ייחודיותו של מִשְׁנֵה תּוֹרָה  

הרב יוגב כהן , י"ז באב תשע"ו

הרב יוגב כהן
הרב יוגב כהן
צילום: עצמי

בשבת הקרובה נתחיל לקרוא את ספר דברים הקרוי גם 'מִשְׁנֵה תּוֹרָה'. במדרש מוזכר כי מקור הכינוי נלקח מהפסוק העוסק במצוות כתיבת ספר תורה של מלך ישראל: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת'..., אין לי אלא משנה תורה (ספר דברים), שאר דברי תורה מנין? ת"ל לשמור את כל דברי התורה..."(ספרי יז, יח).

עיון במשמעות המילה 'מִשְׁנֵה' יגלה, כי היא יכולה לשמש בשתי משמעויות הפוכות, הפחתה מול ריבוי. מצד אחד, המילה תתאר בעלי תפקידים שאינם עיקריים, כדוגמת קבלן משנה ומשנה לראש הממשלה. מנגד, המילה 'מִשְׁנֵה' יכולה לשמש במשמעות של ריבוי ותוספת, כדוגמת 'מִשְׁנֵה זהירות', ועל המן שנאסף ביום שישי בכמות כפולה נאמר: "...וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (שמות טז, ה). 

ניתן לראות כי מיקום המילה ותפקידה הלשוני בביטוי קובע את משמעותה להפחתה או לריבוי. ובכך נוכל להסיק כי 'מִשְׁנֵה תּוֹרָה' דומה דווקא לביטוי 'משנה זהירות' אשר בעל משמעות של תוספת וריבוי. הנחתנו מלמדת כי לפי חז"ל קיימת בספר דברים תוספת ייחודית שאינה נמצאת בשאר החומשים, ומשמשת לריבוי התורה ולהדגשת מסריה - 'מִשְׁנֵה תּוֹרָה'.

לאור זאת עולה השאלה: 
איזו מן תוספת קיימת בחומש דברים? אדרבה! יש כאן לרוב חזרה וסקירה על מה שכבר נכתב.
דיבור חדש מתחיל... 

בארבעת החומשים הקודמים הכיוון של האמירה והדיבור הוא מהשמיים אל הארץ, מהחוץ אל הפנים. הקב"ה פונה אל ברואיו, אומר להם ומדבר איתם. החל מרגע היווצרות הממד הכללי בישראל, הקב"ה פונה ישירות באמצעות תיווכו של משה רבינו, והדבר מתואר באמצעות הפסוק המוזכר ביותר בתורה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". בזכות קרבתו של משה יכול היה הוא לקבל את דיבורו של הקב"ה, ולהעבירו באופן שהדברים יעברו כאמירה אלוקית ללא שינוי אנושי ('לֵּאמֹר'). 

בחומש דברים משהו חדש מתחיל...:"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל...". בספר זה הקב"ה לא מדבר אל האדם, אלא התוכן צומח מהארץ, מלבו של גדול האדם - משה רבינו. הדברים לא נאמרו מפי ה' או בשליחותו, אלא נבעו אך ורק מעולמו הפנימי של משה. 

באופן עמוק מתברר כי חומש דברים מביא חידוש עצום לעולם בהבנת התורה. דבריו של הנברא אומצו על ידי הבורא, והתקבעו בקדושה נצחית כמו שאר החומשים הקודמים! הבריאה שתוארה בחומש בראשית מגיעה לשיא תפארתה כאשר נזר הבריאה, האדם, הגיע לרמת שותפות עם א-ל כאשר דבריו הושוו בקדושתם עם דברי בוראו. תורת ה' התמימה כוללת היא גם את דברי האדם הנובעים מנשמתו!

התורה שירדה אל העולם בכדי לרוממו ולחשוף את היסוד האלוקי המפעם בו, פעלה את פעולתה על משה וזיככה את כל הווייתו עד שאפילו האדם הפשוט בישראל יכול היה לראות 'כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה' (שמות לד, לה). לכן, משה נחקק בזיכרון האומה כדמות מופת אשר הגיעה למיצוי הפוטנציאל שבן אנוש יכול להגיע -  'אִישׁ-הָאֱלֹהִים' (תהלים צ, א).

 אלמלא חומש דברים התורה הייתה חסרה! לא היה בידינו 'דוגמא חיה' להשפעתה על האדם. כמקבלי התורה לא היינו מבינים לעומק את סגולתה של התורה לרומם את חיינו הארציים עד לכדי יכולת להשתוות לקדושה אלוקית.

חומש דברים חושף טפח בהבנה של דברי הזוהר: "אורייתא וקוב"ה וישראל חד (עי׳ זהר ח״ג עג, א)". ביטוי לחיבור אדם השקול כנגד כל ישראל יחד עם התורה והבורא מתגלה ביתר שאת בחומש דברים, וזהו, כאמור, התוספת לתורה - 'מִשְׁנֵה תּוֹרָה' .