אזרחים סוג ד'

מתנאל חי גלעדי , י"ב באב תשע"ו

מתנאל חי גלעדי
מתנאל חי גלעדי
צילום: עצמי

מיליוני יהודים בכל רחבי הארץ והעולם הביעו בתשעה באב האחרון את צערם על חורבן בית המקדש. הם צמו, התענו וקוננו על בתי המקדש הראשון והשני שנחרבו. לא רק על בתי המקדש שהיו ואינם עוד עמ"י מבטא את צערו, אלא גם על חסרונו הניכר של בית מקדש בימים אלו ממש.

אף על פי כן, מבחינה פוליטית ותקשורתית, נכון להיום – ההתייחסות לבניית בית מקדש שלישי היא כ-לא ריאלית בעליל. אם אתה מדבר על בית מקדש – אתה משיחי, הזוי, קיצוני ומסוכן. המדינה וראשיה, על משטרת ישראל, השב"כ וזרועות הביטחון השונות – מציגים את הר הבית כחבית חומר נפץ שאסור להתעסק איתה. על אף שלעם היהודי בית מקדש הוא שאיפה מתמדת, המוזכרת שלש פעמים ואף יותר בתפילות מזה אלפי שנים, במדינת העם היהודי הנושא הזה הוא מוקצה מחמת פיצוץ.

אחד מחבריי שאינם דתיים והינו פעיל הר הבית אמר לי שבפעילותו מעולם לא עבר על החוק. בכל זאת, הוא נעצר כבר מספר פעמים, זומן לשיחת שב"כ בה הבהירו לו שהוא מסכן את המזרח התיכון כולו וכדו'. המציאות הזו, בה במדינה המחשיבה עצמה לדמוקרטית יש נושא כל כך מרכזי שעיסוק מעשי בו מביא למלחמה כוללת נגדך – הוא פשוט הזוי. בפרט כאשר לא מדובר על נושא שסותר את ערכי הדמוקרטיה ולפחות מצד רצון העם נמצא עמוק בתודעה.

לא רק על יהודים המעוניינים להיכנס להר מערימים קשיים. נכון להיום, אף להתקרב לאחד משערי הר הבית מבחוץ כדי לשאת תפילה זו כבר משימה בלתי אפשרית. זאת, עקב מחסומים סלקטיביים של המשטרה המבחינים בין יהודים לערבים ומזכירים תהליכים מקבילים לפני 60 או 70 שנה.

על אף שהעם היושב בציון יצא מהגלות – הגלות לא מספיק יצאה ממנו. עלינו לארץ, נלחמנו והקמנו מדינה, אבל אנחנו עדיין לא מרגישים שאנו ראויים ומתאימים להגיע לשיא, עדיין מרגישים כמו ילד הכאפות של הכיתה שצריך לתת שוחד סימלי כדי שהבריונים לא ירביצו לו ויתייחסו אליו יפה. התרגלנו, או יותר נכון – הורגלנו, במהלך שנות הגלות, להיות נתונים תחת אחרים, להיות נצרכים, דלים ומסכנים הזקוקים לחסדי השלטונות 'ירום הודם'.

המציאות השתנתה באופן ניכר - אנחנו שליטים על עצמנו, אבל מבפנים לא נעשה שינוי מספיק מהותי. אנחנו עדיין מרגישים צורך לוותר על דברים מהותיים לנו, יסודות חשובים בתרבותנו ההסטורית והדתית כאחד. כל זה – לא בשביל לקבל משהו חשוב ועקרוני. רק בשביל שהברנש שיושב לידינו בכיתה(ירדן), זה ש"כיסחנו מכות" רק לפני דקה(שנת 1967), לא ינסה להרביץ לנו שוב.

בעניין הר הבית, כל ערכי הדמוקרטיה, השוויון ושלטון החוק נרמסים תחת "ערכי" האפליה, הגזענות, והאנטישמיות. כך, פסקי בתי משפט שקבעו כי האפליה המונעת תפילת יהודים בהר הבית אינה חוקית כלל אינם באים לידי ביטוי, פעילי הר הבית נרדפים על ידי שלטון החוק כאילו היו אחרוני העבריינים ופוקדי ההר מקבלים יחס עוין בבואם אליו תוך תדריך המדגיש כמה הם אזרחים סוג ד' במדינתם שלהם.

כשאנו מתייחסים כך להר הבית, אי אפשר להתפלא ולהתקומם כשבארגוני האו"ם מכריזים שלעם היהודי אין קשר הסטורי אליו. אי אפשר לצפות שאחרים יבטאו את הקשר שלנו להר הבית יותר ממה שאנחנו מוכנים לבטא.

נכון להיום, אינני מעולי ההר, אולם אני סבור שאנחנו צריכים לעשות חשבון נפש כיצד לשנות את המציאות ההזויה הזו. צריך לחשוב איך כולנו – מהאזרח הפשוט ועד הנהגת המדינה יכולים להביא את התביעה העצומה והאדירה הזו של חלק ניכר אם לא רובו של עם ישראל לכדי כוח פוליטי ממשי או לכל הפחות איזו שדולה דלה בכנסת שתבטא את שייכותנו להר הבית ותפעל לשנות את יחס המדינה להר וסביבותיו.