טבעת לגבר נשוי

הרב מאיר גולדמינץ , י"ח באייר תשע"ה

הרב מאיר גולדמינץ
הרב מאיר גולדמינץ
צילום: עצמי

במאמר שיתפרסם בתחומין כרך ל"ה שיצא בקרוב לאור, כתב הרב דוד סתיו, כי "גברים נשואים, ההולכים לעבוד וללמוד במקומות מעורבים לגברים ולנשים, ראוי ונכון להנהיג שיענדו טבעת על אצבעם, כדי להזכיר להם ולסביבתם את מחויבותם לנשותיהם, ולמנוע אי-הבנות ואי-נעימויות."

אמנם המאמר בשלמותו טרם התפרסם, אלא רק כתבה עליו באתרי החדשות הדתיים, אך בטוחני שהרב דוד סתיו מצא את האסמכתאות ההלכתיות הנדרשות, כדי להתיר את הדבר בלא שיהיה בדבר שום איסור הלכתי.

כדוגמא לדבריו, הוא מביא שהרב משה פיינשטיין זצ"ל לא מחה בידי גברים ששמו טבעת נישואין, ולא הגדיר זאת כאיסור הלכתי, אלא כ"מכוער ליראי ה'".

מכיוון שלא העניין ההלכתי לבדו עומד כאן לדיון, אלא בעיקר התרבות אותה מבטאת טבעת נישואין לגברים, אנסה במילים ספורות להגדיר להבנתי הדלה את אחת הבעיות שעלולות להיווצר מטבעת נישואין זו.

קודם שאפתח בדברי, אציין שאין כוונתי לדון כלל מדוע הדבר "מכוער ליראי ה'". כיעור זה הוא דבר עצמי, כביכול לא ניחא לזוג הנשוי במה שקבעה תורה שרק הגבר נותן טבעת לאישה ומקדש אותה, אלא הם חפצים בתרבות אחרת, על פיה גם הכלה נותנת טבעת לחתן.

כמובן, שונה הדבר באדם המרגיש שטבעת זו היא חלק מדרכי עבודת ה' שלו, כי בכך הוא מדמה את יחסו לזוגתו לקשר שבין עם ישראל לקב"ה, בבחינת "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך". ולכך כיוונו אלו הצדיקים שנהגו לענוד טבעת מיום חתונתם. כל אחד יהיה אמיתי עם עצמו מהי הסיבה שמחמתה הוא עונד טבעת זו. אדון רק במטרה שהרב סתיו מעלה לענידת טבעת נישואין לגבר, שהיא הבעיות בעיות שטבעת זו יכולה לפתור, ולבדוק האם אכן הטבעת פותרת אותן.

הרב סתיו הגדיר שטבעת זו נועדה "להזכיר להם ולסביבתם את מחויבותם לנשותיהם, ולמנוע אי הבנות ואי נעימויות".

הבה נבדוק אלו דברים אילו נעשו עם רווק, הרי שהיו מותרים ואולי אף ראויים, ורק מכיון שהאדם נשוי הרי שזו תקלה:

הלכות נגיעה באישה – גם לרווק וגם לנשוי אסור לגעת נגיעה של חיבה, ונגיעה של רופאה וכד' נהגו להתיר.

הלכות קרבה לנשים – ההלכה "צריך להתרחק מהנשים מאוד מאוד" לא חלקה בין רווקים לנשואים.

הלכות הימנעות מקלות דעת, דיבורי פריצות ודומיהם, דברים שעליהם אמרו חז"ל "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה", מה שאסור לנשוי עם אישה זרה אסור גם לרווק.

השנוי היחיד הוא בהלכות ייחוד. גם בהן כמעט ואין הבדל בין רווקים לנשואים. כמעט אותן הלכות ואותם תנאים. אלא שאם אשתו של הנשוי בקבת מקום, הרי שיש קולא לנשוי ש"אישתו משמרתו" – קולא שאינה שייכת ברווק.

כך שאם עלול להיווצר מצב של "אי הבנות ואי נעימויות", זה רק במקרה שטעו לחשוב על רווק שהוא נשוי, ולא על נשוי שחשבו שהוא רווק.

"תקלה" אחת כן יכולה לקרות. תקלה שאיננה הלכתית. יתכן שלנשוי יציעו שידוך, כי לא ידעו שכבר בא בברית הנישואין, והוא יענה בחיוך ש"ב"ה הוא כבר מצא את בחירת ליבו".

לעומת זאת, ההנהגה על פיה גברים נשואים יענדו טבעת, כאשר הטעם המוצהר להנהגה זו היא "כדי למנוע אי הבנות ואי נעימויות", יכולה ליצור תחושה בציבור, כי יש דברים ש"לרווקים מותר ולנשואים אסור".

והדברים הם רבים ומגוונים: כשהמפורסמים שבהם הם שחוק, קלות ראש ודומיהם. תחושת ההיתר לדבר נובעת מה"שדר" שנוצר בטעות, שעם רווק "מותר להתחיל", ועם נשוי לא.

ברור לי שהרב סתיו לא התכוון להתיר תערובת אסורה, ולא עלה על דעתו אף לרמוז כי יש דברים שלרווקים מותר ולנשואים אסור. כוונת הרב סתיו היתה, שבחברה מעורבת שאין בידנו לתקנה, והאווירה הקיימת בה בין גברים לנשים אינה על פי ההלכה, ישמרו את עצמם לפחות הנשואים מלהמשך אחר נשים. אלא שחוששתני, שהגדרת דבר זה כ"מנהג לשמירה כדי למנוע אי הבנות", נותנת תחושה ציבורית שרק לנשואים הקרבה לנשים אסורה, אך לרווקים היא מותרת.

אילו היתה המלצה השווה לכל, כיצד להתרחק מהכישלון, כגון להקפיד על כיפה גדולה או ציציות בחוץ, דברים שהתורה וחז"ל ראו בהם אמצעי ראוי להזכיר את מצוות ה', וכמובן למעט ככל האפשר משיחה עם נשים וכדומה, הרי זה משובח. כמו כן, אם באופן פרטי היה בא לשאול גבר אחד האם ראוי כהוראה אישית לשים טבעת, כי זה יכול לעזור לו, היה לדבר מקום. או אפילו אם ההגדרה היתה, שמאחר ולע"ע אינו יכולים לתקן את הכל לפחות נתקן חלק, תוך הגדרה ברורה שאותם איסורים קיימים גם ברווקים, הרי שלא היתה נוצרת התחושה הציבורית הנ"ל. אך כהנהגה ציבורית, שטעמה כדי שידעו שהוא נשוי וכך לא יהיו "אי הבנות", תקלתה הציבורית מרובה.

היא משדרת שדברים אלו, הינם תקלה רק אצל נשוי כי בכך הוא פוגע בקשר הזוגי עם אישתו, אך אין בעיה בדבר מצד הקשר עם הקב"ה. היא משדרת, שאם מישהי תנסה להתקרב אליו קרבה יתירה, ההתנצלות תהיה "סליחה, לא ידעתי שאתה נשוי", אך לא תהיה "סליחה, לא ידעתי שאתה מקפיד על השולחן ערוך". כביכול אצל רווק, שאין לו מחויבות לאישה, אלא רק לרבש"ע ולתורתו אשר נתקבלה להלכה בשלחן ערוך, הרי שאיתו אפשר "להתגמש".