צער השכינה

רב הישוב עמונה שיגר הבוקר (רביעי) אגרת לתושבים על רקע ההרס בימים האחרונים ופירוק בית הכנסת המתוכנן היום.

הרב יאיר פרנק , י"ב בשבט תשע"ז

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

היום, יב' שבט תשע"ז, הוא בהווה היום האחרון של עמונה, תבנה ותכונן בעתיד. שבוע לאחר גירוש המשפחות, וכל התומכים היקרים שבאו, יהרסו ויפורקו היום אחרוני המבנים על ההר.

המבנה האחרון הוא בית הכנסת, מקום מקדש מעט של קהילת עמונה, בו התפללנו ולמדנו במשך שנים ארוכות, אשר אף הוא 'יפורק' רחמנא ליצלן.

כשם שבגוף האדם יש מקומות רגישים שאפשר לחוש בהם את דופק הלב, כך גם יש מקומות בהם אפשר לחוש יותר את הלב של העולם, את צער השכינה. הגמרא במסכת ברכות נח ע"ב, מספרת על עולא ורב חסדא שהיו מהלכים בדרך, וכאשר הגיעו לבית ההרוס של רבי חנא בר חנילאי, נאנח רב חסדא מעומק ליבו. רב חסדא כאב וזעק, כיצד דווקא ביתו של צדיק, שהיה מלא במעשי חסד וצדקה רבים, כפי שמתארת שם הגמרא, חרב ושומם.

אומר לו עולא בשם רבי יוחנן: "מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו". לאחר  שראה שדעתו של רב חסדא לא מתיישבת בכך, אמר לו בקצרה: "דיו לעבד שיהא כרבו". מדוע דווקא הגזירה היא על בתיהן של צדיקים? ומה כוונתו במילים 'דיו לעבד שיהא כרבו'?

בית של יהודי הוא מקום להשראת שכינה, "זכו – שכינה ביניהם". הבית האמיתי, הוא חיי החסד של האנשים בתוכו, הוא העדינות והקדושה שהם מבטאים במעשיהם. כאשר כל אלו, יורדים מהעולמות העליונים ומתגשמים בחייהם של הצדיקים, הרי שבכך מתקיים רצונו של הקב"ה, אשר התאווה להשרות שכינתו בתחתונים.

זוהי השראת השכינה בישראל, אשר מרכזה והופעתה הגדולה ביותר היא בבית המקדש, אולם היא מתפרטת והולכת בכל בית ובית, ובכל משפחה ומשפחה.

על כן, דווקא בתים שזכו להשראת השכינה, במעשיהם ודבקותם, מזדהים יותר מכל עם מצבה. כשם שהשכינה עדיין בעפרה, ובית המקדש על הר בית ה' עדיין חרב, כך גם בתים אלו. כאשר הבית הכללי חרב ושומם, כאשר השכינה היא בגלות, הרי שהדבר מתבטא גם בחורבנם של בתי הצדיקים.

אף אנו, תושבי עמונה, מצטערים היום בצער השכינה. הכאב שלנו, הוא כאבה של השכינה, ממש.

נוכח הנסיבות בהם נחרבו בתינו – הדברים גם ברורים ופשוטים לעין כל, ואין צורך בנביא או ברוח הקודש בשביל להבין זאת. שהרי, שורש הכל בהתנכרות לארץ חמדה, לזכות של עם ישראל על ארץ ישראל. השורש הוא לצערנו בכוחות הרס בתוכינו, המתנכרים ונלחמים בייעוד של עם ישראל, בחזון הרוחני של מהלך שיבת ציון. חורבנה של עמונה הוא בבואה ברורה למצב הרוחני של עם ישראל.

אמנם, ההזדהות הפרטית שלנו עם הבית הגדול והקדוש, עם מצב השכינה, אף אם בחיצוניות גורמת עוד יותר לשבר ולצער, הרי שבפנימיות מעלה ומרוממת אותנו למדרגה גבוהה. "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", יזכה לא נאמר, אלא זוכה. ההזדהות הזו, שאכן מייסרת וקשה, מבטאת שאין כאן רק ארוע פרטי, אלא תנועת חיים פנימית כללית, שאנו זוכים להדבק בה, שממשיכה לפעום בעולם.

בתוך תנועת חיים זו עצמה, טמונים כל האושר השמחה והגאולה שהעולם מצפה ומיחל לו. הכאב הוא כאב שבתוכו תקווה ואמונה לצמיחה ובניין. צער הנובע דווקא משום שמדובר בדבר חי וקיים. לא אבלות וייאוש על העבר, אלא כיסופים וגעגועים לתיקון, שממילא בו יבוא.

כך אכן מובא באותה הגמרא: "אמר רבי יוחנן עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן, שנאמר שיר המעלות לדוד הבטחים בה' כהר ציון, מה הר ציון עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישובו, אף בתיהן של צדיקים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן".

כשם שאנו מאמינים בבניין ירושלים, בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַים ה', כך אנו בטוחים ומאמינים שנחזור ונבנה את עמונה, במהרה בימינו.

בבניין ציון וירושלים ננוחם. בכאב ובצפייה עזה לישועה, בהערכה ואהבה רבה לכולם