ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי האשים את הכיבוש בפיגוע שהתרחש בעירו בשבוע שעבר. חברת הכנסת סתיו שפיר הצביעה על המתנחלים, וחברה לסיעה עמיר פרץ האשים, באופן חסר תקדים ובלתי צפוי, את נתניהו.
דבר אחד משותף לשלושתם: לא במקרה הם נמנעו מלתלות את האשמה במחבלים, בשולחיהם ובתומכיהם. בהאשמת הצד הישראלי בטרור הערבי, מקופלת אחת הסיבות לכשלון השמאל בבחירות, אבל גם לכשלון ישראל במאבק נגד הטרור: אובדן תחושת הצדק.
לעולם לא לגיטימי
בחברה האנושית, מהעתיקה ועד המודרנית, מקובלות דרכי מחאה שונות, שהלגיטימיות שלהן לא מוגדרת בהכרח על ידי החוק. לדוגמא, לעמוד ולהפגין בכיכר העיר, או לתלות שלטי מחאה מהמרפסת – זה מקובל וגם חוקי. לעומת זאת, בשבוע הספר האחרון מישהו מכר בהפגנתיות ספרים במחיר מבצע בניגוד לחוק הספרים, והסכים לשלם את הקנס הגבוה כדי להביע את דעתו שהחוק הוא רע. זו דוגמא מצוינת לדבר שנחשב בדעת הקהל לקביל, גם אם לא חוקי.
דוגמא אחרת, שנויה במחלוקת, היא חסימת כבישים. יהיו שיאמרו שזה מחוץ לקווים האדומים, ואחרים שיאמרו שאם המפגין מסכים לשלם את המחיר – פינוי לא עדין בידי המשטרה, ואולי גם מעצר ומאסר – זו צורת מחאה חריפה אבל סבירה. לעומת זאת, אם אדם יחליט שכמחאה על דבר שנראה בעיניו נורא ואיום הוא שודד בנק – לא יגלו כלפיו כל סלחנות. שוד בנק הוא לא אפיק פעולה לגיטימי בכללי המשחק הדמוקרטי.
האיזונים הם עדינים, וקשה להגדיר במדויק מדוע הציבור ידרוש ענישה רכה למבצעי פשע מחאתי מסוים, ומיצוי מלא של הדין באחר. וכדרכם של איזונים דקים, ישנם דברים שיחשבו בעיני אחד ללגיטימיים ובעיני אחר לתועבה.
רצח הוא לא אחד מהם.
רצח כנקמה, בעקבות סכסוך, ממניעים דתיים, כמחאה, או כדי להפעיל לחץ ציבורי ולהשיג דבר מסוים, לעולם לא יזכה להכנס לקטגוריית "בלתי חוקי אבל סביר". אמנם במהלך מלחמה הריגת האויב נחשבת ללגיטימית, ובמדינות מסוימות מוטל עונש מוות על עבירות מסוימות, אבל כל הרג אחר הוא מחוץ לתחום בחברה אנושית.
בכל פשע, הטלת אחריות על אדם מלבד הפושע פירושה הצדקה – ולו מסוימת – של מעשהו, ובמקרה של רצח איש (מלבד סניגור בשכר) לא יעשה זאת. גם כאשר תורת ישראל חידשה את דין "עגלה ערופה", המטיל בעקיפין אשמה מסוימת על הסביבה שאפשרה את הרצח, היא לא באה להסיר אשמה מעל כתפי הרוצח, אלא להצביע על צורך בתיקון פנימי חברתי.
הגנה עצמית
מתי נטילת חיים נחשבת בכל זאת ללגיטימית? כאשר ההרוג הוא האשם, וההורג פעל כדי להגן על עצמו או על אחרים. חשוב לציין: לא רק הגנה על חיים עשויה בתרבות המודרנית להצדיק הרג, אלא גם הגנה על כבוד אדם או חירותו.
גם הרג ככלי להפעלת לחץ עשוי להתפס כלגיטימי כאשר ההורג משתייך לצד הנפגע – במהלך מאבקים בין עמים מדוכאים לעמים מדכאים הוצדקו פעולות טרור. מדינה (או דת) שפותחת במלחמה רצחנית ולא מוצדקת, תשלם את המחיר בחיי אזרחיה. מדינת ישראל, לדוגמא, ביצעה פעולות תגמול כנגד חברה רצחנית שניסתה לפגוע בה, כלומר: הרג ככלי הרתעתי. עד היום ישנו ויכוח על מידת המוסריות שבפעולות כאלו, ושאר עונשים קולקטיביים שבוצעו בידי צה"ל מאז קום המדינה, ומוקדם יותר בידי המחתרות.
וכאן הבעיה באמירותיהם של אישי השמאל המוזכרים: כאשר אתה מאשים את הצד הנפגע, אתה אומר שהוא באמת הפוגע, והצד השני רק מגן על עצמו.
לא צודקת דרכנו
אני לא מצפה מהח"כים של תנועת העבודה להסכים איתי שארץ ישראל שייכת לנו בזכות ובצדק, אלא שלכל הפחות יש כאן ויכוח בין שני עמים בעלי זכות מסוימת על חבל הארץ הזה. ויכוח יכול להסתיים בפשרה כלשהי, אבל למי שרוצח במהלך ויכוח אין זכות קיום, ממש כפי שבמשא ומתן לא בא בחשבון שאחד הצדדים יציג את טענותיו יחד עם כמה אגרופים לפניו של עמיתו. צד כזה צריך להענש בחומרה, והדיון לא יתנהל עד שהוא יבחר להתנהג כמקובל.
אבל אם כל קיומנו ביהודה ושומרון הוא בחטא אחד גדול, בצדק הורגים בנו הערבים. נתניהו הוא האשם, כי הוא לא מקדם את הליך המשא ומתן. הכיבוש (כלומר: מדינת ישראל כולה) אשם. המחבל אינו אלא אדם הנאבק על כבודו, חירותו וחייו של עמו. עכשיו נותר רק להסביר באופן הגיוני ומשכנע מה מקור זכותנו על שאר הארץ, ומדוע לא נאמר שבצדק ניסו ארצות ערב לגרש ולהרוג את כולנו בתש"ח.
הימין אמנם בשלטון, אבל הוא מנהל מבצע ועוד מבצע על פי הגישה שהארץ שייכת לערבים, ואנו רק מנסים להשיג שקט זמני. עד שנתעשת ונחליט שקודם כל מבהירים לאויב שטרור לא יקדם אותו, ורק אחר כך מנסים למצוא פתרון לשני מיליון הערבים תושבי יו"ש – אנו עלולים לסיים את הקרב הבא, שוב, רק בתיקו.