קיפאון מחשבתי

דבריו המלאים של יושב ראש הבית היהודי ושר החינוך נפתלי בנט בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי.

נפתלי בנט , ט' בשבט תשע"ו

נפתלי בנט
נפתלי בנט
צילום: הלל מאיר/TPS

ברשותכם, אתמקד בנושא הבטחוני המרכזי המדיר שינה מעיניי, מזה עשור, וביתר שאת, בשלוש השנים האחרונות, בהם אני חבר בקבינט המדיני בטחוני של ממשלת ישראל.

האיום המרכזי על בטחונה של ישראל מגיע לא מצפון ולא מדרום, לא מהרקטות של חמאס וחיזבאללה, ואף לא מאיראן.

לא הקיפאון המדיני הוא האיום המרכזי בפנינו –

אלא הקיפאון המחשבתי שלנו.

לא המרצחים שפוגעים באזרחינו ברחובות ישראל והכניסו את הבטונדות לליבה של ירושלים - אלא הבטונדות התפיסתיות שלנו.

במקום לעצב במו ידינו את עתידנו, ישראל נגררת אחר המציאות הקיימת.

זוהי, בעיניי, הסכנה הגדולה ביותר על ביטחוננו.

ההיסטוריה הישראלית לימדה אותנו שיעורים יקרים מנשוא על סכנת ההישבות בקסמי הקונספציה.

בפרוטוקולים של מלחמת יום הכיפורים בלט משפט קשה מאוד שאמר שר הביטחון משה דיין באחת מישיבות הממשלה הראשונות לאחר פרוץ המלחמה.

דיין הודה כי: " לנו ולאחרים הייתה הערכה נכונה על שֵקַרַה -והערכה מוטעית על אשר יקרה". דבריו מבטאים את סיפורה של מלחמת יום הכיפורים כולה. כולנו יודעים לאן הקונספציה הזו הובילה אותנו. כולנו זוכרים מה קרה כשנערכנו למלחמה הקודמת.

השנים חלפו, האיומים פשטו ושינו צורה, משטרים התפרקו אבל קונספציות שורדות.

ההנחה המחממת והמערסלת על הצבא הישראלי הטוב בעולם ועל החיילים הטובים בעולם, נכונה ככל שתהיה, לא הופכת את האסטרטגיה שלנו, של קברניטי מדיניות הביטחון, לנכונה.

המציאות האיזורית סביבנו מוכיחה ששכנינו ואויבנו לא קופאים על השמרים ולא דורכים במקום.

בלבנון – ממשיך חיזבאללה להתחמש ולהיערך למערכה הבאה עם ישראל. מארגון שהחזיק לפני כעשור בפחות מ20,000 טילים, רובם לא מדויקים, צמח ארגון סמי צבאי שמחזיק כיום באחד מהריכוזים הגדולים של טילים ורקטות עלי אדמות.

בסוריה ממשיכה להתחולל מלחמת האזרחים שגבתה עד כה את חייהם של כרבע מיליון אזרחים – במלחמה שממשיכה להתפצל לעוד חזיתות, מליציות ושבטים מקומיים.

בעזה – המצב ידוע. עזיבת צה"ל את הרצועה חשפה את טעות ההנחה שפינוי מביא שלום: לא את אהבת העולם המטירה עלינו היציאה מעזה – אלא מטחי רקטות, מנהרות וטרור דיפלומטי – מגולדסטון, דרך המרמרה ועד שאבאס.

המשותף לכל המגמות הללו – הוא התחזקות הגורמים הקיצוניים על חשבונן של המדינות היציבות.

גם בירדן מתמודדים בשנים האחרונות עם איומים מכיוון דעא"ש מצד אחד, ועם גלי הגירה אדירים במקביל.

מאז ראשית האביב הערבי פקדו את ירדן למעלה ממיליון פליטים, רובם המכריע חי מתחת לקו העוני. המצב במדינה אינו פשוט.

במצרים מתמודדים עם השלכות דעא"ש. הנזקים והפיגועים של לוחמי דעא"ש הסבו למצרים אבידות כבדות. כוחות דעא"ש ממשיכים לפעול בחצי האי סיני  בניסיון להרחיב את פעילותם.

ולצד התפוררות המדינות והיחלשותן בולטת מגמה נוספת שעולה מהשטח.

היצירתיות של אויבנו– נחישותם והתחדשותם – כל אלו צומחים ומשתבחים.

