בין טהרן למורדות הכנרת

צאו וחישבו היכן עמדה ארה"ב בתחילת המו"מ ועד לאן הגיעה בהתקפלותה בפני משטר האייתוללות

ד"ר דרור אידר , כ' בניסן תשע"ה

דרור אידר
דרור אידר
קול ישראל

1. עוד לא יבשה הדיו על מסמכי התבוסה בלוזאן וכבר נזדרז הממשל האמריקני, דובריו ושגריריו, כולל אלה שבתקשורת הישראלית, לשכנע אותנו שמדובר בהסכם טוב המציב את איראן במרחק קבוע של שנה מהכנת הפצצה, ומה אתם יודעים, ביטחון ישראל חשוב לנו ואובאמה בכלל נפגע מזה שמטיחים כלפיו שהוא אנטי־ישראלי.

צאו וחישבו היכן עמדה ארה"ב בתחילת המו"מ ועד לאן הגיעה בהתקפלותה בפני משטר האייתוללות. "גמישות" מכנים זאת גאוני המו"מ מטעם המערב, לקול צהלת הסוחרים האיראנים. מה שיודעים האיראנים על סודות המו"מ - אמנות שנרכשה במשך אלפי שנים - המערב לא יידע בעוד 1,000 שנים.

יגידו מה שיגידו; האמת הפשוטה עירומה עד אימה: בלוזאן חתם המערב, והאמריקנים בראשו, על הסכם כניעה בפני משטר טרור ודמים שלא ויתר על שום דבר משמעותי, לא ביחס לתוכניות הגרעין וכמובן לא ביחס לזרועות התמנון הרצחניות ששלח לכל מדינה באזורנו ובמקומות רבים בעולם כולו.

הנה כלל ברזל שיודע כל סוחר, אבל שוכלל לאמנות אצל נציגי רוחאני וחמינאי: תאריך יעד. כיצד זה קובעים זמן לשם זמן לקראת חתימה על הסכם?! האיראנים יודעים שהאמריקנים לחוצים להראות הישג כלשהו - במסורת פוליטיקת הכלום המערבית ("להראות") - ולכן מעלים מחיר ומקשיחים עמדות.

לפני כשנתיים עשה פה ג'ון קרי אחד ממסעותיו האינסופיים. אחר כך עלה למטוסו בדרך למזרח הרחוק, אבל בעודו באוויר שמע על התקדמות משמעותית מצד האיראנים (הפעם בז'נבה) כלפי דרישות המערב. שמע ורצה לנכוח בעצמו ברגע המכריע. לכן ביצע פניית פרסה לאירופה. שמעו זאת האיראנים ומייד שינו את טעמם: חזרו בהם והקשיחו עמדות.

עכשיו נמצא שם קרי ואין ברירה, מוכרחים "להראות" הישג כלשהו. אז חתמו או הודיעו על הצהרת כוונות משותפת. בקיצור, כלום. שח־מט נוסף לטובת האיראנים. בדיוק כפי שאירע בסוף השבוע האחרון.

פרופ' משה שרון, יועצו של רה"מ מנחם בגין ז"ל, סיפר על תחילת המו"מ לשלום בין ישראל למצרים, ב־25 בדצמבר 1977 באיסמעיליה. "אמור לראש הממשלה שלך שזהו שוק", אמר לו סאדאת, "הסחורה יקרה". לא למדנו מאז ועד היום שאופי החשיבה באזור פה שונה מזה שבאירופה. "בדיפלומטיה של בזאר מזרח־תיכוני", כתב שרון, "מקיימים הסכמים לא מפני שחותמים עליהם, אלא מפני שקיימים תנאים הכופים אותם". החוק החשוב ביותר: "אם תפגין רצון לרכוש סחורה מסוימת, הסוחר יעלה את מחירה פי כמה".

אנחנו מכירים זאת אצלנו מהמונח הארור "חלון הזדמנויות". מהרו והתפרקו מנכסיכם הטריטוריאליים, הערכיים, הביטחוניים, פן יהיה מאוחר, ולא נגיע ל"הסדר מדיני" עם הערבים הפלשתינים. קרי עצמו איים עלינו רק לפני שנתיים באינתיפאדה שלישית (שמות שונים לאותה מלחמת מאה השנים של ערביי האזור נגד שיבת ציון), אם לא נזדרז להגיע להסכם. מדוע, בשם כל השדים והרוחות, ירצו הפלשתינים או האיראנים לחתום על הסדר כלשהו ביודעם שהצד השני לחוץ - ולכן מוכן לוותר עוד ועוד, ובכל פעם שהמו"מ נכשל מאשים רק את עצמו? השיטה עובדת ואפשר להשיג יותר.

