“מה, אתה לא רוצה גם לבוא לגנות?”

על גינויים, הסתה, חשבון נפש, תקשורת, שב”כ ורבנים. סיכום שבוע בוער

ידידיה מאיר , כ"א באב תשע"ה

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

1. בהמון דברים קראו לנו להתחזק בשבוע האחרון: סובלנות וסבלנות, פלורליזם ואהבת האחר, הקשבה, הכלה.

חלק מהקריאות האלה בהחלט נכונות, אבל כשאני מסתכל על שני המקרים המזעזעים שטלטלו בימים האחרונים את מדינת ישראל, וכשאני מנסה להיכנס לראש המעוות של מי שביצע אותם, נדמה לי שצריך להתחזק במשהו אחר לגמרי: הלכה. כן, הלכה. שמירת הלכה קפדנית יותר. אנחנו קצת מתביישים לדבר על זה, כי זה לא נאור ולא מגניב, ויותר קל ונוח לדבר על לאומיות ולאומנות, על ריבונות ועל ביטחון.

אבל בעצם, ממה נובעות העבירות שביצעו הרוצח שליסל והטרוריסטים היהודים בכפר דומא? מכך שהם "דתיים" שלא פעלו על פי ההלכה. הם עשו מה שבא להם, פעלו על פי הרגש ולא על פי השכל, פירשו את התורה כמו שנראה להם, ולא שאלו שום רב או פוסק, כי הרי אין אף סמכות הלכתית שתאמר להם שמעשיהם נכונים.

אז אם כבר עושים חשבון נפש, אולי כדאי לחשוב גם על הנקודה הזאת: נכון, ברור שמדובר במקרים קיצוניים ופסיכיים, אבל האם אנחנו מספיק מחנכים את עצמנו ואת ילדינו לפעול קודם כול על פי ההלכה הפשוטה והפסוקה, המקובלת מדורי דורות?

2. כתבתי כאן למעלה "הטרוריסטים היהודים בכפר דומא". כמה אני מקווה שאצטרך להתנצל מתישהו בעתיד על ההגדרה הזאת. בין כל התפילות החרישיות שנאמרו כאן השבוע, נלחשה גם התפילה שהמחבלים מהכפר לא יהיו יהודים. אנא, אלוקים, תן לנו איזה סכסוך חמולות ישן. תן לנו עוד איזה קליגרף שיסביר שהאות ק' במילה "נקמה" מוכיחה נחרצות שזה בכלל השכן הפלשתיני. כי באמת, כמה נורא לגלות שמישהו מבני עמנו ירד לרמה של אויבינו.

ובעוד בפרשת כפר דומא אפשר להתפלל לגבי זהות המבצעים, באירוע הנורא השני, זו כבר תפילת שווא. בתוך שניות ידעו כולם מי הפושע. מדהים איך הכול תועד מכל כך הרבה כיוונים, על ידי כל כך הרבה צלמים.

כשאמרו לי בפעם הראשונה שמדובר שוב באותו דוקר, חשבתי שזו אגדה אורבנית. זה נשמע כל כך מופרך. עוד איזו קונספירציה מגזרית. אבל כשהתברר שזה באמת נכון, הייתי בטוח שהשיח הציבורי יילך מיד אל האשמים הנכונים: רשויות אכיפת החוק. כי הרי אם יש משהו ששליסל הזה מוכיח, זה שאין מאה אנשים כמוהו במגזר הדתי. אין גם עשרה, ואין גם שניים. יש אחד. הוא לא גיבור של אף אחד, הוא לא עניין אף אחד בעשור האחרון, ואיש לא עסק בו או ב"משנתו". כלום. ח"כ בצלאל סמוטריץ' לא גרם לו לעשות שום דבר, ספק אם שליסל שמע עליו. לך תדע, אולי הוא היה דוקר גם אותו.

אם יש מישהו שצריך לתת דין וחשבון בנוגע לשליסל, זה המשטרה ומערכת המשפט. הראשונה, על כך שידעה שהוא משתחרר ולא העמידה שום מכשול או קושי בדרכו לעשות שוב בדיוק את אותו הדבר, והשנייה, על כך ששחררה אותו שנתיים מוקדם מדי. חיפשתי השבוע את פסק הדין המפורט שבו מרים נאור, היום נשיאת בית המשפט העליון, מתפלפלת וכותבת כך לגבי אחד הנדקרים בפעם הקודמת: "אין ביטחון שהיה פה היסוד הנפשי של מחשבה פלילית. אציע לחבריי להמיר במקרה זה את ההרשעה של פציעה בנסיבות מחמירות בהרשעה ברשלנות בלבד". חבריה גם מסכימים, והעונש מתקצר. תאריך השחרור נקבע ליולי 2015. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים. לא שמעתי אף אחד אומר מילה נגדה השבוע. רק נגד שומרי התורה והמצוות בישראל.

