השורש הראשון של סיבת החורבן הוא חטא המרגלים. החטא של מאיסה בארץ ישראל, מאסו בארץ חמדה, חטא זה גרם לנו שפעמיים נחרב בית המקדש וגלינו מארצנו. אותו היום שבכו ישראל במדבר ולא רצו להיכנס לארץ-ישראל היה תשעה באב. אותו היום נהפך לבכיה לדורות ובאותו היום חרב בית המקדש בראשונה ובשניה. והתיקון השורשי לחטא זה שגרם לחורבן, הוא לעשות תשובת המשקל ולהגביר את האהבה לארץ-ישראל, לארץ אשר ד' יתברך בחר בה, לדעת את ערכה ואת מעלותיה, לדעת שבארץ הזאת השכינה שורה. זו ארץ הנבואה וכל מי שהתנבא לא התנבא אלא בה או בעבורה. זו ארץ חלב ודבש, ארץ שלא תחסר כל בה. יש בה כל המעלות הרוחניות והגשמיות .
כל מה שאני אומר אלו דברים פשוטים וידועים ואעפ"כ יש צורך לחזור עליהם ולשנן אותם. ומתוך שנרבה העמקה על ערכה של ארץ-ישראל וככל שנוסיף אהבה על אהבה, תתפשט גם ההכרה והאהבה לארץ-ישראל על כל ישראל. וכאשר ישראל יכספו אל ארץ-ישראל תכלית הכוסף אז נזכה לגאולה וכדברי ר' יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית התשוקה עד אשר יחונו את אבניה ואת עפרה.
וכעת שיש בידינו לבנות את ארץ-ישראל ואת ירושלים, שערי הארץ פתוחים לכל יהודי, הננו נדרשים לפעול לקרוב יהודים שעדין בגלות לאהבה אותה ולבוא אליה. כל מי שיש לו קרובים בחו"ל צריך לעודד אותם לבוא לארץ-ישראל. אם אינו מוכן ובשל לעבור לארץ-ישראל, ישלח את ילדיו, יבוא לביקורים, ישקיע בארץ-ישראל, יתחבר אל הארץ באיזו שהיא דרך. ויושבי ארץ-ישראל יחזקו את הקשר לירושלים ואין כמו ימים אלה שמתאימים לפקוד את שריד בית מקדשנו בהמונים רבים, ולבטא בזה את הצפיות שלנו לבנין המקדש במהרה. אמנם לא נהגו לטייל בימים אלו אבל לעלות לירושלים הרי זה התיקון על החורבן, תיקון של החטא ע"י חבוב ירושלים ובית המקדש.
אין להסיח דעת מאבלות ועל כן משנכנס אב ממעטים בשמחה, אבל שירי ערגה לירושלים, שירי צפיה לבנינה, שירים של פסוקים מאיכה שמעמיקים בלב את האהבה לירושלים, את הצער על החורבן ואת הצפיה לגאולה, לא רק שמותר לשיר וגם לנגן אלא אף חובה. זה בדיוק הדבר שצריך לעשות בימים אלה. אין איסור לנגן אלא נגוני שמחה בעלמא שאינם של מצוה, ושאינם מביאים להתעוררות לגאולה. וכשם שהיו נוהגים לחלל בחליל בלוויות כדי לעורר צער, וזו היתה חובה משום כבוד המת, כך נכון להשתמש בכלי נגינה לשירים שיש בהם לעורר את הצער על החורבן, והצפיה לבנין המקדש.
וכך אנו נוהגים בימים אלו בערוץ 7.
ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו והחודש הזה יהפך לששון ולשמחה.
הרב זלמן ברוך מלמד הוא רב הישוב וראש ישיבת בית אל שבבנימין.
כל מה שאני אומר אלו דברים פשוטים וידועים ואעפ"כ יש צורך לחזור עליהם ולשנן אותם. ומתוך שנרבה העמקה על ערכה של ארץ-ישראל וככל שנוסיף אהבה על אהבה, תתפשט גם ההכרה והאהבה לארץ-ישראל על כל ישראל. וכאשר ישראל יכספו אל ארץ-ישראל תכלית הכוסף אז נזכה לגאולה וכדברי ר' יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית התשוקה עד אשר יחונו את אבניה ואת עפרה.
וכעת שיש בידינו לבנות את ארץ-ישראל ואת ירושלים, שערי הארץ פתוחים לכל יהודי, הננו נדרשים לפעול לקרוב יהודים שעדין בגלות לאהבה אותה ולבוא אליה. כל מי שיש לו קרובים בחו"ל צריך לעודד אותם לבוא לארץ-ישראל. אם אינו מוכן ובשל לעבור לארץ-ישראל, ישלח את ילדיו, יבוא לביקורים, ישקיע בארץ-ישראל, יתחבר אל הארץ באיזו שהיא דרך. ויושבי ארץ-ישראל יחזקו את הקשר לירושלים ואין כמו ימים אלה שמתאימים לפקוד את שריד בית מקדשנו בהמונים רבים, ולבטא בזה את הצפיות שלנו לבנין המקדש במהרה. אמנם לא נהגו לטייל בימים אלו אבל לעלות לירושלים הרי זה התיקון על החורבן, תיקון של החטא ע"י חבוב ירושלים ובית המקדש.
אין להסיח דעת מאבלות ועל כן משנכנס אב ממעטים בשמחה, אבל שירי ערגה לירושלים, שירי צפיה לבנינה, שירים של פסוקים מאיכה שמעמיקים בלב את האהבה לירושלים, את הצער על החורבן ואת הצפיה לגאולה, לא רק שמותר לשיר וגם לנגן אלא אף חובה. זה בדיוק הדבר שצריך לעשות בימים אלה. אין איסור לנגן אלא נגוני שמחה בעלמא שאינם של מצוה, ושאינם מביאים להתעוררות לגאולה. וכשם שהיו נוהגים לחלל בחליל בלוויות כדי לעורר צער, וזו היתה חובה משום כבוד המת, כך נכון להשתמש בכלי נגינה לשירים שיש בהם לעורר את הצער על החורבן, והצפיה לבנין המקדש.
וכך אנו נוהגים בימים אלו בערוץ 7.
ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו והחודש הזה יהפך לששון ולשמחה.
הרב זלמן ברוך מלמד הוא רב הישוב וראש ישיבת בית אל שבבנימין.