החלפת תקליט גם בשטח

על המדינה להדק את החגורה על צווארי הדרשנים והמסיתים במסגדים – בישראל ובשטחי יהודה ושומרון

ד"ר יחיאל שבי , ו' בכסלו תשע"ו

ד"ר יחיאל שבי
ד"ר יחיאל שבי
עצמי

מדינת ישראל נקטה בצעד אמיץ כאשר החליטה באיחור של 19 שנה להוציא את התנועה האסלאמית הצפונית מחוץ לחוק.

אולם, כעת תיבחן המדינה במבחן המעשה כשלפניה יומיים קריטיים: מחר, יום חמישי, תתקיים שביתת הזדהות של וועדת המעקב העליונה עם התנועה האסלאמית הצפונית, ומחרתיים ביום שישי יסיתו הדרשנים במסגדים כנגד צעד זה. שני האירועים עלולים לגרור הפגנות אלימות כנגד סמלי שלטון וכוחות ביטחון. ישראל הרשמית יכולה "להכיל" את האירועים, כפי שנהגה, בדרך כלל, עד כה, או שיכולה היא לקבוע סדר יום חדש ולחזק את עניבת החנק על שלוחיו של ראש הנחש שהוצא מחוץ לחוק.

התנועות האסלאמיסטיות עושות שימוש רב בדרשני המסגדים והמטיפים שלהם כוח רטורי רב.

בספטמבר 2000, שבועיים לפני פרוץ מאורעות אוקטובר עמד כמאל ח'טיב סגנו של ראאד צלאח על הבמה בכנס אל אקצא בסכנה באום אל פחם והצהיר כי אם מישהו יפגע באל-אקצא יישפך דם, כי פלסטין בלי אל-אקצא היא לא פלסטין. שנה לאחר מכן, נערכה עצרת בהשתתפות כשבעים אלף איש, שקיבלו דף מהודר עם נוסח הדרשה החגיגית שנשא דרשן אל-אקצא, מוחי אד-דין בשנת 1187 עם שחרורו מידי הצלבנים על-ידי צלאח אד-דין, שבתחתיתו רשמו המארגנים: 'אבן זכי נאם את נאום השחרור ומי ינאם את נאום השחרור הבא?'.

ישנו דמיון רב מאוד בין גיוס ההמונים למאבק בישות הציונית, למאבק בקודמתה "ממלכת ירושלים הצלבנית".

בעצרת התנועה האסלאמית בספטמבר 2003 השיח' כמאל ח'טיב הבהיר, כי אל-אקצא ישוחרר, ואתו תשוחרר אדמת פלסטין עד הגרגיר האחרון. השיח' כמאל ח'טיב, הבהיר כי הוא רואה את המאבק כדתי-מוסלמי ולא לאומי-ערבי.

מדינת ישראל מתייחסת בכובד ראש לעניין דברי ההסתה המושמעים נגד רשויות המדינה ואופייה היהודי. כדי לחייב את כלי הקודש המוסלמים לחוקיה, המדינה הפכה אותם לעובדי מדינה הכפופים למשרד הדתות וממונים על-ידו.

אולם, למעשה ב- 550 המסגדים בישראל שהיו בישראל בעשור הקודם, רק 360 אמאמים הנם עובדי משרד הדתות, השאר, מתנדבים אנשי התנועה האסלאמית, המממשים את פוטנציאל ההסתה.

הצטרפותם של ערבים ישראלים לחוגי הטרור היא חלק מתופעה ההולכת וגדלה. החשיפה לרעיונות הג'יהאד, פסקי-ההלכה, הדרשות במסגדים ומאמרי השטנה והאמירות הקיצוניות נותנים לגיטימציה רחבה להתקוממות. מאז הפיגוע בגלעד בשנת 1992 נחשפו התארגנויות טרוריסטיות וניסיונות לפיגוע מצד ערבים ישראלים. בסוף אוגוסט 1999 עבדאללה אגבאריה ממשירפה דקר למוות שני מטיילים ישראלים ביער מגידו, לדידו, בהשפעת דרשות ששמע.