אני לא משפטן, וכנראה לפי החוק היבש נאור צודקת, אבל אם כבר תפסנו מנוולים, מכל הסוגים ומכל המגזרים, בואו לפחות נוודא שהם עברו שיקום ושינו את אורחותיהם, לפני שאנחנו מוציאים אותם לחופשי בקלות ומפחיתים את עונשם בגלל פרשנויות מפולפלות על היסוד הנפשי שלהם. אחרת, ממש כמו אצל משוחררי עסקת שליט, הם פשוט חוזרים לפשוע.

3. עכשיו משחק: קחו את שני המשפטים הבאים ותגידו לי על מי אתם רוצים לומר אותם. המשפט הראשון הוא "מדובר בהסתה, במערכת משומנת של אנשי רוח, של מוסדות חינוך, שמלבים אלימות וחוסר סובלנות, והפיגוע הוא פרי של כל המנגנון הזה". המשפט השני הוא "מדובר במפגע בודד, אין מאחוריו ארגון, אף אחד לא שלח אותו, זה פיגוע מהסוג שמתארגן כאן ועכשיו, בלי מחשבה, וזה לא משהו שמערכת הביטחון יכולה לצפות מראש".

את המשפט הראשון הימין אומר כבר שנים על הרשות הפלשתינית, בכל פעם שבה מתרחש לא עלינו פיגוע. זה ניסיון נואש לזעוק, בכל פעם מחדש, שלא מדובר במג'נון מקומי, אלא במישהו שיהפוך לגיבור תרבות, לשאהיד-סלב שמשפחתו תקבל כסף מאבו-מאזן. את המשפט השני, לעומת זאת, השמאל אומר בכל פעם שהאלימות הפלשתינית מפציעה. מין רצון שמאלני כזה שלא להסלים, לא להלהיט את הרוחות, לא להכיר בכך שיש מולנו אויב מסוכן. שמדובר, כן כן, במערכת משומנת של אנשי רוח ומוסדות חינוך שמלבים אלימות וחוסר סובלנות, והפיגוע הוא פרי של כל המנגנון הזה.

והשבוע – היוצרות התהפכו, ובאופן מושלם. פתאום אין בעיני השמאל "מפגע בודד". מי שעשה מה שעשה בכפר דומא הוא שליח של כל הימניים והדתיים באשר הם. הרבנים שלחו אותו, ההסתה הסיתה אותו. והימין? הוא מנסה להסביר שהפעם באמת, אבל באמת, אין פה מערכת משומנת, אלא מפגע בודד, עשבים שוטים ומנודים, בלי רוח גבית מאף אחד.

ואם כבר, הנה עוד מסקנה: הייתי מצפה לגיבוי דתי-חרדי-ימני מוחלט לחטיבה היהודית בשב"כ. תתפסו אותם, וכמה שיותר מהר. תטפלו בתופעות האלה במלוא החומרה. לא במעצרים מנהליים מוזרים ולא בהתנפלות על אזרחים תמימים. התחושה היא שאתם מגושמים, לא מבינים עד הסוף את השפה, ובדרך כלל עושים לעצמכם פדיחות. ובעצם, אולי בכלל צריך לשלוח את טובי בנינו להשתלב ביחידות האלה? אולי לא צריך לחוש כלפיהן עוינות אלא אחריות? הרי האינטרס לעקור מהשורש כל ניסיון לטרור יהודי הוא קודם כול אינטרס יהודי.

4. ביום ראשון בבוקר לקחתי את הסלולרי וכמעט סימסתי לאורי אורבך: "מחכה למאמר תגובה שלך לגרוסמן". זה קרה כשסיימתי לקרוא את מאמרו של הסופר דוד גרוסמן, שנמרח על פני העמוד הראשון של 'הארץ'. אורי אורבך וגם אורי אליצור היו חסרים פה במיוחד השבוע, בעיקר ביכולת שלהם לא להתלהם, אבל גם לא להתנצל. פשוט לענות בתבונה ובשכל ישר. להסביר שבניגוד לשיח הציבורי והתקשורתי, אתה דווקא יכול בהחלט להתנגד למעשי אלימות, אבל אתה לא חייב לשנות בעקבותיהם את דעותיך הבסיסיות.

גרוסמן כתב, בגדול, איך נתניהו לא רואה קשר בין דרכו האידיאולוגית ובין התוצאה הברורה שאליה הוא מוביל, הדקירה בירושלים וההצתה בשומרון. נוכח המאמר שלו שאלתי את עצמי: רגע, ממה צריך לעשות כותרת הבוקר הזה - מכמה עבריינים בודדים שפעלו לפני יומיים ומאז מוקעים בפי כול, או מסופר שנחשב סמל לאומי שמאשים את ראש הממשלה באחריות למעשים האלה?

