תג מחיר זה לא טרור. נקודה

במלחמה עוברים מצדק פרטי לפרספקטיבה כללית יותר של צדק. זה לא המצב בתג מחיר. ח"כ סמוטריץ' ממשיך להסביר מדוע דומא הוא לא טרור.

ח"כ בצלאל סמוטריץ'' , ל' בכסלו תשע"ו

בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
צילום: יצחק קלמן

הרעש שעשה המאמר שכתבתי בעיתון 'בשבע' ובו התנגדתי להגדרת אירועי 'תג מחיר' לסוגיהם כאירועי טרור מדהים בעוצמתו, בצביעותו ובשטחיותו. מדהים כמה יש נושאים שאסור בכלל לתהות עליהם במדינה הדמוקרטית שלנו הדוגלת בחופש הדעה ובתנאי שהיא הדעה הנכונה.

מדהים איך נערים מוצאים עצמם במרתפי השב"כ ללא עורך דין, איך אנשים נורמטיביים - רבנים ומחנכים - נעצרים כמניפולציה חקירתית ואף אחד לא שואל ולא תוהה. אתם יודעים, רק לשאול, לא חלילה לקבוע. רק לתהות - אולי זה לא נכון? אולי זה מסוכן? אולי זה לא צודק ולא מוסרי ולא דמוקרטי?, אתם יודעים, רק אולי. אבל יש נושאים שאסור לשאול עליהם. אז תסלחו לי שאני מסרב ליישר קו עם השיח הפופוליסטי והרדוד וממאן להסתתר מאחורי סיסמאות נבובות כדי לשאת חן בעיניי ההמון הנאור. תסלחו לי שאני מכביד עליכם במאמר ארוך ומורכב. מה לעשות, המציאות מורכבת. מי שרוצה להתייחס אליה בגובה דיקט שיהיה בריא ויוותר על ההשקעה בקריאת המאמר הזה. מי שבכל זאת רוצה להעמיק, להתווכח, ואולי במקרה גם להסכים מוזמן להמשיך.

אז ראשית וכהקדמה כמה מושכלות יסוד בהליך הפלילי. מטרתו, כידוע, להביא את האשמים למשפט ולמצות איתם את הדין. לשם כך עלינו להגיע עד כמה שניתן לחקר האמת, ולא אנחנו עלולים להרשיע חפים מפשע ולאפשר לאשמים האמיתיים להימלט מאימת הדין. בשביל זה הליך הפלילי, על סדרי הדין ודיני הראיות שבו, כולל מנגנונים מאזנים שנועדו להבטיח הליך הוגן שיאזן עד כמה שניתן את פערי הכוחות המובנים בין המדינה - החזקה, בעלת האמצעים ששולטת בתהליך מראשיתו ועד סופו ונהנית מיתרונות מובנים - לבין החשוד שנקודת המוצא שלו תהיה תמיד נחותה יותר משל המדינה.

הוא תמיד יהיה חלש יותר, עם פחות אמצעים, מגיב ומתגונן. חשוב להדגיש, השמירה על זכויות החשוד והנאשם במהלך החקירה וההליכים המשפטיים היא לא כיוון שגם לעבריין יש זכויות. היא פשוט בגלל שבשלב הזה עוד לא הוכח שהוא עבריין ובהחלט ייתכן שמדובר באדם חף מפשע. זכויות החשוד והנאשם נועדו, כאמור, לנסות ולגשר על פערי הכוחות המובנים ולהבטיח הליך הוגן שבו יוכל הנאשם להוכיח את חפותו. בשביל זה נקבעה זכות ההיוועצות בעורך דין לפני החקירה, זכות השתיקה של חשוד בחקירה, החובה להקריא לחשוד את זכויותיו ולוודא שהוא מודע להן ויכול לממש אותן, החובה בפיקוח שיפוטי על המעצר וכדו'. הפרת הזכויות הללו עלולה להביא לעיוות דין ולהרשעת חפים מפשע.

