מפגש אינטרסים בין נתניהו לשקד
מפגש אינטרסים בין נתניהו לשקד

1

אומרים שיש בישראל בעיית משילות, וזה נכון. אבל עיקר הבעיה אינו כוחה החלש של מפלגת השלטון מול סחטנותן - האמיתית או המדומה - של שותפותיה הקואליציוניות.

גם לא כוחו הדל של ראש הממשלה מול שריו – למרות שגם כאן נוצרות לעתים בעיות, כמו למשל זו שמתבטאת בקושי הגדול של נתניהו להעביר את מתווה הגז מול גרירת הרגליים של שר הכלכלה דרעי. בעיית המשילות הקשה ביותר בישראל היא שהשלטון בפועל נמצא בידי פקידים ממונים, במקום בידי נבחרי הציבור.

עם השנים זה רק הולך ונעשה יותר ויותר גרוע. אפילו משבר מעיק כמו זה של יוקר מחירי הדיור קשה מאוד לפתור בין השאר משום שכל צעד שצריך לעשות בדרך אל הפתרון צריך לעבור מסלול מכשולים של תקנות, ועדות, מכרזים, ועדות ערר ועתירות לבג"ץ, מסלול שצליחתו אורכת שנים. בינתיים נבחרי הציבור מתחלפים ואילו הפקידים עובדי המדינה נשארים בשירות הציבורי, כך שלמעשה הפקידים קובעים את המדיניות יותר משעושים זאת הממונים עליהם. לכל אותם כללים ותקנות יש טעם. הם לא נקבעו סתם אלא נועדו להגן על אינטרס ציבורי כזה או אחר. אבל כשבסופו של דבר התוצאה המתקבלת סותרת את רצונו הדמוקרטי של הבוחר, נמצא שכרנו יוצא בהפסדנו.

2

מתוך כלל פקידי המדינה הבכירים, מי שמנהלים את חיינו ואת המדינה יותר מכל אחד אחר הם היועצים המשפטיים למיניהם.

זה לא רק היועץ המשפטי לממשלה, שבמקום להיות יועץ כמשמעו הפך כבר מזמן לפוסק הלכות שאסור לממשלה להמרות את פי עצתו המלומדת. בכל משרד ובכל גוף ממשלתי יושב יועץ משפטי, שבלי הסכמתו אסור לשר הממונה לזוז ימינה או שמאלה. הממסד המשפטי הצליח להפוך את עצתם של היועצים למחייבת, לפחות ברמה הנורמטיבית אם לא ברמה החוקית, וגם לקשור את כולם למרותו של היועץ המשפטי לממשלה, כך שלמעשה כולם עובדים בשליחותו וכפופים לדעתו. במקום לתפקד כיועצים, שתפקידם לסלול דרך משפטית להגשמת מדיניותו של נבחר הציבור, רבים מהם מתפקדים כמשגיחי כשרות ושומרי סף שכביכול מונו כדי לשמור על הפוליטיקאים הסוררים לבל יסטו מן הדרך.

הבעיה מחריפה כאשר רבים מהיועצים נוקטים בשיטת האקטיביזם המשפטי ומטילים וטו על החלטות של נבחרי ציבור שלא באמת סותרות איזשהו חוק, אבל לא מתיישבות עם תפיסת עולמם האידיאולוגית של אותם יועצים. וכך בעוד שכל אדם בישראל רשאי לנהוג כרצונו כל עוד לא קבע בית משפט שהוא עובר על החוק, נבחרי הציבור כפופים לדעתם של היועצים המשפטיים שלהם. כך הם פני הדברים גם כאשר ברור לחלוטין שאפשר למצוא ללא קושי חוות דעת מנוגדות שיימסרו על ידי משפטנים מלומדים לא פחות.

3

אגב, לא מעט מהצרות הללו הפוליטיקאים הביאו על עצמם. פעם כשרצו למנות כאן יועץ משפטי לממשלה, שר המשפטים היה מציג מועמד, הממשלה הייתה מאשרת ובכך היה מסתיים הליך המינוי והבחירה.

הנוהל המסורבל הנוכחי נקבע בעקבות פרשת בר‑און-חברון. אז נטען כי נרקמה מזימה למינוי יועץ משפטי נוח ליו"ר ש"ס אריה דרעי, שהיה אז בגדר חשוד בפלילים, בתמורה לתמיכה של ש"ס בהסכם חברון שרקמה ממשלת נתניהו הראשונה עם יאסר ערפאת. כשעיניהם מסתמאות מענן האבק שהקימה המהומה התקשורתית והמשפטית, נדחפו נבחרי הציבור לוותר על סמכות מינוי היועץ המשפטי, כדי למנוע מצב של בחירתו מתוך שיקולים פסולים.  הוחלט על הקמת ועדה - בראשות שופט כמובן - שתקבע נהלים לבחירת היועץ המשפטי. ואכן הוועדה המליצה והממשלה אישרה שיש לבחור את היועמ"ש בוועדה שבראשה עומד – איך לא – שופט, אשר מונה על ידי נשיא בית המשפט העליון ובה עוד ארבעה נציגים: חבר כנסת, שר משפטים או יועמ"ש לשעבר, נציג לשכת עורכי הדין ונציג האקדמיה. עוד נקבע מנגנון מסורבל לפיו רק שמו של מועמד שזכה בתמיכה של ארבעה מתוך חמשת חברי הוועדה יוכל לעלות להצבעה בממשלה ולהיבחר לתפקיד.

