נציבות מאוזנת

פשרה איננה חולשה. בוודאי כאשר תוצאותיה של מחלוקת ללא פשרה עלולות להמיט תוצאות הרסניות

איילת שקד , כ"א באדר ב תשע"ו

Minister of Justice Ayelet Shaked argued for applying Israeli law to Israeli communities in Judea an
Minister of Justice Ayelet Shaked argued for applying Israeli law to Israeli communities in Judea an
צילום: הלל מאיר/TPS

מחלוקות וסכסוכים הן נחלת האנושות משכבר הימים. כבר בבראשית אנו קוראים על שתי מחלוקות הראויות לדיון ענייני ולהשוואה: המחלוקת בין קין להבל אחיו.

המדרש אומר שהמחלוקות בין השניים היו רבות מהמתואר בפשט, וכי המחלוקות נסבו סביב ענייני רכוש, דת ויצרים. מנגד בפרק אחר, המחלוקת בין רועי אברהם ורועי לוט על ענייני רכוש.

שתי מחלוקות, ועמן שתי דרכים שונות של פתרון המחלוקת; מחלוקת האחים שהסתיימה ברצח הבל, רצח שהוביל להידרדרות האנושות. לעומתה, המחלוקת בין אברהם ללוט מסתיימת בפשרה כאשר אברהם אומר ללוט: " אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רעי ובין רעיך כי אנשים אחים אנחנו.."

יכולתו של אברהם לוותר וליישב מחלוקות, בין יתר תכונותיו, הפכוהו למייסד האומה.

פשרה איננה חולשה. בוודאי כאשר תוצאותיה של מחלוקת ללא פשרה עלולות להמיט תוצאות הרסניות.

                                                            ***

הסוגיה הראשונה שהובאה לפתחי כשרה הייתה שביתת הפרקליטים בעניין נציבות הביקורת על מערך התביעה.

לאחר עבודה של שנים רבות ודחיפה של אנשי ציבור החליטו שרת המשפטים הקודמת, לבני, והיועמ"ש היוצא, וינשטיין, על הקמת נציבות ביקורת על מערך התביעה במסמך עקרונות.

נשיאת בית המשפט המחוזי השופטת בדימוס, הילה גרסטל, נבחרה לעמוד בראש הנציבות, אשר פועלת בשני מישורים: במתן ביקורת מערכתית על הפרקליטות ועובדיה ובמתן ביקורת פרטנית.

לאחר מספר חודשים פתחו הפרקליטים בשביתה. בין היתר, הם טענו, כי הנציבות לא פועלת מכח חוק, וכתוצאה מכך לא עמדו לרשותם של הפרקליטים הגנות בסיסיות, וכי אינם יכולים לקבל את קיומה של הביקורת הפרטנית.

על מנת לסיים את השביתה מיניתי את שופט העליון בדימוס, אליעזר גולדברג, לבחון את הנושא גולדברג העביר אליי דו"ח ובו המלצות לעיגון הנציבות בחוק. המלצותיו כללו, בין היתר, את הצורך בהמשך קיום ביקורת על הפרקליטות, כי הביקורת תחול גם על היועמ"ש, לפצל בין הביקורת הפרטנית לביקורת המערכתית הקיימת, כי בירור תלונות פרטניות תהא מוגבלת רק לתלונות בעלות חשיבות ציבורית מיוחדת, ותלונות שאינן נוגעות לבחינת שיקול דעתו המשפטי של הפרקליט.

נדרשתי אל הסוגיה והחלטתי כי על אף הקשיים הרבים עומדים בדרך, אקדם את הצעת החוק הסבוכה הזו. 

החודשים שקדמו לפרסום תזכיר החוק לוו במחלוקות רבות עם הצדדים; כל צד דורש לפי צורכו ועל פי תפיסת עולמו. וכפי שמסכת עירובין אומרת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים"- המציאות ניתנת לפרשנויות. אך ממשיכה המסכת וקובעת "והלכה כבית הלל"- למרות שכל דברי התורה הן אמת, יש לפסוק ההלכה אחת ברורה.