2. השבוע עשיתי יומיים בעיר אוהלים לחוף הכנרת. חצינו בשיט את הימה היפהפייה ועמדנו משתאים מול קירות האבן ההרריים של רמת הגולן. נזכרנו במורשת הקרב שספגנו בחטיבת גולני על כיבוש מוצב תל־פאחר וקרבות ההבקעה במלחמת ששת הימים. היישובים בחופה המזרחי של הכנרת היו חשופים להרעשות ולהטרדות מצד הסורים שישבו מעליהם, כמו גם דייגי טבריה והסביבה. "עוטף עזה" היה אז עוטף כנרת. דור דור והקסאמים שלו. שכנינו משנים את שמותיהם ושמות כלי המשחית שלהם, רק רצונם לפגוע בנו נותר יציב וכן.

נזכרתי בגאונים הביטחוניים ובסייעניהם הקבועים בתקשורת, שדחקו בישראל לוותר על רמת הגולן תמורת שלום עם סוריה. אפשר לסמוך על הקצב מדמשק, אמרו לנו אותם מומחים שכיום מנסים לשכנענו לוותר על הרי השומרון לרעת ח'ליפות איסלאמית במרחק יריקה מנתב"ג.

חופי הכנרת היו גדושים השבוע עד להתפקע מהמוני נופשים ישראלים. עמדתי מול הרמה ונרעדתי למחשבה שייתכן - רק ייתכן - שמעלינו, מרחק מאות מטרים ספורים, היו ממוקמים מוצבים של מחבלי המדינה האיסלאמית או חיזבאללה או כנופיית רצח אחרת שמדובבת קטעים מהקוראן להצדקת זוועותיה. מה אתם אומרים?

האם אלון ליאל, למשל - שעמד בראש התנועה לשלום עם סוריה והטיף חזור והטף להסכים למעשה ההתאבדות המדיני והביטחוני הזה - שילם מחיר ציבורי על תעשיית השלום השקרית שהקים בגבולנו הצפוני? ומה עם המומחים האחרים, שחלקם התייצבו בכיכר אך לפני שבועות מספר לשכנע אותנו שנתניהו הוא סכנה לישראל - ולא הם עצמם, שבקוצר ראות משווע דחקו בנו לבצע משגים היסטוריים הרי גורל - האם נלמד להתייחס בעירבון מוגבל ליכולתם המוגבלת להעמיד חזון מדיני?

3. הערה נוספת לים התובנות התקשורתיות ממערכת הבחירות שהתרגשה עלינו לאחרונה. נדב פרי, מגיש תוכנית "המטה" בערוץ 10, יצא בטור אישי נגד חשבון הנפש שעשו עמיתיו לאחר שנודעו תוצאות הבחירות המפתיעות. השאלה "איך לא ידענו", אמר פרי, נשאלת אחרי כל אירוע משמעותי, ולכן כדאי שאנשים יאמרו מה שיש להם לומר בזמן אמת ולא יקוננו אחר כך.

טעות. ולא סתם טעות, אלא כזאת האופיינית לחוגו של פרי. לא לכך כוונה הקריאה לחשבון הנפש האחרון. נכון שהיו טעויות בניבוי תוצאות הבחירות, כמו גם בחיזוי אירועים אחרים. קצת צניעות לא תזיק לכולנו, אבל הציבור מבין שטעויות קורות. חשבון הנפש המבוקש הוא ביחס להתייצבותה הכמעט חד־משמעית של התקשורת הישראלית לטובת צד אחד במפה הפוליטית והשתתפותה הגלויה כשחקן פעיל במשחק הפוליטי.

ערוצו של פרי עמד בבירור נגד הימין והליכוד ובוודאי נגד מנהיג המחנה השמרני־ימני. גם ערוץ 2, גל"צ, חלקים מרשת ב'. מנגד, שודרו פרשנויות וידיעות שנועדו לעזור למחנה השמאל. הדוגמאות לכך מרובות לעייפה והובאו בזמן אמת במקומות לא מעטים. איני מדבר על עיתונים, שהם גופים פרטיים וזכותם לתמוך במי שיחפצו. במקרה של פרי ועמיתיו לתקשורת האלקטרונית מדובר בשידור ציבורי המחויב לאיזון פוליטי ותרבותי.

את חשבון הנפש הזה לא תעשה התקשורת באמת, משום שהיא יודעת מה משמעותו לעתידה.

פורסם בעיתון "ישראל היום"