כדי להמחיש את האתגר שאנו עומדים בפניו, בואו נעבור לרגע של נוסטלגיה מתחום אחר:

רבותיי, עד לא מזמן היינו מצלמים במצלמות פילם של קודאק, עונים בעיקר לטלפונים של נוקיה,  קונים מדפים שלמים לאנציקלופדיית בריטניקה שהוציאה מהדורות מעודכנות כל כמה שנים.

והחברות הללו עבדו במסירות ובמקצוענות: בנוקיה כל הזמן הוסיפו תכונות ופונקציות חדשות והקטינו את המכשיר, בקודאק שיפרו כל הזמן את איכות התמונה והוסיפו שלל אפשריות למצלמה, ובבריטניקה עדכנו בעקביות את הערכים.

ולמרות העבודה המאומצת, המסורה והמקצוענית של חברות נפלאות אלו, שלושתם אינם יותר.

נוקיה נמכרה, קודאק פשטה רגל ואנציקלופדית בריטניקה חדלה להדפיס לאחר 244 שנות פעילות.

איך ענקיות אלו קרסו? מה קרה להם?

יש לתופעה הזאת שם. קוראים לזה: חדשנות משבשת.

Disruptive innovation

אל מול כל אחת מהענקיות צץ קונספט חדש.

האייפון זנח את מרדף הפיצ'רים, והבין שמה שחשוב מעל לכל, זו חווית המשתמש. פתאום כבר אין צורך בחוברת הפעלה למוצר אלקטרוני.

המצלמות הדיגיטלית החליפו את מצלמות הפילם, וויקפדיה השיתופית דרסה את שוק האינציקלופדיות.

אדגיש: חברות אלו לא קרסו בשל ניהול כושל או חוסר מסירות, אלא דווקא בגלל שנוהלו בצורה מצוינת, עם כוח אדם מעולה, אבל לאור תפיסה שהפכה לא רלבנטית.

בדרך כלל זה קורה, כי החברה כבר מושקעת יותר מדי במוצר הקיים ובשוק הקיים, וכל פעולתה היא בשיפורים אינקרמנטלים.

לכן קוראים לכך "חדשנות משבשת" – כי החידוש משבש את יסוד המודל העיסקי שפעל עד כה בהצלחה רבה.

רבותי, חדשנות משבשת קיימת לא רק בעולם ההייטק, אלא גם בתחום המדיני-בטחוני.

וחדשנות משבשת של אויבינו הופכת את השיפורים האינקרמנטליים שלנו לבלתי רלבנטיים. רק סובבנו את הראש - והאוייב נמצא במקום אחר.

ועל החדשנות המשבשת הזאת, ארחיב כעת.

--

בשנים האחרונות הבינו אויבינו שהם לעולם לא יצליחו לגבור על כוחות צה"ל בעימות סימטרי ולכן הם פנו לחזיתות הא-סימטריות. ירי רקטות, לוחמה תת קרקעית ומערכת הדה לגיטימציה – כל אלו יצרו מעטפת כוללת שמנטרלת את היתרונות שלנו.

מול החדשנות המשבשת של אויבינו - ישראל נותרה מאחור. לכן עלינו להתחדש בתפיסות, לא רק בכלי נשק.

כל מטוסי הF35  היקרים כל כך – לא יעזרו מול חמישים לוחמי קומנדו שחופרים את הדרך לנתיב העשרה.

השכפ"צים הקרמיים החדישים ביותר לא יגנו עלינו ממתקפת הדה לגיטימציה – שהפכה להיות אבן יסוד בפגיעה בישראל, ומסוגלת לנטרל אחוזים ניכרים של עוצמתנו הפיזית.

אל מול החדשנות המשבשת הזו של אויבינו – עלינו לייצר תפיסה בטחונית חדשנית, יצירתית וברורה.

ראו, יש לנו מערכות נשק מהמתקדמות בעולם.  

החיילים והלוחמים שלנו הם מופלאים, וגוברים על האוייב שלנו בכל עימות ישיר.

גבורתם לא נופלת מגבורת הדורות הקודמים.

גם זכינו ברמטכ"ל מעולה – כזה שמכניס רוח חדשה למערכת, מנער מה שצריך, ובעל ענווה, קשב ומנהיגות.

על כן הבעיה אינה באיכות הנשק, הלוחמים או המפקדים.

הבעיה היא בקונספציה.

בהיסטוריית הלחימה הוכח לא פעם שהמעז, הלומד והמתחדש – הוא המנצח.

בתווך בין מלחמת העולם הראשונה והשניה, הבעייה העיקרית של צבאות המערב היתה קונספטואלית.

