הטעות של גרשון הכהן – ושל בן-גוריון

חגי הוברמן , י"ח בתמוז תשע"ו

האלוף במילואים גרשון הכהן, חברו ומפקדו של תא"ל אופק בוכריס, השווה ביום שישי בראיון לגלי צה"ל בין בוכריס לדוד המלך, בטענה כי יש לזכור את גבורתו של בוכריס, על אף המעשים החמורים בהם הוא מואשם: "אני בעניין הזה עם התנ"ך. דוד נשאר מלך ישראל למרות שבעניין שלו אין דיון מה היה עם בת שבע" אמר גרשון הכהן בטרם התנצל.

הרעיון של גרשון הכהן, אגב, אינו מקורי. הראשון שהשתמש בדוגמא הזו היה דוד בן-גוריון, לפני 50 שנה. בן-גוריון קיבל מכתב מסא"ל דב ירמיה, חבר קיבוץ שריד שהיה מפקד בה''ד 4, בו חשף את בגידת אשתו עם חברו הטוב, הרמטכ"ל משה דיין. בן-גוריון השיב לירמיה במכתב ארוך, שבו טען כי הוא מבחין ומבדיל בין הצד האישי האינטימי באישיותו של דיין לבין הצד הציבורי.

"לא רק בימינו אנו, אלא גם בדורות הקודמים ובימי קדם הבחינו - ויש הכרח להבחין - בין שני מישורים: המישור הפרטי שבפרטי שבינו לבינה, והמישור הציבורי. אדם יכול להיות נזיר וקדוש כל ימיו ולא יצלח לשליחות ציבורית, וייתכן ההפך" כתב בן-גוריון, והביא בדיוק את הדוגמא שציין גרשון הכהן: החטא הכבד של דוד המלך עם בת שבע, שגם לאחריו, למרות כובד החטא, דוד נשאר מלך ישראל. "אי אפשר (ולדעתי אסור) לבדוק החיים האינטימיים הכמוסים של אדם - גבר או אישה - ולקבוע לפיהם מעמדם וזכותם בחברה" טען בן-גוריון.

שניהם, גם בן-גוריון וגם גרשון הכהן, טועים בהבנת התנ"ך, כי מי שקורא את התנ"ך בעיון רואה שדוד המלך, מיד אחרי שחטא עם בת-שבע, גם אחרי שהוא מביע חרטה מלאה ומודיע "חטאתי לה'", מפסיק בפועל להיות מלך. הוא נקרא אמנם מלך ישראל, אבל אינו מנהיג את העם אלא מקדיש את כל זמנו לשרידותו האישית.

מיד אחרי החטא מתרגשת עליו פרשת אמנון ותמר שהופכת בהמשך למרד אבשלום. דוד נרדף בידי בנו, מבוזה ומושפל, מנואץ בקול ונסקל בעפר בידי שמעי בן גרא. עד שנחלץ ממרד אבשלום בזכותו של יואב בן-צרויה הוא נקלע למרד שבע בן בכרי, שהיה כנראה חמור יותר ממרד אבשלום, לפחות בראיה של דוד עצמו. ( "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי, עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי מִן אַבְשָׁלוֹם" שמואל ב', כ', ו'). בקושי נחלץ ממרד שבע בן בכרי, גם זאת בזכותו של יואב בן-צרויה (ובדרך רוצח את שר צבא דוד, בן דודו עמשא בן יתר), מתרגשים עליו ארץ רעב ומלחמה עם הפלשתים, וכאשר דברי השירה על הצלתו מידי אוייביו עוד על שפתיו, הוא מסתבך בפרשת המיפקד של העם שגם עליו הוא נענש בדֶּבֶר המכה את העם. רק בסוף, באקט מנהיגותי אחרון ומתוך רצון לכפר על חטא המיפקד, הוא קונה את גורן ארוונה – הר הבית. את הקריירה המלכותית שלו הוא גומר בעימות מול אדוניה בן חגית המתנשא לומר 'אני אמלוך'.

סיכומו של דבר: כל שנותיו האחרונות דוד לא מתפקד בפועל כמלך – והכל בגלל חטאו עם בת שבע.