שיפור עמדות

הוריו של הנער החטוף גיל־עד הזמינו עיתונאים כדי לומר להם תודה על התפקיד הקשה שביצעו ועל הסיקור האצילי והמכבד.

אמילי עמרוסי , י"א באלול תשע"ד

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

למרבה הבושה, מי ששמה לב שהפעוט שלי לא שומע היתה המטפלת בגן. כך וכך שבועות אחרי ההערה של המטפלת מצאתי את עצמי שורטת את הקירות בבית החולים, מחכה שיתעורר מההרדמה הכללית.

ניתוח אוזניים קל. הכל בסדר. הוא התעורר, וכעת יש לו זוג אוזניים בריאות לשמוע את אמא. הסיוט ארך 33 דקות. 33 דקות שבהן היה מורדם - חדר לידי, בסיכון נמוך - ואני השתגעתי. אם מישהו היה מנסה לדבר איתי בדקות האלה, הוא היה הופך לאבק. נזכרתי במשפחות הנערים החטופים. באצילותן. בהכנסת האורחים שלהן. 18 ימים של חרדה מצמיתה. והילדים בידי חמאס, לא בידי רופאים ישראלים מצוינים.

שלישי בערב. עשרים עיתונאים יושבים במעגל. האוויר הטלמונאי קריר. זו הפעם הראשונה שהעיתונאים נכנסים אל בית משפחת שער, הבית שמולו עמדו במשך 18 ימים ארוכים מבוקר עד ליל. הפעם הראשונה שהם פוגשים באופיר ובבת־גלים ללא מצלמות. הוריו של הנער החטוף גיל־עד הזמינו אותם כדי לומר להם תודה על התפקיד הקשה שביצעו ועל הסיקור האצילי והמכבד. מה שקרה היה ההפך: העיתונאים ביקשו לומר תודה.

בימי ההמתנה ההם אמר לי כתב ערוץ 2: נחמדים האנשים בטלמון, אבל הם לא מייצגים את המתנחלים. שאר המתנחלים רעים כמו בקריקטורה. מייד אחריו אמר לי שכן מהיישוב: נחמדים העיתונאים שהגיעו לכאן, אבל הם לא מייצגים את התקשורת. שאר העיתונאים נעדרי מצפון ולב כמו בשיר. ביום שלישי, בחצר משפחת שער, לא היו "מתנחלים" ולא "עיתונאים". היו אנשים. אולי האחים שחיפשנו בגוש קטיף נמצאו שם.

לא אצטט את הדוברים בשמם. מדובר בעיתונאים בכירים ומוכרים. "אני גר בגבעתיים. ביום החטיפה המערכת שלחה אותי לטלמון, חוֹר ליד רמאללה. התעצבנתי. כמה שעות כאן - ונפלו המחיצות. דובר היישוב התנצל שבצהריים לא תהיה ארוחה חמה. הייתי בטוח שהוא צוחק. הארוחה החמה הגיעה בערב ובכל הערבים שאחר כך. אחרי יומיים לא הסכמתי שאף כתב אחר מהעיתון יחליף אותי. ביום שבו התקבל המידע על מציאת הגופות נסעתי את אותן חמישים דקות לטלמון, דרך שלמדתי לאהוב, ובפעם הראשונה בחיי הצטערתי שאני עיתונאי. הצטערתי שאני צריך לבשר לקוראים שלי על הסוף הזה".

"אני בדרך כלל שומרת מרחק רגשי ממושאי הסיקור שלי, אבל הפעם עזבתי את תעודת העיתונאי בצד. הדיווח היה מהבטן", סיפרה כתבת אחרת. "טלמון הפכה לבית שני עבורנו", הוסיף עיתונאי שלישי, "החיבור הפך אישי מאוד. כששמעתי על החטיפה הייתי במצעד הגאווה בתל אביב. חשבתי שאני יודע מה זו קהילה, אבל ההבדל בין הקהילתיות שפגשנו פה לבין מה שאני מכיר מתל אביב דרמטי. הכרתי כאן סביבה אנושית אחרת. אני בא ממקום מאוד ציני, תחרותי, וחמישים דקות נסיעה מהבית שלי קיים גן עדן של תמימות".

מישהו סיפר שאחרי מסיבת העיתונאים בז'נבה קיבל טלפון אישי מבת־גלים. בעיצומם של ימי החטיפה. היא ביקשה לוודא שהוא לא נפגע ממנה, מתשובה שנתנה לשאלתו. הכתב נשאר המום. אחר סיפר שהימים ההם טילטלו אותו. כיהודי, כישראלי, כעיתונאי. "ראיתי אתכם וראיתי משהו נקי", אמר לאופיר.

הוא כל כך התרשם, שהחליט להביא את אחיו למפגש העיתונאים השבוע. שני כתבי טלוויזיה המסקרים את תחום הפלילים ישבו שם. "בדרך כלל אנחנו נפגשים עם הרע והמכוער בחברה הישראלית", אמרו, "ופתאום - אנשים שאומרים תודה. פגשנו פה בטוב וביפה, וזה גרם לנו לגלות את הטוב והיפה בעצמנו". אחד מאנשי הטלוויזיה תיאר כיצד התלבט לאחרונה בשאלה אישית ולבסוף החליט להתייעץ עם הרב רמי ברכיהו, רב היישוב טלמון. "אני חילוני, אבל מהיום יש לי רב".

כולם דיברו על האירוע הטוב שעברו בטלמון. על הסרת מסיכות, על שינוי עמוק, על דעות קדומות שנמחקו. היה מרומם נפש, אבל בסוף יש ילד שנחטף ונרצח. כולם הולכים הביתה מוארים, ואופיר ובת־גלים מכבים את האור בגינה. במטבח יש תמונה - נער מתוק עם חיוך למצלמה. החברים שלו מישיבת מקור חיים שלחו להורים מסרון ביום הראשון ללימודים. התחילו כיתה י"ב. בוקס לבטן. זה אמיתי. הם ממשיכים הלאה, עולים כיתה. גיל־עד לא.

מתוך "ישראל היום"