפות,

ובשם כל הדתות.

איננו עוצרים הערב כי איבדנו תקווה.

אנו עוצרים הערב

כי לא איבדנו תקווה.

כי לא איבדנו תקווה באדם;

כי לא איבדנו תקווה באנושיות.

התפילה שאנו נושאים הערב

איננה רק תפילה יהודית;

ואיננה רק תפילה ישראלית.

אנו נושאים הערב תפילה אנושית,

תפילה עתיקה,

מיום היברא אדם וחוה על הארץ.

זוהי תפילה, של אם על בנה.

זוהי תפילה, של אב על ילדו.

זוהי תפילת המלאך

המעז לעמוד גם בפני אלוהים

ולזעוק-

אל תשלח ידך אל הנער.

ואנו עומדים כאן הערב,

יחד,

וקוראים אל כל מי שלב אדם בו-

אל תשלחו ידיכם אל הנערים.

זוהי תחינה שייפתחו שערי שמיים;

זוהי תחינה שייפתחו שערי הלב.

אני קורא מכאן

למנהיגי העולם,

ובעיקר לראשי העדות הדתיות,

בארץ ומחוצה לה,

אל תספקו בגינוי:

הצטרפו לתפילה

הצטרפו לאותה קריאה

"אל תשלח ידך אל הנער".

הקריאה הזאת

לשלומם של הנערים

לא צריכה לצאת רק מבתי הכנסת

ומבתי המדרש:

היא חייבת לצאת

מהיכלי הצדק והתפילה כולם,

מהכנסיות וגם מהמסגדים,

(בעיקר בחג הרמדאן).

הקריאה הזאת

להשבת הנערים לביתם,

היא אמירה דתית ומוסרית ברורה

כנגד כל אלו שנושאים את שם האל לשווא;

כנגד כל אלה שמצדיקים בשמו

ג'יהאד של זוועה ודם.

אנו כאן הערב,

כי חטיפת ילדים ונערים

אינה יכולה להיחשב למעשה של גבורה:

בשום מקום;

בשום זמן;

בשום דת

ובשום שפה.

לא רק כאן בישראל,

אלא גם בסוריה, בעיראק,

בסודן ובניגריה.

בכל מקום

דמם של ילדים וילדות, נערים ונערות,

ספוג בתמימות של אלה

שעוד לא למדו רשע;

ספוג בתקוות של אלה

שעוד לא הפסיקו לחלום;

ספוג באמונה שעוד ניתן לתקן.

----

רחלי ואברהם,

בת גלים ואופיר,

איריס ואוריה,

הורים אהובים ואמיצים,

משפחות יקרות.

אני עומד בפניכם, אל מול פניכם

למודות הכאב והצער,

הגעגוע והתקווה

ואינני יודע מילים.

הערב, אתכם,

אני יודע רק תפילה.

הסתכלו סביב וראו

את בני המשפחה הישראלית הגדולה

אשר הגיעה לכאן,

לחבק,

לחזק ולהתחזק,

ומעל לכל - להתפלל:

אל תשלחו את ידיכם אל הנערים.

השיבו לנו את אייל,

השיבו לנו את גיל-עד,

השיבו לנו את נפתלי.

יחד, כולנו מתפללים:

תהא השעה הזאת,

שעת רחמים

ועת רצון.