האויב מפיק לקחים

חייל העומד לדין על חריגה מאחד מאינסוף תתי הסעיפים של הוראות הפתיחה באש - מלמד על פשיטת רגל של הצבא.

רות שפירא , כ"ה בתשרי תשע"ו

רות שפירא
רות שפירא
צילום: יוני קמפינסקי

שוב ושוב נשמעים דיונים בפרטי הפרטים של הענקת תחושת בטחון והרגעת השטח, בזמן שהתפיסה המדינית נותרת כשהיתה - שטחי יו"ש אינם מסופחים, שועלים שולטים בהר הבית, וישראל ממשיכה להצהיר שאם רק "יתנו" אז "יקבלו" - מדינה פלסטינאית, עוד שטחים, פינוי יישובים, ומה לא.

על רקע זה אני רוצה לשתף אתכם במה שקרה לי לפני שנה. ערב אחד, בזמן שנסעתי הביתה, נסיעה שגרתית לגמרי, על כביש שאני מכירה היטב, הבחנתי לפתע במה שנראה לי במבט ראשון כמדורה מימין לכביש. האטתי את הרכב בנסיון להבין מה אני רואה, ותוך שבריר שניה ה"מדורה" עפה לכיווני.

בלמתי את הרכב, ועל מכסה המנוע התגלגל בקבוק תבערה. כשהבנתי שנקלעתי למארב האצתי בבת אחת, ותוך שבריר שניה שמעתי קול של פגיעה ברכב והרגשתי שחודרת רוח לרכב. ניצלתי בנס. אם לא הייתי מהססת בשניה הראשונה, או אם הייתי מהססת שבריר שניה נוסף, הבקבוק או האבן היו חודרים לרכב, ומי יודע אם הייתי נמצאת כאן כדי לספר את הסיפור.

צה"ל, המשטרה והשב"כ התייחסו לעניין ברצינות רבה, ואחרי כשבוע הודיעו לי ששני נערים ערבים מהכפר עזון נתפסו והודו בביצוע הפיגוע.

לכאורה "ניסיון פיגוע" עם סוף טוב, כמו אלה שאנחנו שומעים עליהם בלי סוף בימים האחרונים, אלא שלסיפור הזה יש המשך:

חודש וחצי מאוחר יותר, ביום חמישי בערב, קיבלתי שיחת טלפון מאבנר, בעלי, שהיה בדרכו הביתה עם בתנו, אילה: "זרקו עלינו בקבוק תבערה, וזה ממש לא כמו בפעם הקודמת! אין לי סוללה, תתקשרי למוקד, אנחנו על הכביש לאלמתן" וניתוק.

הפעם הבקבוק ניפץ את השימשה, הנוזל שהיה בו ניתז על אילה, האש התלקחה, אילה נכוותה עמוקות בפלג גופה העליון, אבנר נכווה גם הוא, והרכב, שרק שבוע לפני כן חזר מהתיקון לאחר הארוע הקודם, נשרף כליל.

גם הפעם כל גורמי הביטחון התייחסו לנושא ברצינות רבה, ועוד לפני כניסת השבת כבר היו בידי המשטרה שישה חשודים עצורים.

אלא שאז צצה ההפתעה: כותרות העיתונים צעקו "ניסו לרצוח את משפחת שפירא" (כאילו שיש להם עניין אישי איתנו). מסתבר שאותם שני ערבים שהודו בזריקת הבקבוק על הרכב שבו נסעו אבנר ואילה, הם אלה שהשליכו את הבקבוק עלי. הם, ולא שני הנערים היושבים במעצר.

ובכן, יגיד מי שיגיד, הנה ההוכחה שרוב הערבים הם למעשה רודפי שלום, וגם מה שנראה ממבט ראשון כשתי חוליות שיצאו מאותו הכפר התברר בסוף כחוליה אחת.

אבל אני רוצה להתמקד לרגע במנגנון הפסיכולוגי שגורם לשני נערים "נורמטיביים" (הרי הוכחנו שלא הם ביצעו את הפיגוע!) להודות בפשע שלא הם ביצעו, ואין לי מנוס, אלא להגיע למסקנה שה"הודאה" שלהם היא מעשה של התפארות בפני שכניהם וחבריהם: "אנחנו לא רק מדברים! ממש יצאנו וזרקנו בקבוק תבערה! כמעט פגענו. בפעם הבאה נצליח יותר". גם הרשות הפלסטינית מוסיפה להתלהבות שלהם להודות במעשה, בכך שהיא מעניקה תגמול כספי למשפחות העצירים.

כך נהנית המשפחה כולה הן מכבוד רב והן מרווחה כלכלית. שווה, לא?

(יתכן גם, כמובן, שהם רצו לכסות על הזהות האמיתית של המחבלים, מטעמים אלטרואיסטטים או על מנת לאפשר להם לצאת ל"משימה" נוספת).

ולמה נזכרתי בכל זה דווקא השבוע?