4

שרת המשפטים איילת שקד זוכה להערכה רבה על תפקודה במשרדה, גם ממי שחלוקים על עמדותיה האידיאולוגיות והמשפטיות.

שקד מבקשת לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לשניים, ולהפריד בין הייעוץ המשפטי לממשלה ובין האחריות על התביעה הכללית. עמדתה זו של שקד מקובלת על רבים בליכוד, בבית היהודי ובקואליציה שרוב הציבור הפקיד בידיה את המנדט לנהל את המדינה. שקד לא המציאה את רעיון הפיצול, ועמדתה היא המשך לעמדתם של שניים מבין קודמיה בתפקיד שהם בעצמם משפטנים בכירים – פרופ' דניאל פרידמן ועו"ד פרופ' יעקב נאמן.

כדי להצליח בכך, שקד שואפת למנות יועץ משפטי שיזדהה עם הרעיון וישתף פעולה עם ביצועו. לא קל למצוא מועמד כזה - בדרך כלל בעלי שררה לא נוטים לוותר על חלק משמעותי מכוחם. בכל מקרה, שקד איננה חופשית לחפש מועמדים כרצונה. המקסימום שהיא יכולה לעשות הוא להציע מועמדים לוועדה. היא תוכל להביא לאישור הממשלה רק מועמד שזכה בתמיכת ארבעה מתוך חמשת חברי הוועדה, שלא הורכבה על ידה. לאחרונה פורסמה רשימה של שמונת המועמדים הסופיים שאושרו לתפקיד. מביניהם אמורה הוועדה לבחור שלושה מועמדים, שאחד מהם יאושר וייבחר בממשלה.

לראש הממשלה נתניהו יש בשנים האחרונות נטייה ברורה להרכין ראש בפני המערכת המשפטית ולא להיכנס איתה לעימותים. נתניהו ורעייתו מצולקים היטב מפרשיות וחקירות שונות. הם מקווים שככל שהם ימעטו להרגיז את הממסד המשפטי, אשר מתנגד לפיצול תפקיד היועמ"ש, כך יזכו להקלות מנחת זרועו. מצד שני, נתניהו מאוד רוצה בתפקיד היועמ"ש הבא את האלוף (מיל') אביחי מנדלבליט, כיום מזכיר הממשלה.

מנדלבליט הוא משפטן בכיר שכיהן בעבר כפרקליט הצבאי הראשי, אך מעורבותו (המינורית עד אפסית) בפרשת מסמך הרפז עלולה לעורר את התנגדותם של הממסד המשפטי והתקשורת למינויו לתפקיד. כמו כן העובדה שעד לרגע זה מנדלבליט למעשה עובד אצל נתניהו עלולה להתפרש כפוגעת בעצמאות היועץ, אם הוא יעבור ישירות מלשכת מזכיר הממשלה ללשכת היועמ"ש. בנקודה הזאת יכול להיווצר מפגש אינטרסים ושיתוף פעולה בין שקד לנתניהו. אם יפוצל תפקיד היועמ"ש והאחריות על התביעה הכללית תוצא מידיו, ההתנגדות למינויו של מנדלבליט עשויה להתרכך. כאשר פרשיות שונות שנתניהו חשוד בהן לא יהיו נתונות לשיפוטו ולהכרעתו של מנדלבליט, אפשר יהיה אולי להעביר, ציבורית ובג"צית, את מינויו לתפקיד היועמ"ש.

5

מנדלבליט אינו בהכרח המועמד האידיאלי לתפקיד היועמ"ש בעבור המחנה הלאומי. הרבה יותר טוב היה לראות בתפקיד משפטן מסוגו של שופט בית המשפט העליון נועם סולברג, שהיה המועמד המתאים ביותר בסיבוב הקודם.

סולברג נדחה רק מפני שהוא גר באפרת שבגוש עציון, ובמקומו נבחר עו"ד יהודה וינשטיין, שכהונתו שעומדת להסתיים לא תיזכר לטובה. אבל מנדלבליט הוא מועמד ראוי ובעל גישה נכונה לרבים מהנושאים שנמצאים על סדר היום הציבורי. ולא פחות חשוב, דווקא כמזכיר הממשלה לשעבר - יש להניח שמנדלבליט יראה את עצמו כמי שתפקידו לסייע לממשלה למצוא נתיב משפטי שמאפשר את מדיניותה, ולא לשים מקלות בגלגלים בכל הזדמנות שרק אפשר, כפי שנהג ונוהג לעשות היועץ המשפטי הנוכחי ורבים מקודמיו. מדינת ישראל זקוקה ליועץ משפטי שמבין שתפקידו הוא לייעץ ולא לפסוק, להציב גבולות גִזרה שימנעו סטייה, אבל לא מחסומים בלתי עבירים. 

לתגובות: [email protected]