לכל איש יש שיימינג

1.

השבוע פורסם דו"ח התקשורת הישראלית השנתי שמוציאה אוניברסיטת אריאל. מבין כל המחקרים והנתונים שם עולה תמונה ברורה: הדיבור בישראל הופך יותר ויותר בוטה.

"לדבר מהבטן" ו"להגיד את האמת שלי" הופכים לערכים מובילים, לא רק אצל שי חי, אמיר חצרוני ו"הצל", אלא גם אצל פוליטיקאים ואישי ציבור. לא משנה מי נרמס בדרך.

השינוי המרכזי הוא באובדן הבושה. אם לפני עשור, כותבים מחברי הדו"ח, האלימות המילולית הייתה של טוקבקיסטים אנונימיים באתרי האינטרנט, הרי שהיום ברשתות החברתיות יש שם ופרצוף מאחורי כל אחד. לכל איש יש שם, ולכל איש יש שיימינג. אף אחד לא חסין: בג"צ וחברות מסחריות, ערבים ומתנחלים – כולם חוטפים אלפי פעמים ביום "נבלה", "תמות", "נאצי" או "בוגד".

פרשת השבוע, "תזריע", עוסקת בדיוק בכך. היא מדברת על הדיבור עצמו. על לשון הרע. הדיבור הוא אחד הכוחות העוצמתיים ביותר שניתן לאדם, ובמשך אלפי שנים פרשני התורה שואלים כיצד יש להשתמש בו: מתי צריך לשתוק ולהימנע מלשון הרע, מתי חובה לדבר ולהתריע, ואיך יודעים מה ההבדל.

זה לא נושא שולי. זה לא איזה תבלין לצד החיים עצמם. זה אמור להיות אחד הנושאים המרכזיים ביותר על סדר היום. לאורך ההיסטוריה שלנו, מתברר, אפשר למצוא קשר עמוק בין דיבור לבין גלות. זה מתחיל כבר בגן עדן. הנחש דיבר לשון הרע (על אלוקים בעצמו), אדם וחווה האמינו לו וחטאו – והעונש היה גירוש. בהמשך, יוסף סיפר לשון הרע על האחים שלו.

הוא רץ לאביו, יעקב, עם סיפורי דיבה על אחיו. התוצאה הייתה גלות מצרים. המשפחה כולה גלתה מארץ ישראל, וכך החל השעבוד הקשה. שנים אחר כך, במדבר, בדרך לארץ ישראל, המרגלים דיברו לשון הרע על ארץ ישראל. הם הודיעו לעם שזו ארץ רעה וקשה, במקום לספר שזו ארץ זבת חלב ודבש. התוצאה – עוד ארבעים שנות נדודים במדבר, בדרך לארץ המובטחת. גם בימיו של דוד המלך, מספרים לנו חז"ל שבגלל לשון הרע בין הלוחמים והמקורבים של דוד – התפרקה הממלכה ויצאנו שוב לגלות.

מה כל זה אומר לנו היום? שחוסן של חברה, וערבות הדדית בין חבריה, הם קריטיים להישרדות שלה. שאם חברה מקללת, מטנפת, מביישת, צורחת ומרכלת – היא תתפרק. במובן מסוים, ייתכן שהקבינט הביטחוני אמור להתכנס ולדון גם בתרבות הדיבור שלנו. האחריות על מה שיוצא מפינו והדאגה לרמת השיח הם לא נושאים לשיעורי חברה. הם סלע קיומנו.

2.

"שלום, יש לי בקשה קצת מוזרה", נפתח המייל. "שמי דינה גבאי. אני נשואה לגבי, ויש לנו חמישה ילדים. הגדול, מעיין, בן 16, נולד עם CP ומראה לכל העולם שנכה זה רק מי שמרגיש ככה. אחריו נולדו תמנע, בארי, נעמן וערבה. בעלי תרם לפני חודש כליה לאישה בת 34, שקיבלה את חייה מחדש. בשבת הקרובה מציינים את ראש חודש ניסן. במוצאי שבת אנחנו עושים בבית שלנו, בכפר אדומים, מסיבת הודיה על כך שהניתוח של בעלי עבר בשלום ועל כך שהכליה שהושתלה נקלטה מעולה. בעלי מבקש שאני אגיד משהו בערב החגיגי הזה, ואני מחפשת כיוון. אפשר לדעתך לחבר את זה לראש חודש ניסן?".