"גם מדינת ישראל במאבקה בפלשתינים עשתה מעשים כאלה", הוא המשיך וכתב, "בעזרת מטוסים וטנקים ורובי צלפים. את מה שהתרחש לפני כשנה במבצע 'צוק איתן' אנחנו עוד זוכרים היטב". מעניין, גם אני זוכר. אני זוכר שחמאס ירה טילים על מדינה שלמה.

עקבתי השבוע אחרי מי שנחשבים בכירי העיתונאים ואנשי הרוח של ישראל, ולא מצאתי הרבה רוח. זה נשמע תמיד כמו אותו מאמר בדיוק, בלי שמץ מקוריות. "איפה כל אותם מתנחלים חובשי כיפות", שאל הסופר אתגר קרת מול כיכר רבין הריקה, "האם הם חושבים שהדיבר 'לא תרצח' נמחק מעל לוחות הברית שלהם?". חתן פרס ישראל נחום ברנע הוסיף: "אני אוהב אתכם, אמר בנט לזורקי האבנים והבקבוקים בבית אל. ים של אהבה. על כל פשע תכסה אהבה".

הסופר אשכול נבו ביקש "לכעוס על הרבנים שבכוחם לעצור את הטירוף הזה, והם בוחרים שלא", וסימה קדמון פסקה בעקבות מקרי הקצה האלה: "אנחנו לא יותר טובים. הסיפור הזה נגמר. אנחנו לא יותר טובים מהם". גדעון לוי, כרגיל קיצוני יותר מכולם, טען ש"קרקע הגידול הראשונה של שורפי משפחת דוואבשה היא צבא ההגנה לישראל, גם אם הם לא שירתו בו... מה שקרה היה מחויב המציאות הישראלית... ישראל הציתה את משפחת דוואבשה".

ואחרי כל הטקסטים האלה (מותר לכנות אותם "הסתה"?), פגשתי השבוע בתפילת שחרית בשטיבל ירושלמי את הרב רפי פוירשטיין. הוא היה בדיוק בין עצרת אחת לביקור פצועים אחר, והסביר לי כמה חשוב להשמיע קול בתקופה הזאת, להסביר שזה לא אנחנו. הוא דיבר בכאב אמיתי, ולא ידעתי מה לענות לו. מזל שאני לא רב. אישית, לפנייה היחידה לבוא לפאנל באולפן השבוע, סירבתי. פשוט הדתיים ממש נהרו לאירועים כאלה, ובמובן מסוים לבוא ולהצטדק ולהתנער שוב ושוב, זה גם קצת להודות באשמה. הרי הרב פוירשטיין לא מתואם עם הרב מלכיאור שלא מסונכרן על הלו"ז של אליעז כהן מגוש עציון, וכך יוצא שכולם כולם מדברים כל היום בכל הערוצים ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה", וזה נכון וחשוב, אבל מעל הראש שלהם בעצם יש כתובית שאומרת: ידיכם כן שפכו. אחרת מה כולכם עושים פה?

5. "מה, אתה לא רוצה גם לבוא לגנות?" שאלה אותי המפיקה שהזמינה אותי לתוכנית, ואני חשבתי לעצמי איזו מין מילה זו "לגנות". האם אני מגנה? בטח, אבל מי אמר שהמילה "גינוי" היא המילה המתאימה פה? יש הרי עוד כל כך הרבה תחושות. אני מגנה, אבל קודם כול אני עצוב, אני כואב. כן, למרות שכבר עברו כמה ימים. נערה בת 16, תינוק בן שנה וחצי. הארץ מקיאה אותנו על מעשים כאלה. את כל השבוע הזה ליוותה חמצמצות כזאת. מועקה. כאילו ימי בין המצרים ממשיכים עוד קצת.

את התמונה הזאת צילם השבוע ד"ר רוברט וסל, בפתח ישיבת מרכז הרב בירושלים. "מחליפים את הספסלים בישיבה", כתב לי, "תחשוב כמה תורה למדו עליהם. אולי צריך לגנוז אותם?". הרמתי טלפון לאחד ממנהלי הישיבה והוא סיפר לי כך: "באמת החלפנו ספסלים בבית המדרש, אחרי ארבעים שנה. חלק מהם עברו לחדרי שיעורים וחלק תרמנו לבתי מדרש אחרים, אבל את אלה שאין להם תקנה נאלצנו לפנות. יש בוגר ותיק אחד שהרגיש קשר סנטימנטלי ולקח ספסל כדי לבנות ממנו ספרייה ביתית. רק תחשוב מי למד על הספסלים האלה. כמה תורה. דורי דורות של תלמידים, רבנים, מנהיגים. הספסלים האלה בעצמם הם כבר קצת תלמידי חכמים...".