הצלחת הוורמאכט הייתה נעוצה ביכולתו לנצל את התקופה לקפיצת מדרגה תפיסתית. לתפיסת הגישה העקיפה, תוך שימוש בתמרון בעוצבות שיריון מהירות, בעוד שצבאות המערב עדיין ראו בטנק כלי עזר מקומי לכוחות החי"ר.

היתרון התפיסתי של הוורמאכט – הוא שהכריע את הקרבות על צרפת באירופה.

וגם זו היתה חדשנות משבשת.

חדשנות משבשת הצליחה גם בעבר הקדום של עמנו. בקרב של גדעון במדיינים, לדוגמה, סבל גדעון מנחיתות קשה כמעט בכל פרמטר: ממספר הלוחמים דרך כלי הנשק ועד לתנאים הטופוגרפיים שהיטיבו עם המדיינים שחנו בגבעת המורה בעוד גדעון נותר בעין חרוד.

מה שהיה בידי גדעון זו הגמישות המחשבתית והיצירתיות שהובילו אותו להעביר את המערכה לתחום הלוחמה הפסיכולוגית.

עם 300 לוחמים בלבד, אותם חילק לשלושה כוחות עם לפידים מכוסים ושופרות – הצליח לשבור את רוחם של המדיינים.

שתי הדוגמאות ההיסטוריות הללו מוכיחות שיתרון תפיסתי הוא שמכריע את המערכה – גם במצבים של נחיתות כלכלית, מספרית וטכנולוגית.

ולהיפך: נחיתות תפיסתית עלולה להוביל להפסד במערכה -גם כאשר ישנה עליונות כלכלית, צבאית ומספרית.

למצב הזה נחשפתי גם באופן אישי לפני עשר שנים – במלחמת לבנון השניה.

מלחמה שבמהלכה נדהמתי לגלות איך מדינה ריבונית, עם צבא ענק ונשק מתקדם ביותר לא מצליחה להכריע ארגון טרור קטן.

פיקדתי בעת ההיא על כוח ציידי רקטות בגזרה המערבית בדרום לבנון.

הבעיה שם לא הייתה רק תפקוד כוחות או היעדר אימונים.  גם אם הכוחות היו עומדים ביעדים הטקטיים שהוצבו להם – גם אם היו משלימים את התוכנית – המאוד לא ברורה יש לומר - מדינת ישראל לא הייתה מגיעה לשום הישג אסטרטגי.

אני טוען שגם אם היו כובשים הכוחות את בינת ג'בל – כיצד היה ההישג הזה מוביל להפסקת הרקטות והשבת החטופים – שהוגדרו כיעדי המלחמה?

הבעיה – אם ככה – הייתה בקונספציה – לא במימוש שלה.

לאחר המלחמה, נאמר לנו לא פעם, שנלמדו המסקנות והופקו הלקחים. כוחותינו שבו להתאמן, הגענו למודיעין טוב יותר. חזרנו לעצמנו.

ואז הגענו למבצע צוק איתן – במהלכו כבר לא שירתתי כמפקד שדה, אלא כחבר בקבינט המדיני בטחוני.

מחדר הקבינט נוכחתי שוב בפער בין איכות המפקדים והלוחמים לבין טיב הקונספציה האסטרטגית שבתוכה הם פעלו: הלחימה הוכיחה פעם נוספת שצה"ל התברך במפקדים ולוחמים נועזים.

אם במלחמת לבנון השנייה נמתחה ביקורת על דרג הביניים  - הרי שבצוק איתן המח"טים הצטיינו וסחפו אחריהם את הלוחמים במנהיגות הראויה לכל שבח.

אל מול גבורת הלוחמים ונחישותם – בלטו בחיוורונן ההנחיות והתוכניות שאנחנו נתנו מלמעלה.

בעוד שאנחנו ידענו שיש מנהרות תופת שחודרות לשטחנו, נותרנו שבויים בקונספציה שחמאס אינו מעוניין להשתמש בהן.

יום אחרי יום יצאו תדרוכים לתקשורת על כך שחמאס מורתע ושהוא לא צפה את עוצמת התגובה שלנו.

אבל כל זה לא מנע מחמאס להמשיך לירות. גם כשביצענו הפוגות בלחימה- מי שהפר אותן—בכל פעם--היה דווקא חמאס.

גם כשהסכמנו להפסקת אש, הם דחו אותה. וחמאס היה זה שהיה מעוניין בחידוש המערכה.

במקביל – אותן מנהרות שעליהן אמרנו כי הם לא יעזו להשתמש בהן - העמידו אותנו על טעותנו – המנהרות לא היו תוכנית מגירה – הן היו חזית חדשה.

מנהרות התופת היו החדשנות המשבשת של צוק איתן.