מפני שאת אותה תופעה אנחנו רואים בכותרות של השבוע האחרון:

אחד מרוצחי בני הזוג הנקין שהה בבית דודתו בשעה שנעצר. אחר נעצר בבית חולים בשכם.
אדל בניטה זעקה לעזרה, בעלי החנויות הערבים צחקו לה בפנים.
תינוק נקרא על שם המחבל שרצח את אהרן בניטה ואת נחמיה לביא.
נער נפצע מירי בזמן שיידה אבנים ובקבוקי תבערה. תושבי שכונת שועפט עזרו לו להמלט מהמקום.
ואפילו: בן 5 נפצע מכדור גומי בזמן שעסק ביידוי אבנים על כוחות צה"ל.

יותר משאלה מעידים על הלך הרוח של המחבלים, הם מעידים על צורת החשיבה של המקיפים אותם, שאינם רואים בהם פושעים, אלא שליחי העם כולו.

כל עוד זה הלך הרוח בציבור הערבי, ואלה הגיבורים שלאורם מתחנכים ילדים, גם אם נעצור אלף מחבלים תמיד יקום המחבל הבא.
אפילו אם "ניכנס בהם" בכל הכח, נפסיק את החשמל, נפציץ את רמאללה ונקיים סגר עד לכניעת הרשות הפלסטינאית, הרי נצא משם מיד לאחר מכן. תהיה תקופת הפוגה קצרה, שבמהלכה האויב יפיק לקחים, יתבסס ויתכונן ל"סיבוב הבא", ויצא אליו כשהוא חזק ועמיד יותר.

שאלו את תושבי עוטף עזה והגליל - הם חיים במחזוריות הזו כבר כמה עשורים.

כי בהעדר מטרות מדיניות, הטקטיקה והאסטרטגיה אינן נגזרות מתכנית ארוכת טווח ואינן משרתות כזו, וחסרות משמעות ותכלית, ולכן נטולות תועלת ליום המחר.

אז מה? אין פתרון למצב?

חז"ל מספרים (ויקרא רבה פרק י"ז, וכן ירושלמי שביעית פ"ו. ולהלן מופיע בקיצור מלשון רמב"ם הלכות מלכים פ"ו), שיהושע, בכניסתו לארץ, שלח ליושביה שלוש איגרות:
הרוצה לברוח - יברח.
הרוצה להשלים - ישלים.
הרוצה לעשות מלחמה - יעשה.
יהושע אומר דברים פשוטים וברורים: אין כאן מקום לאוכלוסיה עויינת. לא בבית פוריק, לא בירושלים, לא ביפו ולא בגליל.
טוב לכם מדינה יהודית - אתם מוזמנים לשבת איתנו בשלום.
לא טוב לכם - מוזמנים ללכת.
תבחרו להלחם בנו - נשיב מלחמה. מלחמה - עד שנסלק אתכם מכאן בעצמנו. כי אנחנו הגענו הנה כדי להשאר.

אז מה החידוש הגדול של יהושע?

החידוש הוא בכך שהדברים נאמרו מפורשות. לאחר שנאמרו הדברים, אף אחד לא יכול להסתתר מאחורי "אוכלוסיה בלתי מעורבת".

זה בדיוק ההבדל שבין "מלחמה" ל"משפט". במשפט אין מקום לעסוק במי שניסה לעבור על החוק ולא הצליח, אין להרשיע מי שאין ראיות ברורות על מעורבותו האישית במעשה, ואין מה לדבר על מי שידוע שרק שמח על התוצאות. וכדי לעצור מבוקש צריך לפחות לתפוס אותו על חם בהעלמת מס...

מלחמה, לעומת זאת, מתנהלת לא בין אנשים אלא בין עמים, והכללה על בסיס הזדהות לאומית היא אבן יסוד שלה. זו איננה גזענות, זו מסקנה משכונת המגורים המועדפת על הפרט הנדון ומהצהרות מדיניות ברורות שיוצאות מהשכונה הזו. בשכונה ליד (הדרוזים בגליל, למשל) בחרו לחיות איתנו בשלום, ומקבלים יחס בהתאם.

כך, שוטר במשימה אזרחית שיעשה שימוש ב"נוהל שכן" - ראוי להענש בכל חומר הדין, ומצד שני, חייל העומד לדין על חריגה מאחד מאינסוף תתי הסעיפים של הוראות הפתיחה באש - מלמד על פשיטת רגל של הצבא.

מלחמה מתחילה ממטרה מדינית. מטרה ראויה של עם היא לשלוט בארצו בהתאם לתרבותו, ולסלק ממנה כל קבוצה המגבשת תודעה מוסרית נוגדת.

ולכן:

אוכלוסיה שמסתירה בתוכה מחבלים היא אוכלוסיה "מעורבת".

דודה שמלינה בביתה את אחיינה הרוצח על רקע לאומני היא תומכת לחימה. רופא שמקבל חולה עם פצע ירי ולא מדווח על כך הוא לא פחות מרופא צבאי של האויב.

חנוונים היורקים על פצועה, תומכים בפועל במחבל.

ובעיקר, הורים ששולחים את בנם בן החמש ליידות אבנים על חיילי צה"ל אינם "רוצים להשלים".

הגיע הזמן להפנות את שלוש האיגרות של יהושע בן נון לערביי ארץ ישראל:
מי שהוא רוצה להיפנות - ייפנה, להשלים - ישלים, לעשות מלחמה - יעשה.