עוצמתו של העם

הנאומים של שלוש הנשים היו שונים מכל מה שידעה כיכר העיר, הן לא ליכדו בשנאה לאויב משותף ולא במחאה, אלא בתודה

אמילי עמרוסי , ב' בתמוז תשע"ד

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

שוב ושוב עלתה גב היד אל קצה העין, מוחה את הטיפה הזולגת. הופתעתי: לא רק מדאגה נמחו הדמעות, אלא גם מאהבה. אהבה לעם הזה, לשלוש המשפחות היקרות האלה.

שלוש אימהות מהיישוב, שהפכו בעל כורחן לדמויות מופת. על הבמה, מול הרבבות, הן עמדו נבוכות, לא יודעות לכוון את המיקרופון, מהססות מתי לפתוח בדברים. מחיאות כפיים ממושכות ליוו את עלייתה של בת־גלים אל דוכן הנואמים. התבוננתי היטב בפניה: היה לה קשה. היא לא רוצה להינשא על כפי ההמון, היא לא רוצה לעמוד על במות. פניה התכווצו בכאב כשמחיאות הכף לא שככו.

הנאומים של שלוש הנשים היו שונים מכל מה ששמענו בעצרות אי פעם. מכל מה שכיכר העיר ידעה. הן לא דיברו על אויב משותף; לא ליכדו את השומעים בשנאה, אלא בתודה.

והן יכלו למחות ולכעוס, הרי מותר להן: יכלו לזעום על הממשלה, לבקר את שר הביטחון, לדרוש תשובות מהשר לביטחון הפנים, להוציא את הזעם על הפלשתינים. אבל שלושתן, כל אחת בנפרד, ביקשו להודות. לא בניתוק מהכאב או בקדושת מוות ספרטנית: שלושתן דיברו בגעגוע על הבנים. שלושתן הבטיחו לילד שיצא מרחמן: הן לא יתייאשו לעולם. לא יפסיקו אף לא לרגע אחד לנסות להגיע אליו, לחתור אליו. אבל לצד הכאב המחריד, לצד הימים שנטרפו בלילות, הן מודות.

מודות לעם הטוב הזה ש"הפך למשפחה המורחבת" שלהן. מודות לחיילי צה"ל, גיבורים מאובקים, אדומי אישון. מודות "לכל מי שמקדיש מחשבה טובה, מעשה טוב, בציפייה לשובם של הבנים". מודות לבאי הכיכר. מודות לאבו מאזן ולראש עיריית חברון שקראו להחזיר את הילדים להוריהם.

באפילת הדבר הנורא של חטיפת שלושה נערים אנחנו שבים ודומעים לנוכח כוחו של העם הזה. החיילים שרוקנו את הביוב בחברון כדי לחפש את הילדים, שזוחלים בבורות ובמערות, בנקרות צורים ובמחילות עפר. הישראלים שיצאו אתמול בצהריים מהבית, מקצווי ישראל, כדי להיות עוד ראש בים האנשים בכיכר, לחבק את משפחות החטופים. והאימהות הללו, שהוסיפו לכל אחד ואחת מאיתנו עוד שלושה בנים למשפחה. שלושה בנים יפים כל כך, חכמי לב, רגישים. אני גאה לקבל אתכם כבניי.

מתוך "ישראל היום"