בעוד מפקדי השדה משוועים להמשיך בפעולות להשמדת המנהרות, הדרג העליון כפה עליהם פעם אחר פעם לעצור, לבלום את הירי, לדשדש במקום.

וכך זה נמשך – עוד שעה ועוד יום ועוד שבוע. חמישים ואחת ימים – כמעט פי שלושה ממלחמת יום הכיפורים.

התוצאה הייתה היעדר הכרעה ותחושת חמיצות שפשטה בקרב יישובי ישראל.

מכובדיי,

אילו ישראל הייתה מדינה מקובעת מחשבתית, חסרת כוחות יצירה והתחדשות – ניתן היה לקבל את המצב הזה.

אולם כולנו יודעים שזה לא המצב.

כולנו יודעים שיש בנו את הכוחות, את המוחות, את היוזמה. אנחנו אומה שהפכה אדמה שהייתה צחיחה במשך אלפי שנים, לחלקה ירוקה, אומה שהופכת מי -ים למי שתיה.

אנחנו אומה שהקפידה בכל תחנה אפשרית לעשות את הבלתי אפשרי.

ישראל מוכיחה מידי יום שיש לה את כל היכולות כדי לחשב מסלול מחדש ולבצע שינוי תפיסתי.

כך למשל, בהייטק. תחום בו אנו חווים פריחה חסרת תקדים – שבאה לידי ביטוי בתעשייה שכמעט הכפילה את עצמה בתוך שנתיים – מ2.4 מיליארד דולר השקעות בסטארטפים ב-2013 ל- 4.5 מיליארד דולר ב-2015.

סוד עוצמתו של ההייטק פשוט: הוא ממציא את עצמו מחדש כל הזמן.  

מה שיש שם בתעשיית ההייטק אלו אנשים בעלי נחישות  מופלאה, כמעט אובססיבית, לייצר את החדשנות המשבשת הבאה.

היום – יותר מתמיד – אנו נדרשים לאמץ את גישת הסטארט אפ, להעתיק את הדברים הטובים מזירה אחת לזירה השניה – להחדיר את אותו חופש מחשבתי ויצירתי, גם לתפיסת הביטחון.

לסטארט אפ ניישן צריך שתהיה תפיסת ביטחון סטארט-אפיסטית.

מול חדשנות משבשת מצד אויבינו, צריכה להיות מצידנו היערכות לשדה הקרב החדש.

תפיסה מתחדשת, מטילת ספקות ומציבה סימני שאלה. תפיסה שלא תחשוש לקבור מונחי יסוד ישנים ולשנות סדרי בראשית.

עלינו לאמץ את סוד ההצלחה של הסטארט אפים הישראליים. את התעוזה להביט בעצמנו מידי יום מזווית אחרת ולשבור את קורי הקונספציה. את האומץ לדמיין והעוז לבצע.

במקום לרכוש עוד מטוסים, במקום לעשות שוב את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות -עלינו לחשב מסלול מחדש, לבחון את הנחות היסוד שלנו בכל החזיתות ולאתר את השינויים שיובילו אותנו לדרך אחרת.

את תפיסותיי המלאות אני מציג בקבינט, לעיתים גם נלחם עליהן, ולעיתים גם מצליח, אולם כאן אציב רק מספר שאלות בסיסיות שעלינו לשאול על מנת לפלס את הנתיב האסטרטגי שלנו:

מיהו האויב שלנו? למשל, בצפון.

האם עלינו לקבל את הנחת היסוד שחיזבאללה הוא האויב?  

הרי נאמר לנו השכם והערב שאיראן היא האויב, וחיזבאללה בסה"כ זרוע ביצוע שלו.

אז אם כך – יש לדון האם להשקיע את כל מאמצינו בפגיעה בזרוע הביצוע, בעוד שאנו מייצרים מרחב חסינות לאויב עצמו?

עלינו לשאול עצמנו איך ייתכן שבכל עימות מול חמאס וחיזבאללה, אנחנו מדממים, אבל ראש התמנון נהנה עד כה מחסינות.

אנחנו צריכים לשאול האם באמת תקציב המדינה משקף סדר עדיפויות נכון. באומץ, בלי דעות קדומות.

אנחנו צריכים לענות לעצמנו האם יש איזון נכון בין ההשקעות התקציביות בחזית המשפטית, ההסברתית והתודעתית, שכולנו יודעים כמה הן משפיעות על הצלחתנו בשדה הקרב, לבין התעצמות ישירה בנשק.