בספטמבר 1999 אירעה תקלה טכנית במכונית תופת שכתוצאה ממנה, אמיר מצאלחה, אימאם מסגד מדבוריה, התפוצץ בטרם עת, בדרכו לבצע פיגוע. אבראהים צאלח, חבר החוליה, סיפר בחקירתו כי מצאלחה העביר לו שיעורי דת ובהם הציע לו לבצע מעשה ג'יהאד ביהודים.

מאמצים רבים מושקעים בניסיון להפוך את כיפת הסלע לסמל הלאומי של האומה הפלסטינית. מגמת גיוס ההר בכללותו למאבק הלאומי הפלסטיני ניכרת בדבריו של מושל הגדה המערבית: 'השמירה על אל-אקצא היא חובה לאומית מקודשת ערבית-אסלאמית'. במסגרת המאמצים הפלסטיניים הוחלט לכרוך את המאבק להגנה על ההר עם מצווה דתית-מוסלמית ולגבות מכל עולה לחג' אגרה בסך 10 דינר לצורך פעולות שיפוץ מסגד אל-אקצא.

לשיח' ראאד צלאח מקום מרכזי בביצור מעמדם של מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע בקרב תודעת הפלסטינים בישראל ובשטחים. הוא גם היה זה שגייס את תומכיו הרבים לעבודות שבועיות בחללים התת-קרקעיים של הר-הבית. סיוע זה חיזק את מעמדם של ערביי ישראל בתחומי המתחם ושימש דוגמה חיה לאינטרסים המשותפים של בני העם האחד. בימים של עוצר ומניעת אפשרויות גישה מפלסטינים למתחם מילאו ערביי ישראל, החופשיים מהגבלות תנועה, תפקיד עוד יותר חשוב במאבק הלאומי-דתי על זהות ההר. אלמלא התגייסותם לטובת האינטרס הפלסטיני הייתה עבודת השיפוצים בהר ומלאכת אסלומו אורכת תקופה ארוכה – אם בכלל.

יושב-ראש "ועדת המורשת האסלאמית" ברשות הפלסטינית הבהיר כי הרשות נעזרה 'באחינו בני התנועה האסלאמית בתחומי הקו הירוק ובראשם צלאח, לפרויקט אל-מצלא אל-מרואני (אולמות התפילה המרואניים "אורוות שלמה")'. השיח' צלאח התייחס למצבו של אל-אקצא בועידות בינלאומיות אסלאמיות, בין היתר ב"ועידה האסלאמית להצלת ירושלים" שנערכה בלונדון בחודש ספטמבר 2000, שם סקר את הפגיעה בקודשי האסלאם בירושלים ואת ניסיונות הייהוד למחיקת עדויות אסלאמיות.

השיח' ראאד צלאח הבהיר בדרשה בפרידיס כי חילול המקומות הקדושים הנה צורת המאבק הקשה ביותר של ישראל שמטרתה לנתק את הזכות ההיסטורית והדתית של הפלסטינים לאדמתם.

מכאן הדרך למבחן המעשה אינה ארוכה - אימאם הכפר פרדיס, אבו אל-היג'א, הצליח להוציא אלפים לעימות אלים בימיה הראשונים של אנתפאצ'ת אל-אקצא שבמהלכו עורקי תחבורה מרכזיים הסמוכים לכפר נחסמו על-ידי המפגינים ונוסעים נפגעו, דבר שפגע באורח החיים התקין של המדינה.

כעת, על המדינה להדק את החגורה על צווארי הדרשנים והמסיתים במסגדים – בישראל ובשטחי יהודה ושומרון. אל לה לישראל לאפשר "הוצאת קיטור". במדינות ערב, נדרשים כלי הקודש לשאת דרשות הקוראות בשבח השלטון, דוגמת "התפילה לשלום מדינת ישראל", הנישאת בבתי כנסת שונים.

המדינה אינה צריכה לדרוש מחזנים, אף לא מאימאמים, לשאת תפילה זו, אך מחובתה להקפיד קלה כבחמורה על כלי קודש המנצלים את הבמה הממלכתית כדי להסית כנגד המדינה ומוסדותיה, אושיותיה ואזרחיה.