נתמקד לרגע בזכות השתיקה ולהיגיון - התמוה במבט ראשון - העומד מאחוריה. למה שנאפשר לחשוד לשתוק? ממה נפשך - אם הוא חף מפשע ואין לו מה להסתיר שימסור גרסה ויוכיח את חפותו ואם הוא שותק אז כנראה שיש לו מה להפסיד. כדי להסביר את זה צריך להתחיל מההתחלה. 'החטא הקדמון' בהקשר הזה הוא ההתייחסות בדין הישראלי אל הודאת הנאשם כ'מלכת הראיות'. ההתייחסות הזו הביאה עלינו רשויות חקירה עצלניות ולא מקצועיות שבמקום ללכלך ידיים בבוץ ולאסוף ראיות אובייקטיביות בזירת הפשע מעדיפות לעשות לעצמם את החיים קלים ולבסס את התיק על הודאת הנאשם. הרבה יותר קל נעים ונוח להחזיק נאשם בחדר סגור, במגרש הביתי של החוקר שבו הוא נהנה מיתרון מובנה, להתיש אותו במעצר ארוך ובתנאים קשים, לערוך מניפולציות חקירתיות ששמורות לצד היוזם בלבד, להפיל את הנחקר ולסמן ווי על התיק. מכאן קצרה הדרך להארכות מעצר ארוכות שנועדו להפעיל לחץ על הנחקר ואף לשבור אותו ושכל קשר בינן לבין עילות המעצר הקבועות בחוק מקרי בהחלט.

לא צריך להיות בשביל זה שוטר רע או חוקר נוכל. מספיק להיות איש חוק שכוונתו לטובה, שנעול על קונספציה אחת ויחידה, שמשוכנע במאת האחוזים שבפניו האדם שעשה את המיוחס לו ושחדור בתחושת שליחות עזה לשרת את החברה בהפללתו ובשליחתו אל מאחורי סורג ובריח. מכאן הדרך להודאות ולהרשעות שווא קצרה. מי שמצוי במגרש הפלילי יודע משדובר במעשים שבכל יום. לשם כך ניתנה לחשוד הזכות לשתוק ולהשאיר את מלאכת הוכחת החפות לעורך דין מקצועי, במגרש ההוגן השוויוני והאובייקטיבי קצת יותר של בית המשפט. בשלב הזה הנאשם כבר יודע בדיוק היכן הוא עומד ויודע לתכנן את מהלכיו. חומר החקירה כולו מונח בפניו, לא מחכות לו הפתעות והתביעה כבר לא נהנית מהיתרון של מי שיודע דברים שהצד השני אינו מכיר. מהסיבה הזו איש לא יכול לבוא בטענות לצעירים ששותקים בחקירה ולהצדיק בשל כך הפעלת אמצעים חריגים נגדם משל היו מחבלים. ולסיום פרק ההקדמה - גם בשלב המשפט המדינה עדיין חזקה יותר מהנאשם ועל כך מנסים לענות סדרי דין דווקניים והדרישה להוכחת אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר.

זו דרך המלך של החברה להגן על עצמה מפני עבריינות ועבריינים במציאות החיים הרגילה, ובאמצעותה היא צריכה ויכולה להתמודד עם מנעד רחב של פשעים, חמורים יותר וחמורים עוד יותר. למציאות הזו ישנם חריגים שמצדיקים יציאה מן הסדר. המרכזי שבהם הוא מצב של מלחמה. במלחמה יש כללים אחרים שמבוססים על פרספקטיבה אחרת של צדק. פרספקטיבה רחבה ומקיפה שמדגישה פחות את האויב הפרטי, חלקו ואשמתו, ויותר את האויב הכללי והכורח לנצח אותו ולהציל את עצמך. גם מלחמה אינה מצב אחיד ויש בה שלבים שונים ובהתאם לכך נורמות וכללים שונים. במהלך הקרב לא מעמידים כל חייל של אויב לדין לפני שיורים בו, אחרי הקרב יכול להיות שכן. במלחמה המושג 'חפים מפשע' מקבל משמעות אחרת מבחיי היום-יום ומאפשר להציב את נקודת האיזון בין הצורך לשמור על חיי חיילינו ואזרחינו לרצון להימנע מפגיעה באוכלוסייה בלתי מעורבת של האויב, בהנחה כמובן שהיא אכן בלתי מעורבת, במקום אחר.

פעולות טרור שמבצעים אויבים במסגרת מלחמה נגדנו הן מצב מסוים של מלחמה ולכן הן מצדיקות סטייה מדרך המלך של ההליך הפלילי והחלת כללים אחרים. זה הרציונל מאחורי החריגים בחוק המאפשרים נקיטת צעדים דרקוניים בחקירות חשודים בעבירות ביטחון. הצעדים הללו מאפשרים לדלג על אותם מנגנונים שנועדו במציאות רגילה להבטיח את זכותו של החשוד להליך הוגן. כך, אפשר למנוע מחשוד בעבירות ביטחון לפגוש עורך דין, להחזיקו במעצר מנהלי תקופות ממושכות, להפעיל אמצעי חקירה קשים במדרג שונה בהתאם לרמת האיום המיידי הנשקף מהחשוד, וכדו'. האם זה יכול להביא לטעויות ולענישת חפים מפשע? חד משמעית כן! לכן זה רע, אבל זה רע הכרחי ומוצדק בנסיבות של מלחמה בהן, כאמור, הדגש עובר מצדק פרטי לצדק בפרספקטיבה כללית יותר.

