הזדמנות לרפא תקשורת עוינת

אם השיתוק הזה נגזר על צה"ל כדי לשפר את "תדמיתו", אוי לשיפור הזה.

עו"ד אליקים העצני , י"ח באלול תשע"ה

צילום: Flash 90

צפיתי בסרטון המביש בהפקת האויב, בו כמה ילדות קטנות וכמה נשים מן הכפר הערבי דיר ניזאם שליד נווה צוף מגלגלות לארץ חייל של גולני, מושכות ונושכות אותו, מטלטלות את ראשו אנא ואנא, בעוד המסכן מנסה, ולא כל כך מצליח, להמשיך ולהחזיק – ביד אחת בילד שכמסתבר זרק אבנים וברובה הכבד וחסר התועלת

על ההתבזות הזאת התווספה החרפה, שחבריו של קורבן ההתעללות, שהוא קרא להם לעזרה לא באו, וכאשר לבסוף הופיע מישהו, הוא אילץ את החייל המושפל לשחרר את הילד. הסרטון הזה, פרי מארב-מצלמות פלסטיני שהוכן בקפידה ומוקרן עכשיו בכל העולם, השאיר אותי נבוך ומבויש מאוד. גם לבד מן הסצנה עם החייל, כל החיילים נראו מבולבלים, אובדי דרך ואובדי עצות – המוצר המוגמר של מכלול הפקודות כובלות הידיים שניתנו להם

אם השיתוק הזה נגזר על צה"ל כדי לשפר את "תדמיתו", אוי לשיפור הזה. נתניהו, יעלון, אייזנקוט הציגו כאן בפני הצופים הזרים בעולם את הצבא שהם אחראים עליו כמבולבל, לא-יוצלח וחסר מוטיבציה מול אוכלוסייה פלסטינית מוצלחת, גאה וששה אלי קרב. הנזק של זילות צבאנו אינו רק פסיכולוגי. אויבינו יכולים להתרשם מתמונות כאלה שהגיע הזמן לנסות שוב, בפעם ה-X, להכות בצבא הבובות הזה ולהשמיד סוף סוף את מדינתו. וכך ייצא, שבעבור רצונה של ההנהגה שלנו לחסוך מעצמה גינויים בעולם ואת מנת הביקורת הארסית הקבועה בתקשורת העוינת שלנו, כולנו עוד נשלם בדם.

אלא, מי שהאזין בבוקר יום א', השלושים באוגוסט אלפיים וחמש עשרה לתכנית של טלי ליפקין - שחק בגלי-צה"ל, התרשם לגמרי אחרת. הוא שמע את אבי החייל המושפל מדבר בסיפוק על "הגאווה הגדולה" שהוא חש מכל המעמד הזה. סיפוק רב נוכח "האיפוק" שגילה החייל, הביעה גם המגישה בעלת התכנית, טלי ליפקין-שחק, שמאלית מובהקת, שבשידוריה אינה מסתירה את דעותיה, כמוה כמרבית יתר בעלי התכניות - רזי ברקאי ויעל דן, למשל. יש גם להניח, שתחקירן או תחקירנית מטעם התחנה שוחחו מראש עם אבי החייל, והגברת לפקין-שחק הזמינה אותו ונתנה לו להתראיין באריכות רבה, רק משום שדעותיו תאמו את דעותיה. לו הביע האבא את שאט הנפש שכל צופה רגיל בוודאי חש, ספק בעיניי אם היה מקבל פתחון פה בתחנה של צבאנו הגאה

אולם המגיש/ה הרגישה כנראה, שהחרפה כל כך זועקת, שמשקל דבריה יחד עם דברי האבא לא יספיקו כדי לכסותה, ועל כן הזמינה תגבורת, את תת-אלוף (במיל.) גיורא ענבר, וכך - בלב המאזין התמים (אם עוד יש כאלה) יכול להתקבל הרושם שהנה, הצבא עצמו גם הוא רווה נחת ממה שלא עשו החייל וחבריו אחרי כל מה שעשו לו ולהם. המגישה טלי רק לא אמרה למאזינים במסגרת חובת "הגילוי הנאות" שגם גיורא ענבר הוא שמאלן ואף דובר ידוע שלו, ממנסחי 'יוזמת ג'נבה' ומי שהשתתף בסרטון למען בחירתו של ברק חוסיין אובמה, לא בדיוק ה'מיינסטרים' – הזרם המרכזי – של דעת הקהל הישראלית

הוגנות מקצועית היתה מחייבת שתשמיע גם דעה אחרת, למשל את תגובתה של שרת התרבות, מירי רגב, שהביעה " הזדעזעות" וקראה לשר הביטחון יעלון "לשים קץ להשפלה", ולעניות דעתי יתנה בכך ביטוי לרוב המכריע בדעת הקהל, אך זה לרוב אינו קורה בתחנה הזאת, אשר לא לחינם יש שקוראים לה "התחנה של מר"ץ".

