בין פחד וגזענות

מאיר גרוס , כ"ג בשבט תשע"ז

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

מה המשותף ליד מרדכי, חניתה, יחיעם, ניצנים ודומיהן? – כל אלו קיבוצים וישובים שהתיישבו בלב סביבה שכולה ערבים עם דגש על אזורים שהיו ללא יהודים.

מתוך אידיאולוגיה של אי הפקרת חבלי ארץ ישראל. לא היו שם גושי התיישבות. הגושים היחידים, כמעט, שיצרו הקיבוצניקים היו כשפיצלו את הקיבוצים- כגון עין חרוד, לאיחוד ומאוחד (הגדרה  מאוד סמלית בהקשר הזה)- בגין היחס ל"שמש העמים".

מעניין שהם גם לא הצטרפו לישובים קיימים והתעקשו להקים חדשים. רק שלהם. בולטות עכו, טבריה, ויפו המעורבות שלא היוו יעד, ואפילו לא שכנתה תל אביב. וטוב שכך. אז מה קרה לעקרונות שהנחו אותם כשאחרים מממשים אותם.

חשוב לציין שהעולים והמתיישבים לארץ אבותיהם מעולם לא זכו לקבלת פנים חמה מצד שוכני הארץ (אלא אם נשק חם נכלל בהגדרה הזאת). אלא שהעולים לא חששו להיות מיעוט בארץ, בכללה, ולא במקומות מגוריהם. אם הם היו מקשיבים לקולות בתקשורת ובציבוריות שהיו אז, הרי הם וצאצאיהם היו יושבים היום בארץ זרה. וספק אם היו בכלל יהודים.  

בעצם, ספק אם היו להם בכלל צאצאים. העלייה ה"ראשונה" ואלו שבאו בעקבותיה (בלי להתייחס ליהודים שישבו בה לאורך השנים, או שעלו בעליות החסידים ועוד,)  לא טרחה לספור כמה אחוז היא ביפו, בואדי חנין או באדמות שקנה לימים יהושע חנקין. הדמוגרפיה היה שד שהם לא הכירו. ואנו מודים להם היום על זה.

הם חלמו על מדינה והקימו אותה, בלי פחד ממה שיהיה. הם ויתרו על מותרות אמריקה ואירופה כדי לחיות בשכנות של "בן ערב, בן נצרת ובני", ללא מחשבה גזענית של קיר הפרדה, של מדינה דו-לאומית מאיימת. אגב, זה לעג המציאות, שאלו שרוממות האחווה האנושית בפיהם, מפגינים גזענות גלויה –ללא ביקורת של חבריהם הצעקנים- כלפי שכנים ערביים. ואילו אנשי ימין יושבים לצדם מתוך בחירה. אלופים ואנשי בטחון בעברם, שהיו אמיצים לאורך חייהם, מפגינים פחד מייאש ממציאות של לחיות עם ערבים יחדיו. אולי בגלל שמבחינתם, הערבי מוכר רק מבעד לכוונת הרובה. ואז הם מפריחים נתונים שקריים. דמוגרפיים כמו גם עובדות אחרות.

במקביל יש חטא אחר. קשה מן הראשון. ילדיהם של חלוצים שבנו את הארץ והפריחו את השממה, אינם מדברים על הצדק. יוצרי "היהודי החדש" גדלו כעמי ארצות לא רק לגבי ארון הספרים היהודי. גם ההיסטוריה האנושית זרה להם. עולי מצרים הם סתם אגדה בשבילם, ובניין בית המקדש   היהודי   בירושלים, אינו טיעון  אמת לגביהם. הנרטיב של פולשי המדבר שובה את דמיונם ומלהיב את נפשם הריקה. והאמת, מרקם העובדות, אינו מטריד את מנוחתם. דוד מלך ישראל היה ראש כפר קטן בלבד והצדק ההיסטורי של שיבת ישראל לארצו אינו מביא אותם להכרה של צדק מקביל לערבים, שיממשו את זכות השיבה שלהם לסעודיה. או- אכן זו בחירה שלהם- שיהיו אזרחים נאמנים למדינה שהם חיים בה.

אין אנו זקוקים לרחמים או לשקרים. רק נצחונו של הצדק הוא נר לרגלנו. השקרנית היא בריטניה שהתכחשה למנדט שניתן לה ואפילו להצהרת שר החוץ שלה. והיא קרעה 77% משטח הבית הלאומי היהודי. היא גם חסמה את הכניסה ליהודים לארצם שלהם, והפקירה אותם למוות בידי הנאצים הגרמנים. עד היום הג'נטלמנים לא ביקשו סליחה, אפילו. להפך. הם לוחמים נגדנו בזירה הבין לאומית. ועכשיו, אחרי ה"ספרים הלבנים" של צ'רצ'יל ופאספילד הם רוצים להחזיר אותנו ל"גבולות אושוויץ".

אותו מונח שטבע איש שמאל עקב מצוקת "ימי ההמתנה".  או צרפת, זו שנכנעה לאויביה פעמים מספר. זו שבירתה נכבשה. והיא לא מבינה שאצלנו תבוסה היא כיליון המדינה על יושביה היהודים. אגב, הצרפתים גם מצטיינים בלחימה של... לגיון הזרים שלהם. הם מעדיפים יין ושעשועים. אבל עצות יש להם.

אין להתעלם מהטעות הגדולה שלנו, כמדינה וכחברה. חשבנו שהאמת מנצחת. ושכחנו שגם היא כפופה אצל האויבים שלנו לאינטרסים. והגיע העת שנצעק אותה מעל כל במה ובתוך כל מיקרופון. מאוחר, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא. ובעזרת ה', נעשה ונצליח.