וכך קרה. הגשתי תזכיר מאוזן הכולל שני מודלים המשלבים בין הצרכים השונים של הצדדים; מודל בו בשנה הראשונה תתקיים ביקורת פרטנית לצד ביקורת מערכתית תחת גוף הנציבות (דהיינו השארת המצב על כנו). בתום שנה יכנס החוק למודל השני שלו, בו הביקורת המערכתית תיושם במודל של ביקורת פנים (כפי שהמליץ גולדברג) ואילו הביקורת הפרטנית תישאר תחת גוף הנציבות. בשני המקרים, יש לומר, ניתנות הגנות לפרקליטים. לאחר שנתיים יוכל השר להחליט מה המתווה הנכון יותר באם ירצה לערוך שינויים.

לאחר פרסום התזכיר הועלו מספר טענות, בינהן הטענה כי הסעיף הקובע שהנציב יודח בעת הגשת כתב אישום נגדו יוצר "מאזן אימה", לפיו כל פרקליט "זוטר ככל שיהיה" יכול להביא להדחת הנציב.

האמת היא כי החוק קובע כי השר רשאי (לא חייב) להעביר נציב מתפקידו, בין היתר, אם הוגש נגדו כתב אישום בעבירה אשר מפאת מהותה חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי (לדעת השר כאמור) לשמש כנציב. כלומר, הסמכות להדחתו של הנציב נמצאת תחת סמכות השר ותלויה בשיקול דעתו, בניגוד גמור לטענה המופרכת שהועלתה.

טיעוני האימה הללו (שאף אם אני הייתי קוראת אותם הייתי חוששת), מנותקים מן המציאות. ועוד אוסיף ואומר על זאת, כי שיקול הדעת שניתן לשר באותם מקרים חמורים וספציפיים הוא נחוץ וחיוני מאין כמוהו. האם אתם הייתם רוצים לראות נציב החשוד ברצח, ממשיך לכהן בתפקידו?

טיעון נוסף עוסק בדרישה להסכמת היועמ"ש לזהות הנציב. לעניין זה אומר כי גם נציב תלונות הציבור על השופטים ממונה על ידי שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון, גם במודל זה נשיא העליון עומד לביקורת על ידי אותו נציב. יתרה מזאת, אני סבורה כי האלטרנטיבה של מינוי נציב דרך ועדות האיתור הוא הליך מיותר ולא נכון.

מנהיגות אמיתית היא מנהיגות קשובה, מנהיגות שרואה את כלל הצדדים ומקבלת לעיתים החלטות שהצדדים השונים אולי לא יאהבו, אבל יוכלו לחיות עמם בשלום.

עלינו לשאוף לטוב ביותר אך לזכור כי המציאות איננה שלמה. לולא הכרעות אשר לוקחות בחשבון את כלל הצדדים למשל, ייתכן ומדינת ישראל לא הייתה קיימת כיום. סימן ההיכר המובהק לכך הוא הסכם הסטטוס קוו, הסכם שהוא לפעמים בגדר כאב ראש גדול לחברה הישראלית, אך באותה נשימה הוא מהווה חבל הצלה אשר מאפשר את קיומנו כעם בארץ ישראל, גם אם במחיר השלמות.

תזכיר החוק כפי שכתוב כיום הוא התזכיר המיטבי, שהרי מצד אחד הוא משאיר את נציבות הביקורת קיימת ועומדת, עצמאית בלתי תלויה ומעוגנת בחוק. השארת הביקורת הפרטנית לכשלעצמה מהווה הישג אדיר. פוליטיקאים שהחלו לדבר על המהלך לפני עשור חלמו שהיום הזה יגיע. מצד שני  התזכיר דואג לשמור על הפרקליטות כגוף חזק לא מסורס שמאפשר לה לעסוק במלאכתה ללא מורא תוך שמירה על חופש פעולה.

המנגנון הזה, לעניות דעתי, יגביר את אמון הציבור בפרקליטות, יפעיל פיקוח על הגוף החזק במדינה מצד אחד, ויאפשר לפרקליטים לעבוד ולהגן על אזרחי המדינה מנגד.