אירועי תג מחיר אינם מלחמה ומבצעיהם אינם אויב. הם טועים טעות חמורה מאוד מאוד ועושים מעשים שלא ייעשו. אם יתברר חלילה שאת ההצתה בדומא ביצעו יהודים והם יתפסו ויועמדו למשפט הוגן שבו יוכח מעל לכל ספק סביר שהם התכוונו להרוג ולא לגרום נזק לרכוש, הם יורשעו ברצח וישלחו למאסר עולם. ועדיין הם לא אויב. ישראל שחטא ישראל הוא. זו עמדה ערכית ומוסרית מהמדרגה הראשונה ומי שטוען אחרת לוקה למרבה הצער בכשל ערכי. לכן הטיפול בהם צריך באופן עקרוני להישאר במסגרת ההליך הפלילי הרגיל, שנועד להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע ולא חלילה להיפך. כשמחזיקים צעיר בן שבע עשרה שבועיים וחצי בתנאים קשים, ללא עורך דין ותוך הפעלת מניפולציות חקירתיות כדוגמת מעצר בני משפחה קרובים הוא עלול להודות במה שהוא לא עשה ולהישלח לכלא על לא עוול בכפו. אסור לנו שזה יקרה.

עכשיו אפשר לשאול שאלה נוספת: האם מותר למדינה להגדיר תופעה מסוימת כתופעה חמורה ומסוכנת אשר הגם שאינה נעשית על ידי אויב מצדיקה מעבר לפרספקטיבה כללית יותר של צדק ונקיטת אותם צעדים חריגים שאפשר שיביאו לעיוות דין במישור הפרטי? האם מותר למדינה לקבוע שתופעת 'תג מחיר' חוסה תחת ההגדרה הזו? באופן עקרוני אני חושב שכן. זו לכאורה המשמעות של מאמר חז"ל "מלך פורץ גדר". למלכות מותר לפגוע בזכויות ובאינטרסים פרטיים כדי לשרת מטרה ציבורית. אבל זה חריג, ובמדינה כמו שלנו, שמקדשת מאוד את זכויות הפרט (פעמים רבות יותר מידי), זה חייב להיעשות במשורה ובזהירות רבה. זה מדרון חלקלק ומסוכן מאוד. היום זה אירועי תג מחיר, מחר משפחות הפשע המאורגן ומחרתיים עוד ועוד פשעים שיוגדרו כמכת מדינה.

אנחנו מאוד לא רוצים לחיות בדינה שבה את ההליך הפלילי הרגיל מחליפים הצעדים הדרקוניים והפוגעניים ששמורים למציאות של מלחמה. גם כך אחוז הרשעות השווא של מדינת ישראל גבוה מאוד, אנחנו לא רוצים להגדיל אותו עוד יותר. נדרש אינטרס ציבורי חזק מאוד כדי להצדיק פגיעה בזכויות הפרט, משהו כמו למשל טיפול 'בפצצה מתקתקת' ומניעת סכנה ברורה ומיידית. קשה לראות איך הפללת חשודים באירוע שאירע בעבר עונה להגדרה הזו.

צריך מידה רבה של פופוליזם ומוסר כפול כדי לדגול בזכויות פרט של אויבים במצב מלחמה, להסיר מחסומים ולסכן חיי יהודים כדי לאפשר מרקם חיים סביר לאוכלוסיית האויב, להערים קשיים משפטיים על לוחמה בשטח בנוי ולסכן את חיילינו בכדי לא להסתכן בפגיעה באוכלוסייה שמכפה על פשע, להתייסר בחיבוטי נפש קשים לפני שאוטמים בזהירות רבה חדר של מחבל, בלי לפגוע כמובן בשאר בני הבית... ובה בעת לקבוע שהפללת החשודים באירוע דומא מצדיקה את רמיסת זכויותיהם ואת ההסתכנות והרשעת חפים מפשע. אבל זה לא חדש. חז"ל כבר אמרו לנו כי "מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים". זה במשפט אחד ליקוי המאורות המוסרי שנגדו התרעתי במאמרי הקודם.