כעומק החקירה – עומק הסיפוח?
כעומק החקירה – עומק הסיפוח?

נראה שהפעם זה קצת רציני יותר; נתניהו אמנם טוען ש"הטענות משוללות יסוד. אנחנו חוזרים ואומרים – לא יהיה כלום כי אין כלום", ובואו נקווה שזה אכן כך, אבל אם תפתח חקירה רשמית, הוא ימצא עצמו במצב מאד לא נעים.

אם אכן באמת אין כלום – הוא יעבור את זה בשקט נפשי וקור רוח, אבל אם יש משהו בחשדות הללו – הוא ייכנס ללחץ.

אולמרט תיפקד כראש ממשלה תחת חקירה במשך כשנתיים. גם שרון היה במצב דומה. כלומר פתיחת החקירה איננה מהווה אוטומטית סיום הכהונה. החקירה עשויה להימשך חודשים ארוכים אם לא שנה-שנתיים ואולי אפילו יותר.

לחץ החקירות הללו היו כנראה חלק מהסיבה ששני האישים הללו – אולמרט ושרון – נקטו תהליכים מדיניים הרי גורל כדי לרצות את השמאל בתקווה לזכות ב"אתרוג" המפורסם. לפחות לשרון זה הצליח. "כעומק החקירה – עומק הנסיגה" מהווה כרגע את ההסבר היותר סביר להחלטתו של אריאל שרון על ההתנתקות.

האם נתניהו ינקוט תחת לחץ כזה אסטרטגיה דומה?

ייתכן. אין לדעת. אבל – אם יש אמת בחשדות – הוא עשוי גם לנקוט אסטרטגיה אחרת. הפוכה.

בכל מקרה, נתניהו ייזכר לטובה בהיסטוריה הישראלית על מה שהוא ראה כמשימתו החשובה ביותר: בלימת תהליך אוסלו, שמבחינתו היה בבחינת התאבדות לאומית. בעורמה, תבונה מדינית והרבה קור רוח, הוא הצליח במשימתו. עתה השתנו הנסיבות באופן מהפכני ורעיון שתי המדינות הולך ויורד מן הפרק: הן בגלל המצב הגיאופוליטי במזה"ת; הן בגלל חולשתה הפנימית, אולי אפילו התפרקותה, של הרשות הפלשתינאית; הן בגלל התפשטות הטרור האיסלמי; הן בגלל העיסוק של אירופה בבעיותיה הקריטיות; הן בגלל השינוי בדעת הקהל הישראלית; ובמיוחד לאור עלייתו של טראמפ לנשיאות בארצות הברית.

בשלב זה יכול נתניהו לעבור מבלימה להכרעה מדינית בחזית הפלשתינאית. מהלכים כמו "חוק ההסדרה", או אשור דו"ח השופט אדמונד לוי, או סיפוח מעלה אדומים, או אפילו חלק מגושי ההתיישבות, הפכו לאחרונה לשיחת היום. אלה כבר אינן מילים גסות. הבגידה של אובמה, שאותה לקח נתניהו באופן אישי, בלי ספק מוסיפה לו חשק.

אלא שנתניהו, כמו נתניהו, הוא גרסה מודרנית של יצחק שמיר. בלם קשוח אבל מתקשה לעבור להתקפה, לא כל שכן להבקיע שערים. יודעי דבר אומרים שהוא מתקשה להכריע בכלל וליזום בפרט. גם מול האפשרויות המסתמנות לפריצת דרך מהפכנית בחזית הפלשתינאית, הוא היה כנראה מנסה להמשיך "לשבת על האחוריים" ולמשוך זמן.

אבל כאן באה החקירה הזו ומשנה את התמונה. אפשר, אם יש בה ממש, שהוא יבין שזמנו קצוב. אם אכן כך, היא תאלץ אותו ליזום ולהכריע במהירות. הוא לא יוכל "לקחת לעצמו את הזמן" כמו שאולי היה מעדיף. הוא מבין היטב, טוב מכולנו, את הסיטואציה הבין-לאומית שנוצרה ואת ההזדמנות הבלתי חוזרת, ויודע שאסור להחמיץ אותה. אם אכן הייתה כוונתו לא רק לבלום את אוסלו, אלא גם להכריע ממש את "הפלשתינאים" – בסיפוח שטחי C לדוגמה – אפשר שמבחינתו זה יהיה בבחינת "או עכשיו או אף פעם".

הוא ינסה להותיר אחריו לא רק מורשת, אלא עובדות בלתי הפיכות – שינוי היסטורי מהפכני בתולדות שיבת ציון. הוא גם יראה בכך הזדמנות לא רק לנקום בשמאל הישראלי ובתקשורת על הרדיפות האובססיביות הבלתי נגמרות, אלא להפוך את ההשפלה אישית שלא הייתה כדוגמתה שהם מתכננים לו, לניצחון היסטורי שיהפוך את היוצרות בהיסטוריה הישראלית, ובין היתר, יהפוך את נתניהו לגיבור לאומי; עכשיו אצל חלק גדול מן הציבור, ובעתיד אצל רובו.

חלון ההזדמנויות שנוצר, עם לחץ הזמן שאולי נותר לו, עשויים לגרום לנתניהו להחליט בהקדם על סיפוח שטחי C. מהלך כזה ישנה את המציאות המדינית, הביטחונית והגיאופוליטית מיסודה. הוא יהיה בבחינת "היום השביעי" שמסיים את מלחמת ששת הימים. הוא יביא לידי הכרעה את המבוי הסתום אליו נקלע תהליך שיבת ציון מזה יובל שנים.

והוא יהיה בלתי הפיך. לא רק שמי שיבוא אחריו יעמוד בפני מציאות שונה, אלא שהוא ישנה לחלוטין את העמדות בציבור ואת המערכת הפוליטית. הכרעה היסטורית במלוא משמעותה.

כך יוכל נתניהו להפוך את החקירה המשפילה ואת ההדחה המבזה שמתכננים לו רודפיו – לניצחון רבתי. גם אם ימצא אשם בקבלת טובות הנאה, וישלם על כך מחיר אישי לא סימפטי, יהיה זה הוא שבסוף יצחק כל הדרך אל הבנק.

"לב מלך ביד ה', כל אשר יחפוץ ייטנו".