עמונה, עופרה ו"מוצב המזח"

ההחלטה שלא "להתאבד" על מוצב אחד יכולה להיות לא רק הגיונית, אחראית ושקולה, אלא אפילו מוצדקת מוסרית ולגיטימית, אבל רק בתנאי שזה נעשה על מנת להפוך את המערכה כולה על פיה.

מרדכי קרפל , ד' באדר תשע"ז

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

הדור הנוכחי הוא דור אשר לא ידע את מלחמת יום הכיפורים, אבל אני זכיתי להיות שם. הייתי חייל בסדיר והמלחמה מצאה אותי בגבול הצפון וברמת הגולן, אבל רבים מחברי נטלו חלק במערכה בדרום, בקו מוצבים שעל גדות תעלת סואץ.

ביום הכיפורים, בעיצומו של יום, חצה גל צונאמי אדיר של עשרות אלפים, אם לא מאות, חיילי חי"ר מצריים את תעלת סואץ, התקדם לתוך סיני מספר קילומטרים, ותקף מאחור את כל מוצבי צה"ל שהיו על גדת התעלה.

שני מוצבים בלבד לא נפלו במתקפה זו. בשניהם היו שני חברים טובים שלי עד עצם היום הזה, שניהם קצינים.  במוצב "בודפסט" היחיד שנותר בידינו בסופו של דבר שירת חברי יקי. מוטי אשכנזי המפורסם היה מפקד המוצב. מוצב זה היה ממוקם בקצה הצפוני של התעלה ולכן לא נפל. במוצב המזח, שנכנע בסופו של דבר, שירת חברי רמי.

רמי היה אז קצין שריון, מפקד מחלקה, בחטיבה הטנקים 401, שבפיקודו של אל"מ אמנון רשף. החטיבה הזו, שישבה בקו השני, האחורי, בריחוק של כעשרה קילומטרים מקו המוצבים, נשלחה בהתאם לתוכניות המקוריות לעזרת המוצבים. היא התפזרה לחלוטין, התחלקה למחלקות בודדות של כשלושה טנקים, ושעטה לעבר המוצבים על מנת לחבור אליהם. החטיבה התנפצה על גל הצונאמי של החי"ר המצרי שהיה מצויד בנשק אנטי טנקי מתקדם נכון לימים ההם, התרסקה כמעט לחלוטין ואבדה. כמה מחברי הטובים דאז נהרגו בקרב ההוא.

אבל רמי, איכשהו, הצליח להגיע עם הטנק שלו ל"מוצב המזח", וחבר אליו. כל קו המוצבים נפל תוך יום-יומיים. זעקות בקשת העזרה של לוחמיו בקשר הדהדו עוד שנים ארוכות בציבוריות הישראלית, אבל אי אפשר היה להושיע. גלי התקפות הנגד של צה"ל נשברו אל מול הכוחות המצריים ומחיר יקר שולם על ניסיונות השווא הללו. המוצבים נותרו מנותקים.

אבל "מוצב המזח", החזיק מעמד. במשך שבוע שלם ניהלו רמי וחבריו קרבות נואשים ולא אפשרו לכוחות המצריים לכבוש את המוצב. גם הם זעקו לעזרה, וגם להם אי אפשר היה לעזור. לא היה שום טעם והגיון לשלוח כוחות נוספים להתנפץ על המחסום המצרי הבלתי עביר. זו הייתה התאבדות. בזבוז כוחות בלתי אחראי.

לבסוף קבל המוצב פקודה (או אולי המלצה, הפרטים כאן אינם מה שחשוב), להיכנע. הוסבר להם שאין ברירה, שאי אפשר לחלצם. הובטח להם שהכניעה תהיה מוסדרת, מתואמת עם "הצלב האדום" ומתוקשרת, כך שלא יוכלו לפגוע בהם. וכך היה. המוצב נכנע, חייליו נפלו בשבי המצרי, אבל חזרו לבסוף הביתה והם  אתנו היום.

ההחלטה הזו, להקריב מוצב אחד על מנת לנצח במערכה כולה היא החלטה קשה מאין כמוה. אף אחד מאתנו לא היה רוצה לעמוד בדילמה הזו, אבל מצביאי המערכה ההיא לא יכלו להימלט ממנה. על הכף האחת עמדו זעקות העזרה של חיילי המוצב וההתחייבות המוסרית לסייע להם. מאידך היה ברור שלא הגיוני "להתאבד" על המוצב, להקריב כוחות נוספים לחינם ולריק, להתמקד במשימה אבודה מראש, ולהפקיר מתוך כך את המערכה כולה.

בסופו של דבר, מצא אריק שרון פרצה אסטרטגית, תפר בין שתי הארמיות המצריות, פרץ דרכה, חצה עם כוחותיו את התעלה, והפך את המערכה על פיה. מבחינה צבאית טהורה, הסתיימה מלחמת יום הכיפורים בניצחון הצבאי הגדול ביותר בתולדות צה"ל. אמנם ניצחון זה הושג במחיר הפקרת קו המוצבים בכלל, ו"מוצב המזח" בפרט, אבל הצ'ק המוסרי ששולם על מוצב המזח נפרע לבסוף.

מצביא אמתי צריך לקבל החלטות קשות. הוא צריך מבט מקיף וכללי על המערכה כולה. הוא לא רשאי להתמקד רק בפרטים ולקחת רק אותם בחשבון, גם אם הם לפעמים כואבים ואפילו טרגיים. אסור לו "להתאבד" ו"לשבור את הכלים" על כל מוצב, למרות שניתן להצדיק זאת. הוא לא יכול לנהל את שיקוליו רק לפי קריאות העזרה והמצוקה מן השטח. הוא צריך להיות מסוגל להפקיר מוצב אחד כשאין ברירה, על מנת לשמור את כוחותיו להכרעת המערכה כולה.

לפעמים צריך עוז מוסרי על מנת להפקיר מוצב אחד; ההחלטה שלא "להתאבד" על מוצב אחד יכולה להיות לא רק הגיונית, אחראית ושקולה, אלא אפילו מוצדקת מוסרית ולגיטימית, אבל רק בתנאי שזה נעשה על מנת להפוך את המערכה כולה על פיה ומתוך נכונות כנה ואמתית – ממש התחייבות מוסרית – לעשות זאת.