"שלום דינה ותודה על הפנייה המרגשת והמחמיאה. כל הכבוד לבעלך (וגם לך). נדמה לי שאין חיבור טבעי יותר בין ראש חודש ניסן לבין המעשה של בעלך. כל התכלית של חודש ניסן, חג הפסח וליל הסדר הוא לצאת מעבדות לחירות. אנחנו מנקים את הבית, מתנזרים מאכילת חמץ וקוראים את ההגדה, והרבה פרשנים מסבירים שכל הכוונה בכל העשייה הזו היא שהרוח תנצח את החומר, שהרוחני ינצח את הגופני. שחרור אמיתי מעבדות לחירות הוא כאשר הנשמה מובילה את הגוף, ולא להיפך.

זה בא לידי ביטוי אלפי פעמים ביום: אם אני צועקת על הילדים, אם אני עצבנית בכביש, אם אני מודה לאנשים סביבי, אם אכפת לי מהם בכלל או רק מעצמי וכו' וכו'. המעשה שבעלך עשה הוא ניצחון אדיר של הרוחני על הגופני – הוא נתן חלק מגופו (!) כדי שמישהי אחרת תחיה. האם יש הוכחה יותר גדולה לכך שהוא יצא מעבדות לחירות, בערב חג הפסח הזה? אשמח לשמוע עוד על התהליך. רק בריאות ושמחות".

"תודה סיון. הנה עוד כמה פרטים עלינו: גבי עבר את התהליך בבלינסון, עם צוות מקסים ואחות מדהימה, מתאמת ההשתלות ענת בריגר. הוא תרם לאישה מיוחדת, עולה מרוסיה, שהכליות שלה קרסו בהריון. היא השאירה את כל המשפחה מאחור ועלתה לארץ. עשר שנים היא חייתה עם דיאליזה. אני שולחת לך את הפוסט שגבי העלה לפייסבוק רגע לפני שנכנס לניתוח. הוא לא סיפר כמעט לאף אחד לפני. הדברים עלו לרשת, ואז אני חטפתי את כל הטלפונים כשהוא כבר לא היה זמין. וכך הוא כתב: הריני מקבל על עצמי מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' בכל לבי ובכל נפשי. לראות כל אדם כנשמה ולחוש את החיבור והאחריות שיש לי לכל אחד שיש בו ניצוץ של אור.

אני מאושר שנפלה בחלקי לממש בחיי זכות זאת, והכול בשמחה תמיד. כל פעולה שאליה אני שותף ועושה שואבת את השראתה מהחינוך אשר קיבלתי מהוריי, מהקשר הנפלא שרקמתי עם רעייתי בת בריתי, ומהאחריות והחיבור שיש לי עם ילדיי האהובים. מעטים הם הרגעים בחייו של אדם שבהם הוא נדרש להביט על עצמו ולהכניע כל מניע זר מלבד עשיית הטוב. אשריי שזכיתי. בדרך לתרומת כלייה".

ובסוף הטקסט הזה, מופיעה תמונה של גבי בחלוק ירוק של חדר ניתוח. רוב חבריו מגיבים שם בהפתעה, בהתרגשות, אפילו בדמעות. מרגע לרגע הבנתי שלא אני אמורה ללמד דברים את דינה, אלא להיפך. "האם אפשר לפרסם את ההתכתבות בינינו?", כתבתי לה, והיא ענתה כך: "שאלתי את גבי והוא מסכים לפרסום, אבל בתנאי שהפרסום לא יאדיר את שמנו אלא יקדם תרומת כליה, בסדר?".

טוב, זה כבר תלוי בקוראים.