רצונכם לצחוק (ואולי לבכות)? בשנת 1991, כאשר אהוד ברק מונה לרמטכ"ל, הוא תכנן לסגור את גל"ץ ואף הודיע על כך בפומבי. ומי מנע זאת? הליכוד!

הנושא של תקשורת מוטה ומשוחדת פוליטית, ששדריה מתייחסים אל המיקרופון הציבורי כאל נחלתם הפרטית ומנצלים אותו כדי להפיץ את דעותיהם ולהשתיק דעות אחרות, נעשה פתע בוער ואקטואלי מאוד במה שקרוי "השידור הציבורי" - "קול ישראל" והערוץ הראשון של הטלוויזיה, שעל פי יוזמת הליכוד ומכוח חקיקת הכנסת עומדים להיסגר עכשיו כדי להיפתח מחדש, זכים ותמימים כתינוק שנולד.

לסגירה הזאת יש סיבות שונות, ועיקרן בזבוז משווע של כספי ציבור, אנארכיה, ניהול גרוע והשפעות פוליטיות. לשוא תחפשו בין ההנמקות הרשמיות את ההטייה שמאלה, כלומר הזניית השידור הציבורי לטובת העניין הלאומי הפלסטינאי, על חשבון העניין הלאומי היהודי והציוני. לשווא תחפשו בדו"חות של הוועדות השונות שבדקו את המצב את הדרישה הדמוקרטית האלמנטרית שהשידור הציבורי ישקף בצורה מאוזנת ושקולה את הדעות השונות בתוך עם מפולג ומקוטב בשאלות הגורליות ביותר. שהרי גם "השידור הציבורי" שרת במידה רבה את השמאל בישראל, כעמדת הרוב המכריע של מגישיו, שדריו ועורכי תכניותיו

הדברים לא הגיעו אולי למימדים השערורייתיים של גל"צ, אבל מספיק לומר שבישראל השידורים היו עד לפני שנים מועטות דומים יותר לשידורים אצל סטאלין מאשר לשידורי מדינה דמוקרטית. השנים האחרונות ראו בקיעים במונופול של השמאל, אך עדיין מאות אלפי מאזינים חורקים שיניים כשהם נאלצים להאזין, למשל לאריה גולן, לאסתי פרז, לענת דווידוב, לצ'יקו מנשה, לפאר-לי שחר הממלאים בהשקפתם הפרו-פלסטינית את מרבית תכניות האקטואליה בשידור הכביכול-ציבודי.

יש לי עניין כמעט אישי בסוגיה הזאת. אי שם בשנות השמונים, כלומר לפני יותר מ-30 שנה, הקמתי את "אגודת צרכני התקשורת" כדי להילחם בבולשוויזציה של השידור הציבורי. הדבקנו סטיקרים (דבקיות) על מכוניות עם הכיתוב "העם נגד תקשורת עוינת", ומאז השתרש המונח הזה בשפת היום-יום. סמלה של האגודה היה מגן ועליו סמל ה'מגן דוד' ומולו מיקרופון שמסביבו כרוך נחש ארסי מכיש.

האגודה פרסמה חוברת שלי, שכמה מחלקיה עדיין אקטואליים.

מצוטט הסעיף 3 לחוק רשות השידור הקובע לרשות בין היתר תפקידים אלה:" לשקף את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישיגיה...ערכי תרבות ישראל, אהבת המולדת..."

על כך נאמר בחוברת: "בעליל התכוון המחוקק שתחנות השידור של מדינת ישראל תהיינה שותפות במאבקיה של המהפכה הציונית.. אין זכר בחוק לגישה סבילה ופסימית, צינית ועייפה, מתוסכלת ומתסכלת, המתאימה לחברה מזדקנת ולא-איכפתית, אשר אין לה עוד בעולמה מטרות, משאות נפש ונושאים למאבק.

כאן כופים כלי התקשורת הממלכתיים על ציבור דינמי, ציוני, מאמין ואידיאליסטי ביסודו – דפוסים רוחניים ורגשיים של כמה עורכים ושדרנים, אשר אבדה להם דרכם היהודית והציונית, ש"זקנו בלא עת" – תרבותית ורגשית."

הדברים האלה יכלו להיכתב היום, ובמיוחד לעיני מי שיקבל על עצמו להקים מחדש את סוכת השידור הציבורי הנופלת: לא כדי שהצוות החדש יהיה בעל הטיה לימין, 'קונטרה' להטיה השמאלנית רבת השנים, כי אם להיפך: אובייקטיבי, מאוזן, דמוקרטי ו...,ציוני.

לא ייסלח לראש הממשלה ולכל אחד מחברי הממשלה, אם יתנו להזדמנות החד-פעמית הזאת לניקוי האורוות לחלוף ובסוף התהליך, כשנגלה את ההינומה, נמצא מתחתה שוב את פניה המכוערות של הכלה הישנה...