לדעתי, התשובה היא חד-משמעתית לא. אנחנו בהשקעת-חסר בלתי מתקבלת בתחום הלוחמה המשפטית והתודעתית, וצריך סופסוף להבין שתודעה ומשפט אינם מעין תבלין נחמד לתכנית הצבאית, אלא חייבים להיות מרכיב ליבה שלה.

סוגיה נוספת שאי אפשר להתעלם ממנה: מהו היחס לאוכלוסיה האזרחית שמכניסה לבתיה טילים ורקטות? האם הם אויב? האם הם תמימים? האם הם משהו באמצע? האם הם מנוף אסטרטגי? האם מקובל על תושבי לבנון, אפילו השיעים שבהם, שלבנון תיחרב בגלל גחמות איראניות? אם לא, האם הם מודעים למה צפוי להם? אולי כדאי לנו ליידע אותם בכך?

ולגבי עזה – ואתם הרי לא תחשדו בי שאני מתון חלילה, אבל האם בעזה אנו באמת פועלים נכון? האם לא עדיף להשלים עם המציאות ולנתק את אחריותנו על 2 מיליון עזתים. לפתוח להם אפיקי חיים עם בקרה ביטחונית נאותה?  

האם נכון להמשיך למדוד את הישגינו על בסיס כמות החימוש שהנחתנו על ראש אויבינו? או אפילו על בסיס כמות הפגיעות? אולי מה שקובע הוא דווקא היכולת השיורית שלהם?

וזה לא הכל. אנו צריכים לשאול את עצמנו האם בעידן הזה יש תפקיד ליהדות התפוצות? האם אנו רואים בהם נכס, או רק מקור לעלייה או גיוס תרומות? בהסתכלות 20 או 50 שנה קדימה, כמה הם נכס אסטרטגי לישראל? האם תקציב המדינה משקף זאת?

ומהו תפקיד הדרג המדיני? האם הוא להרוויח זמן? האם בכלל הזמן פועל לטובתנו במערכות אלו?

האם וועדת לוקר שמונתה על ידי הנהגת המדינה, ומיטב האנשים השקיעו בה חודשים רבים של העמקה, לא ראויה לפחות לדיון אחד בפורום הרלבטני?

רבותיי, אין לי מונופול על התשובות לכל השאלות הללו. יש לי עמדות. ייתכן שהן נכונות, ייתכן שלא. אבל השאלות מוכרחות להישאל!

לא אסכים לקבל מצב בו השאלות החשובות ביותר אינן נשאלות!

מכובדיי,

אני מדבר כאן כמי שהייתה לו הזכות לשרת בצה"ל כלוחם וכמפקד, כקצין בקבע וכאיש מילואים.

אני מדבר כאן כשר בממשלה וכחבר קבינט שמתרגש לפגוש פעם אחר פעם את העוצמה האנושית הטמונה בחיילי צה"ל ומפקדיו גם בדור הנוכחי.

אני מדבר כאן גם כמי שהגיע לפוליטיקה מעולם ההייטק, כמי שראה את הזריזות והגמישות המחשבתית שנוצרות כאן, את היכולת להמציא את עצמנו מחדש.

כמי פגש את היצירתיות הישראלית בתצוגות המרשימות ביותר שלה.

אני מדבר כאן כמי שמאמין שהגיע הזמן שנהיה חזקים מחשבתית לא פחות משאנחנו חזקים צבאית. הגיע הזמן שנהיה חזקים מספיק כדי לנתץ תפיסות יסוד שאבד עליהן הכלח.

בצומת הדרכים שבו אנו עומדים – עלינו לשוב אל היסודות הציוניים: אל מקורות החוסן הלאומי שאפיינו אותנו משחר ההיסטוריה: אל ההתחדשות והתעוזה, אל היוזמה והמעוף והטלת הספק.  

כוחה של הציונות טמון במרץ שלה, בדינמיות, בלהט להתחדש ולפתוח שערים של הזדמנויות חדשות.

היסודות המובנים הללו שעליהם נבנתה המדינה חייבים לשוב ולהדריך אותנו.

רק הנהגת אמת שתשמור על הרוח הזו תצליח להוביל אותנו לחוף מבטחים, ולתבוע לעצמנו את הביטחון שאנו ראויים לו.

אין לי ספק שבנחישות, ביצירתיות ובמנהיגות – נוכל לבצע את המהפך הנדרש גם מול האתגרים הגורליים העומדים בפתחנו כעת.  כבר הוכחנו לעצמנו בעבר שאנחנו יכולים למהפכות גדולות.

בשנת 2016 החדשנות המשבשת צריכה להיות של ישראל כלפי אויביה, ובוודאי שלא ההיפך.

תודה רבה!