הוויכוח המחודש על ההתנתקות, מי הצביע בעד ומי נגד, והאם הימין או השמאל ביצעו אותה - מפספס את העניין העיקרי. מי שמנסה להתנער מהצבעתו בטענת "אמרתי לכם" ביטחונית - לא התנגד לה בזמן אמת מסיבות ביטחוניות, אלא בגלל פינוי יישובים.

החיתוך בהתנתקות לא היה בין ימין ושמאל. הוא היה בין ימין ריאלי לימין מתנחלי, בין תפיסת ביטחון רחבה שרוצה להימנע מסיפוח קן הצרעות בעזה לבין התנחלויות. הימין המתון, בראשות שרון, הוביל את ההתנתקות מול התנגדות עזה של הימין המתנחלי בגלל פינוי יישובים מצד אחד, ושל מיעוט מהשמאל מצד שני שחשב שאסור לעזוב חד צדדית בלי הסכם עם הרשות הפלשתינית.

נתניהו לא התנגד להתנתקות מסיבות בטחוניות - אלא כי חשש פוליטית להצביע על פינוי ישובים. זאת האמת. מתוך הבנה שזה מה שמטריד אותו, הובלתי את הפשרה הידועה כפשרת לבני, שהפרידה בין התמיכה בהתנתקות, שבה הצביע נתניהו בעד (כן, בעד!), לבין ההחלטות על פינוי היישובים שהובילו לעזיבת הממשלה. גם ליברמן ובני אלון, הימין הקיצוני יותר בממשלה שהתנגדו להתנתקות, היו נכונים להישאר בממשלה אחריה אלמלא שרון פיטר אותם.

האבחנה הזאת - בין ביטחון לבין התנחלויות - חשובה וקריטית גם לעתיד: מי שמתייחס היום למצב בעזה בהיבט הבטחוני, עוסק בסוג הפעולה הצבאית הנדרשת ובנקיטת צעדים משני מציאות ביטחונית. אף ביטחוניסט לא מעלה על דעתו לכבוש עכשיו את עזה כדי לשתול שם מחדש את גוש קטיף.

הסיבה פשוטה היא שהטרור מעזה לא התחיל בהתנתקות, אלא לפניה, גם נגד המתנחלים וגם בטילים על שדרות שגרמו להרוגים ישראלים. את הבעיה הבטחונית בעזה צריך לפתור ואת האמת צריך לומר. ההתנחלויות בעזה לא סיפקו ביטחון - אלא צרכו ביטחון. ומה שנכון לעזה נכון גם ליהודה ושומרון.

הביטחון אינו מונופול של הימין וכל מנהיגות חייבת לספק אותו. את הביטחון צריך לספק צה״ל ולא משפחות עם ילדים. ביטחון הוא גם החופש של צה"ל לפעול המבוסס על מערכת היחסים האסטרטגית עם ארה"ב - כשכל פעולה התנחלותית חדשה פוגעת ביחסים של ישראל וארה"ב.

גושי ההתיישבות צריכים להיות חלק מישראל. חובתינו לשמור על מרבית הישראלים בביתם וכדי לשמור עליהם צריך לעשות אבחנה בין הגושים לבין ההתנחלויות המבודדות. רק מדיניות שמבחינה בין ביטחון לבין התנחלויות, בין נוכחות צבאית לנוכחות אזרחית - תספק ביטחון. ורק מדיניות שמבחינה בין הגושים לבין התנחלויות מבודדות - תשמור על הגושים.

נתניהו יודע היטב גם היום שעוד בנייה בהתנחלויות היא פגיעה בביטחון אבל חושש פוליטית מהנהגת המתנחלים. אין חדש תחת השמש.

ובאשר למתיישבים המפונים: אני מאמינה שצריך היה לדאוג להם מראש כדי להקטין את הנזק שנגרם להם. מי שרואה בהתנתקות רק מעבר דירה עבורם הוא ערל לב ולכן פניתי אליהם כשרת משפטים לפני הפינוי כדי למצוא פתרונות הולמים. נפגשנו, דיברנו, הבנתי את משמעות הקהילתיות עבורם ואת עוצמת השבר ולכן פעלתי להקים ישובים קהילתיים חלופיים.

את הפגישות האלה עם המתיישבים קיימתי בלילות בחשאי, לא בגללי, אלא בגלל הנהגתם הפוליטית שסירבה לכל שיתוף פעולה והנחתה את המתישבים לא לפעול למציאת פתרונות גם במחיר של נזק אישי כבד למתיישבים עצמם. בזכות אותה פעילות והסתמכות והרחבה של סעיף אחד בחוק ההתנתקות הוקמו בסופו של יום אותם ישובים קהילתיים, גם אם באיחור וגם אחרי סחבת ביורוקרטיות שצריך לתקן. גם מי שתומך במהלכים מדיניים כמוני, חייב למנוע או לפחות להקטין את הסבל של אלה שמשלמים בפועל את מחיר ההחלטה.

מי שלא עוסק במחיר שמשלמים המתנחלים ולא מוכן לפעול כדי להקטין נזק עכשווי ועתידי זה הנהגת המתנחלים, גם היום. הם ימשיכו ויישלחו זוגות צעירים לגור במקומות מבודדים כדי למנוע כל החלטה על הסדר או חלוקה דמוגרפית בעתיד שתשמור על ישראל היהודית והדמוקרטית. הם אלה שימנעו כל תכנון עתידי ומראש ולא אד- הוק ובמהירות כפי שהיה בהתנתקות, הם ימנעו פיצוי עכשיו כדי למנוע פינוי בעתיד. הם סרבו להצעתי אז לפעול ביחד ליישוב הנגב והגליל, הם גם מוכנים להסתכן בפינוי כפול ומשולש, כמו במקרה של עמונה, כי לא המתיישבים חשובים להם - אלא האדמה.

אין לי ריב עם אזרחי ישראל, המתיישבים שבחרו לחיות את חייהם בכל מקום שבו ממשלות ישראל אפשרו את זה להפך מחובתי לדאוג להם . אבל יש לי ריב ומחלוקת קשה עם הנהגתם שתקריב את עתידם של כל המתיישבים על מזבח האידיאולוגיה בבחינת הכל או לא כלום. זו זכותם וזה לגיטימי, אבל זה ממש לא קשור לביטחון, ובכל מקרה - אל תטיפו לנו מוסר על מי דואג או לא דואג למתנחלים.